דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
11 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

בזמן שישנו

כיצד עלה בידו של חבר-כנסת בודד, יושב-ראש ועדת הפנים יורי שטרן, להעביר את הצעת החוק להקמת בית-סוהר פרטי כמעט רק בכוחות עצמו; כיצד ייתכן שברוב הדיונים שקיימה הוועדה על החוק, שיש לו השלכות כה רבות על מעמד הממשלה כזרוע המבצעת, השתתפו שלושה או ארבעה חברי-כנסת לכל היותר; מדוע התקשורת לא עקבה מקרוב אחר תהליך החקיקה; מדוע לא דווח בתקשורת,         וסרמן: "המכרז המוקדם הוא פגיעה בריבונות הכנסת"

ולוּ גם פעם אחת, על הדיונים צילומים: אייל יצהר

השערורייתיים שהתקיימו בוועדת הפנים. אמנון ברזילי מציג: האזרח אביב וסרמן והמלחמה על דמותה של החברה

בראשית מאי קיבל בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-הדין הגבוה לצדק (בג"ץ), החלטה שעשויה להרעיד את אמות הסִפּים המשפטיות במדינת ישראל. לפי החלטה זו, הדיון בעתירה נגד החוק להפרטתם של בתי-הסוהר, שהגישו עורכי-הדין אביב וסרמן, אפי מיכאלי וגלעד ברנע מהחטיבה לזכויות-האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן, בשיתוף עם הגונדר (בדימוס) שלמה טויזר, יורחב ויתקיים בהרכב של שבעה שופטים עליונים. הדיון, שנדחה לחודש יוני, הוא חסר תקדים בארץ וכנראה גם בעולם, ויתקיים בניגוד לעמדתה של פרקליטות המדינה.
העתירה עוסקת בשאלה בדבר גבולות ההפרטה. השופטים העליונים יכריעו במהלך הדיון, עד כמה המדינה יכולה או רשאית להרחיק לכת בהפרטת סמכויות השלטון שלה. האם מדובר ב"מדרון חלקלק"? האם החוק להפרטת מערכת הכליאה עלול לגרור בעקבותיו את הפרטתן של מערכות הענישה, התביעה והשפיטה; ומי יודע, אולי אף את הפרטת הצבא? האם ייתכן מצב שבו יועברו סמכויות אלה לגופים ולארגונים עסקיים, שיפיקו מכך רווחים?

הדיון יוצא הדופן, המהותי והעקרוני, שיתקיים בבית-הדין הגבוה לצדק, יהיה גם מקור נחמה לאלה שנאבקו נגד הצעת החוק. למעטים שסירבו לקבל את תהליך החקיקה. לאלה שהתמרמרו על כך שתהליך החקיקה להפרטתם של בתי-הסוהר הושלם במהירות האור, כפי שהתלונן חבר-הכנסת לשעבר חמי דורון משינוי, מהבודדים שהשתתפו בקביעוּת בדיוניה של ועדת הפנים של הכנסת, אשר עסקו בחקיקה. בדיון בבג"ץ תעלה שורה של שאלות תמוהות. הנה אחדות מהן: כיצד עלה בידו של חבר-כנסת בודד, יושב-ראש ועדת הפנים יורי שטרן, להעביר את הצעת החוק כמעט בכוחות עצמו; כיצד ייתכן שברוב הדיונים שקיימה הוועדה על החוק, שיש לו השלכות כה רבות על מעמד הממשלה כזרוע המבצעת, השתתפו רק שלושה או ארבעה חברי-כנסת לכל היותר (בדיון אחד אף נכח מטעם הכנסת רק יושב-ראש הוועדה שטרן!); כיצד נקלעה החברה הישראלית למצב של ליקוי מאורות, ואנשי ציבור, אקדמיה, חברה ותרבות לא הקימו קול זעקה כנגד החוק; מדוע התקשורת לא עקבה מקרוב אחר תהליך החקיקה; מדוע לא דווח בתקשורת, ולוּ גם פעם אחת, על הדיונים השערורייתיים שהתקיימו בוועדת הפנים; איך קרה שהתקשורת עדיין שקועה בחלומה, וגם בעת כתיבת דברים אלה, באמצע מאי, טרם התעורר דיון נרחב בציבור על אודות החוק המאשר את הפרטתם של בתי-הסוהר?

במהלך הדיון בבג"ץ עשויות להיפתר גם כמה חידות. למשל, האם בית-הסוהר הראשון שיופרט הוא רק בבחינת ניסוי ("פיילוט"), כפי שאמר יו"ר הוועדה במהלך הדיונים, או שמוסד זה יהיה חלק מתהליך, כפי שמצוין במסמכים פנימיים של המשרד לבטחון הפנים.

ב-20 במארס 2004 ישב צעיר גבוה ביציע האורחים של הכנסת ועקב בעניין אחר ההתרחשויות באולם המליאה. כפי שניתן להיווכח מהתיעוד המצולם, שכלל סריקה של יציע האורחים ושודר בערוץ-33, הצעיר היה האזרח היחיד שגילה עניין בדיון וטרח להגיע אליו. "זהו אחד הרגעים המתסכלים והמאכזבים בחיי", אמר לעצמו.

עם הישמע צלצול הפעמון, נהרו לאולם המליאה יותר משמונים חברי-כנסת שבאו להשתתף בהצבעה בקריאה שנייה ושלישית על החוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר מס' 28. חברי-הכנסת מהקואליציה גויסו כדי לאשר את הוספתו של פרק ג' 2 לחוק, שדן בהקמתו של בית-סוהר בניהול פרטי. רוב הידיים הורמו, ויושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין קבע שהחוק אושר.

הצעיר שישב ביציע ראה כיצד ההישג שנראה לו בחודשים האחרונים בטווח נגיעה, נשמט ממנו ברגע האחרון. הוא ציין לעצמו שהציניות חגגה באולם המליאה, ונשאר דבוק למקומו גם לאחר שההצבעה הסתיימה. לא היה לו ספק שלרוב-רובם מקרב חמישים חברי-הכנסת שהרימו את ידיהם כמו רובוטים והצביעו בעד החוק, וגם מקרב 35 חברי-הכנסת שהתנגדו לו, לא היה שמץ של מושג באשר לתוכנו, משמעויותיו והשלכותיו.

חלק מהדוברים שהשתתפו בדיון אשר קדם להצבעה, ובהם סגן השר לבטחון הפנים יעקב אדרי ויושב-ראש ועדת הפנים יורי שטרן מהקואליציה, וחברי-הכנסת מהאופוזיציה: עמרם מצנע וזהבה גלאון, הגניבו בעת נאומיהם מבטים לעברו. בדבריו מעל דוכן הנואמים הודה עמרם מצנע לצעיר, עורך-הדין אביב וסרמן, ולמכללה למשפטים ברמת-גן, על התפקיד שהם מילאו בדיוני הוועדה, וקרא לפעילות זו "דוגמה יוצאת מן הכלל, קצת יוצאת דופן בציבוריות הישראלית, של מעורבות ושל עבודה מקצועית". חבר-הכנסת דוד אזולאי מש"ס, מהבודדים שהשתתפו כמעט בכל דיוני הוועדה, ניצל גם הוא את ההזדמנות, כדבריו, לשבח את וסרמן מעל דוכן הנואמים בכנסת: "הוא היה אחד מאלה, שבמשך כל הזמן סייע לח"כים בכל ההסתייגויות ובמהלך כל עבודת החקיקה".

צעיר מבטיח
עו"ד אביב וסרמן, כיום בן 32, נולד וגדל בחולון, לאם מורה לאמנות ולאב מנהל ייצור במפעל תעשייתי. הוא בן בכור, ויש לו שתי אחיות צעירות ממנו. כבר בגן-הילדים זוהה כילד מחונן, אך רק בכיתה ט' הצטרף לכיתת המחוננים של בית-הספר 'תיכון חדש" בחולון. בתנועת הצופים בלט כמרכֵּז השבט וכראש הגדוד הצעיר ביותר בצופי חולון. "מה שעניין אותי, כבר כשהייתי נער, היה תיקון העולם", הוא אומר. וסרמן גדל במשפחה חילונית, אך נודע באהבתו לתנ"ך. בגיל 16 השתתף בחידון התנ"ך לנוער וניצח באליפות בית-הספר, באליפות הנוער בחולון ובאליפות המחוז. "נעצרתי בשלב שלפני חידון התנ"ך העולמי, כאשר הגיעו לתחרות החבר'ה הדתיים. כדי לנצח בשלב הזה, הייתי צריך לקרוא את כל החומר שבע פעמים. קראתי רק פעמיים", הוא אומר. היום משתתף וסרמן בשיעורים לתלמוד.

הוריו קיוו שילך לעתודה האקדמית, אבל וסרמן החליט להתגייס להנדסה קרבית. הוא סיים בהצטיינות את כל הקורסים: טירונות, קורס מפקדי כיתות וקורס קצינים, וחתם לשירות בצבא הקבע. בין השאר פיקד על גיזרת נצרים ברצועת עזה. ברמת-הגולן עסק בחידוש שדות מוקשים. "זו עבודה עם הרבה ריגושים. לאתֵר מוקשים ישנים ולפוצץ אותם, בבום אדיר של מאות ק"ג של חומר נפץ. הריח והמראה מרהיבים. ממש מסעירים". וסרמן הועלה לדרגת רב-סרן. הוריו כבר השלימו עם הקריירה הצבאית שבחר. ואז הפתיע שוב.

העתירה עוסקת בשאלה בדבר גבולות ההפרטה. השופטים העליונים יכריעו במהלך
הדיון, עד כמה המדינה יכולה או רשאית להרחיק לכת בהפרטת סמכויות השלטון שלה. האם מדובר ב"מדרון חלקלק"? האם החוק להפרטת מערכת הכליאה עלול לגרור בעקבותיו את הפרטתן של מערכות הענישה, התביעה והשפיטה; ומי יודע, אולי אף את הפרטת הצבא? האם ייתכן מצב שבו יועברו סמכויות אלה לגופים ולארגונים עסקיים, שיפיקו מכך רווחים?

הוויכוח עם ההורים התחדש. הם הציעו שיהיה מעשי, ינצל את הצטיינותו במקצועות הריאליים וילך להיי-טק, למחשבים, לאלקטרוניקה, אך הוא התעקש לבחור בלימודי משפטים: "בין 1999 ל-2002 ראיתי את החצר האחורית של החיים במדינת ישראל. בשנים האלה הייתי סיירת של איש אחד. מעמותת 'קו לעובד' קיבלתי מידע על מיקומם של עובדים זרים. הסתובבתי באתרי בנייה. הקשבתי לסיפורים של פועלים מסין, מרומניה, מתאילנד. אני מסרתי להם מידע על הזכויות המגיעות להם. זה מה שצרב את התודעה שלי". הוא יצר קשר עם כתבת ערוץ-1 באותה עת, אורלי וילנאי, ויחד הם חשפו אתר של קרוואנים שהוחזקו בו כאלף עובדים זרים בתנאים קשים. "הם הוחזקו בתנאים של גטו", אומר וסרמן. בעלי המקום הגישו תלונה למשטרה על הסגת גבול, ונפתח נגדו תיק שנסגר. וסרמן: "זה היה השלב שבו נעשיתי פעיל חברתי".
בקיץ 2003, עם סיום לימודיו, מוּנה וסרמן למנהל החטיבה לזכויות-האדם במכללה למשפטים ברמת-גן. עד אז הגישה החטיבה, ללא תמורה כספית, סיוע למעוטי יכולת בעזרת הסטודנטים במכללה. וסרמן החליט להרחיב את פעילותה. "עומדים לרשותנו מאה סטודנטים, אז למה שלא נעסוק בסוגיות עקרוניות?", הציע להנהלת המכללה. הוא נועץ גם במורו ובידידו, פרופ' יואב פלד מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, בנוגע לנושאים שראוי לעסוק בהם. הם נפגשו בספטמבר 2003. בדיוק באותו זמן פרסם פלד נייר-עמדה נגד הפרטתם של בתי-הסוהר.
תחת הכותרת "הפשע משתלם: מה ניתן ללמוד מהניסיון האמריקאי בהפרטת בתי-סוהר", כתב פרופ' פלד שהמחקרים שנערכו בארצות-הברית מגלים כי אין הוכחות לכך, שהפרטתם של בתי-הסוהר אכן יש בה חיסכון ממשי לחברה. ופלד מוסיף: "המסקנה הזו יכולה להפתיע רק את מי שמאמין באופן עיוור ביעילותו העדיפה של השוק הפרטי… במציאות הממשית, כאשר מוסד המספק שירות חברתי, כדוגמת בית-סוהר, מועבר מניהול ציבורי, שאיננו למטרת רווח, לניהול פרטי למטרת רווח, מתווסף למאזנו בהכרח סעיף הוצאה שלא היה בו קודם: הרווח של החברה המנהלת". פרופ' פלד סיפר לאביב וסרמן על כוונתו של המשרד לבטחון הפנים להפריט את בתי-הסוהר בישראל, והוסיף: "בארץ אין אף אחד שמתעסק בנושא. לא עורכי-דין ולא קרימינולוגים. אני יוצא כעת לשנת שבתון. אני מכיר אותך. תוביל את המהלך נגד הפרטת בתי-הסוהר, לך על זה".

דיונים בוועדת הפנים של הכנסת
ב-22 בדצמבר 2003 החלה ועדת הפנים של הכנסת בתהליך החקיקה להפרטתם של בתי-הסוהר. "אנחנו דנים בהצעת חוק שיכולה לחולל מהפכה", פתח היושב-ראש יורי שטרן את הדיון. "או בכייה לדורות", העיר חבר-הכנסת דוד אזולאי. התגובה של אזולאי חידדה את הפער, שליווה את כל דיוני הוועדה, בין שטרן הנלהב שהפעיל מכבש של ממש לקידום הקמתו של בית-סוהר פרטי, לבין שאר חברי-הכנסת. הח"כים התחלקו לשתי קבוצות: הרוב האדיש, שכלל לא טרח להגיע לדיונים בהצעת החוק, וחברי-כנסת שהשתתפו בדיונים וגילו התנגדות נחרצת להפרטתם של בתי-הסוהר. בין המתנגדים היו חברי הוועדה, דורון ואזולאי, וחברי-כנסת דוגמת זהבה גלאון ואופיר פינס, שהגיעו לדיונים מפעם לפעם, על תקן מוזמנים. בפני חברי הוועדה הופיעו נציגיה של האגודה לזכויות האזרח בישראל ונציגים של המועצה לקרימינולוגיה. אביב וסרמן הופיע לדיונים כמנהל החטיבה לזכויות-האדם במכללה למשפטים ברמת-גן, והשתתף בכל ישיבות הוועדה.

13 ישיבות הקצה שטרן לדיון בהצעת החוק, והן התקיימו בקצב מזורז במהלך שלושה חודשים. עד מהרה השתלט וסרמן על ההתנגדות לתהליך החקיקה, והחל לספק מידע לחברי-הכנסת. הוא הביא עימו משפטנים מהמכללה למשפטים, מומחים לנושאים מתחום החקיקה. המכללה נקטה, ביוזמתו של וסרמן, צעד יוצא דופן ומימנה את ביקורו בארץ של סטפן נתן מאנגליה, הנחשב למומחה המוביל בעולם בתחום הפרטתם של בתי-הסוהר. אך דיוני הוועדה דשדשו. למתנגדים להצעת החוק – והם היו הרוב המוחלט מקרב המשתתפים – חסרו הכלים המקצועיים, ואולי גם האישיים, לבחון את שאלת הפרטתם של בתי-הסוהר מכל היבטיה: המקצועיים, החברתיים, המוסריים והפילוסופיים. הרושם שעולה מהפרוטוקולים של דיוני הוועדה הוא, שחברי-הכנסת לא השקיעו מאמץ רציני ומעמיק בלימוד הנושא.

המשרד לבטחון הפנים, פקידי משרד האוצר ושירות בתי-הסוהר (השב"ס) דווקא ידעו את הצעת החוק על בוריה ולא החסירו אף ישיבה. ראש מטה שירות בתי-הסוהר, גונדר חיים גליק, היה המנוע שהאיץ את תהליך החקיקה. "…בשמו של הארגון הזה", אמר גליק בדיון הראשון, "אני מבקש לומר לכם כי כבודם של האסירים נרמס יום-יום, שעה-שעה, בגלל העובדה שהמדינה אינה מסוגלת להקצות את המשאבים הרלבנטיים להקמת בתי-סוהר… במציאות בה אנחנו חיים… ברור לנו שהאלטרנטיבה לבית-הסוהר הזה היא אי-בניית מתקני כליאה ומחסור עצום במקומות כליאה".

במהלך הדיון בבג"ץ עשויות להיפתר גם כמה חידות. למשל, האם בית-הסוהר הראשון שיופרט הוא רק בבחינת ניסוי ("פיילוט"), כפי שאמר יו"ר הוועדה במהלך הדיונים, או שמוסד זה יהיה חלק מתהליך, כפי שמצוין במסמכים פנימיים של המשרד לבטחון הפנים

אף שגליק הציג שיקולים של טובת האסיר וטובת החברה כמניעים להפרטה, ריחפה מעל דיוני הוועדה עננה של חשד. כבר מהישיבה הראשונה התהלכו חבריה בתחושה כבדה שעובדים עליהם, שנעשים דברים מאחורי גבם, שלא הכול נאמר, לא הכול מונח על השולחן. כאילו מישהו עומד לחתוך קופון על חשבון ההפרטה. המריבה הראשונה פרצה סביב המכרז להפרטתו של בית-הסוהר.

אופיר פינס: "יש לחץ על הממשלה לחוקק מהר, משום שהם רתמו את העגלה לפני הסוסים וכבר הוציאו מכרזים החוצה, לפני שהחוק אושר". (מתוך הפרוטוקול)
אביב וסרמן: "המכרז המוקדם הזה הוא פגיעה בריבונות הכנסת. למעשה, המכרז המוקדם נערך, ומספר חברות כבר שילמו כמה מאות אלפי דולרים כדי להשתתף בו, וחברי-הכנסת ניצבו מול הלחץ להעביר את החוק, כמו אקדח לרקה".

טענתם של נציגי הממשלה, שמדובר ב"נוהל מוקדם" ולא ב"מכרז", לא פוגגה את אווירת חוסר האמון.

חברי-הכנסת שהשתתפו בדיוני הוועדה לא ידעו על הלבטים שהעלה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, בנוגע להפרטתם של בתי-הסוהר. בשורה של דיונים פנימיים, אשר התקיימו בחודשים שקדמו לישיבותיה של ועדת הפנים, התלבט רובינשטיין אם לתמוך בהצעת החוק. דיון בנושא התקיים בלשכתו ב-3 במארס 2003. השתתפו בו היועץ המשפטי הנוכחי, מני מזוז (אז משנה ליועץ); נציבת שירות בתי-הסוהר, רב-גונדר אורית אדטו; מנכ"ל המשרד לבטחון הפנים, ניצב (בגימלאות) חיים קליין; ראש מטה שירות בתי-הסוהר, גונדר חיים גליק, אנשי האוצר ואחרים. רובינשטיין היה מודאג מהעברת אחריות וסמכויות נרחבות בתחום הפעלתם של בתי-הסוהר לידי הזכיין ועובדיו, וסיכם את הדיון כך: "על פני הדברים, המדובר בנושא מורכב יותר משאלה כלכלית של ההפרטה גרידא, שכן כלולים כאן שיקולים הקשורים בגופים של מערכת אכיפת החוק, זכויות-האדם וביטחון". היועץ המשפטי דאז אמנם לא שלל את מדיניות ההפרטה, אך המליץ, כדבריו, "לפנות בתחילה למודל המתון יותר, כלומר, הפרטת חלק משירותיהם של בתי-הסוהר, שכן הוא נראה מתאים יותר למציאות הישראלית". דיון נוסף, שאף הוא לא הובא לידיעתם של חברי-הכנסת, התקיים ב-31 במארס 2003, בהרכב כמעט זהה (השתתף בו גם החשב הכללי של האוצר דאז, ניר גלעד). הדיון נסב בעיקר על מצוקת הכליאה, ונטען במהלכו שעד שנת 2006 יהיה צורך בשני בתי-סוהר חדשים. בנייר הסיכום של הדיון נכתב, בין השאר: "…משום כך הוצע כי לאחר שנה מפתיחתו של בית-הסוהר המופרט הראשון תיבחן החלטה דומה לגבי בית-סוהר מופרט נוסף".

רושם שונה, כמעט הפוך מסיכום זה, עלה מדבריו של יושב-ראש ועדת הפנים, יורי שטרן. בדיון שהתקיים בוועדה ב-20 בינואר 2004 התלונן חמי דורון על תהליך החקיקה המהיר, הִשׁווה אותו לדיון האטי שמנהל שטרן בהצעת חוק אחרת ("חוק החופים"), והוסיף: "ופה אתה טס כמו אני לא יודע מה. מעניין למה?".
שטרן ענה לו: "החוק הזה נראה לי הרבה יותר פשוט… הוא הרבה פחות פרובלמטי… בחוק הזה אנחנו יוצרים ניסוי אחד של בית-סוהר בניהול פרטי, עם אפשרויות לחזור חזרה, ובוודאי עם אפשרות שלא להרחיב את הניסוי הזה".
על כך השיב דורון: "אני מוכרח לציין שלא שכנעת אותי".

ביטוי נוסף לחשדנותם של חברי הוועדה ניתן בדיון על הקמתו של בית-הסוהר. נציג האוצר, יובל ברונשטיין, העריך את עלות בנייתו כנעה בין 200 ל-300 מיליון ש"ח. גונדר גליק אמר שהבנייה תתחיל ב-2007 ותימשך כארבע עד חמש שנים. על-פי הצעת החוק, תנאי הסף להקמתו של בית-סוהר פרטי כוללים דרישה מהאדריכל נסיון בתכנון חמישה בתי-סוהר לפחות בשבע השנים האחרונות.
אזולאי: "….למיטב ידיעתנו, אין בנמצא אדריכל ישראלי שעומד בתנאי הסף הנ"ל".
גליק: "…אדריכל ישראלי לא יכול לבנות בית-כלא פרטי. אין לו ניסיון… זו אינה סביבת עבודה טבעית". (מתוך הפרוטוקול)
דורון: "… זה קצת משעשע אותי, מר גליק… במקום שהמדינה… תטריח את עצמה במכרזים שהיא עושה לפעול מול עובדים וחברות ובעלי מקצוע ישראלים, היא יוצרת כאן מצב שבו היא קובעת מראש שזה לא יקרה… תנאי סף כזה נותנים ריח של מכרז מכור".
גליק: "תפסיק להאשים עובדי מדינה, שעושים עבודתם נאמנה, שתפרו מכרז. לא תפרנו שום דבר".

מדאיגה יותר העלמת מידע מחברי הוועדה בנוגע למספר האסירים, שיאכלס בית-הסוהר הפרטי. נושא זה עלה כבר בישיבתה הראשונה של הוועדה. הדיון בו הורחב ב-1 במארס 2004, כשהוועדה דנה בסעיף 132 (3), שלפיו בית-הסוהר יוקם במתחם של בתי-הסוהר מדרום לבאר-שבע. התפוסה המרבית בבית-הסוהר הפרטי תהיה 800 אסירים. לפי הצעת החוק, הם ימוינו מקרב האסירים שנשפטו על עבירות קלות ונידונו למאסר לתקופה שאינה עולה על שנה אחת. או לחלופין, אסירים שיתרת מאסרם אינה עולה על שלוש שנים, והם רשאים לצאת לחופשה.
והנה הפתעה. ב-26 בפברואר 2004, ימים אחדים לפני הדיון בסעיף העוסק בתפוסתו של בית-הסוהר הפרטי, שלחה ניצב חנה קלר (אורנשטיין), היועצת המשפטית של המשרד לבטחון הפנים, מכתב למנכ"ל משרדה, עם העתקים לשר צחי הנגבי ולנציב שירות בתי-הסוהר, תחת הכותרת "אוכלוסיית היעד לבית-סוהר בניהול פרטי". במכתבה קלר כותבת: "אני מבקשת להביא לידיעתך העתק מכתב של ראש מחלקת האסיר בשירות בתי-הסוהר… ממנו עולה בצורה חד-משמעית [ההדגשה במקור], שלא תימצא אוכלוסיית-יעד לאכלס את בית-הסוהר בניהול פרטי". קלר מוסיפה כי במכתב האמור צוין פוטנציאל של 608 אסירים (שעונים על הקריטריונים של הצעת החוק; א. ב). ואולם, היא מוסיפה, "…גם נתון זה צריך להיבחן בזהירות יתרה… ההערכה היא, כי לא תימצא אוכלוסיית אסירים בהיקף הנדרש לצורך אכלוס בית-הסוהר בניהול פרטי" [ההדגשה במקור]. וקלר ממשיכה: "אדגיש ואציין כי נתון זה מעמיד בסימן שאלה את התבונה בקידום ההליך כולו. שכן, לא ניתן יהיה לאכלס את בית-הסוהר בהתאם לתבחינים המעוגנים בחוק המוצע, המגלמים למעשה את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה".
מעניין לציין שגב' קלר, אשר היתה נוכחת בישיבתה של ועדת הפנים ב-1 במארס ואף נטלה את רשות הדיבור במהלכה, לא הזכירה באותה ישיבה ולוּ גם במילה אחת את מה שכתבה ימים אחדים קודם לכן למנכ"ל משרדה.

עם סיום עבודת החקיקה, ולקראת ההצבעות בוועדה, הכין אביב וסרמן מסמך שהוא ריכז בו את ההסתייגויות להצעת החוק. במסמך הזה נטען, בין היתר, שהצעת החוק אינה מעגנת את זכויות האסירים, ושזהותם של נושאי המשרות בתאגיד מעורפלת "ומותירה פתח לכך שבעלי ההשפעה בתאגיד יהיו אזרחי מדינה עוינת ובעלי עבר פלילי במדינת המוצא שלהם". כמו כן, מצביע וסרמן על כך שעל-פי הצעת החוק, הזכיין רשאי להעסיק עובדים זרים בבית-סוהר מופרט, ומציין ש"ליזם פרטי יש אינטרס להרוויח מעבודת האסירים, בשעה שראוי הוא כי הרווח מעבודת האסירים יגיע לקופת החברה".

עם סיום עבודת החקיקה, ולקראת ההצבעות בוועדה, היה נדמה לאביב וסרמן כי רוב חברי הוועדה השתכנעו שאין להפקיד את בנייתו וניהולו של בית-סוהר בידיים פרטיות. ועדת הפנים של הכנסת מנתה 15 חברים, ואף כי שמונה מתוכם היו חברי הקואליציה, ההתנגדות שהציב חבר-הכנסת דורון משינוי להפרטתם של בתי-הסוהר היתה כה נחרצת, עד כי וסרמן היה בטוח שהקואליציה עומדת לפני תבוסה קשה. הוא היה תמים. שטרן דיווח לגדעון סער, יושב-ראש הקואליציה, שדורון אינו הולך בתלם. סער דיווח על כך לראש הסיעה טומי לפיד, וזה הורה לחבר-הכנסת רוני בריזון להחליף את דורון בהצבעה בוועדה. המכבש הקואליציוני הכריע. בהצבעה השתתפו כל חברי הוועדה; רק שניים מהם, שטרן ואזולאי, נטלו חלק בכל דיוניה. לכל היתר היה רק מושג קלוש, אם בכלל, בנוגע לטיבה של הצעת החוק שהם תמכו בה. ביום שבו הושלם תהליך ההצבעה בוועדת הפנים, עבר החוק להפרטתם של בתי-הסוהר בקריאה שנייה ושלישית.

הולכים לבג"ץ
וסרמן החליט לעתור לבג"ץ. בהעדר ניסיון בפניות לבית-המשפט העליון, הוא קיים שורה של התייעצויות עם אנשי מקצוע מנוסים, כולל אנשי האגודה לזכויות האזרח בישראל והמשפטנים מהמכללה למשפטים ברמת-גן. המשפטנים בחנו את החוק החדש אל מול "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", וסיכמו שלא ניתן לטעון כי החוק פוגע בזכויות האסירים, כיוון שבית-הסוהר הפרטי טרם הוקם. גם את הטיעון שלפיו החוק הועבר במחטף דחו המומחים: הבג"ץ כבר פסק בעבר, שהליך פרלמנטרי לא ראוי אינו עילה לביטולו של חוק. כל המשפטנים שווסרמן פנה אליהם נתנו לו תשובה זהה: "עזוב, חבל על הזמן. זה יהיה חסר סיכוי, לתקוף חוק שעבר בכנסת". היו גם שהזהירו אותו מהגשת עתירה ואמרו לו: "אתה עוד תגרום לכך שהחוק יקבל הכשר של הבג"ץ".

הישועה באה דווקא מהמכללה. עורך-הדין אפי מיכאלי, מתרגל צעיר למשפט חוקתי, פנה אל אביב ואמר לו: "יש לי רעיון. במקום לעסוק ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', ניתלה ב'חוק יסוד: הממשלה'". מיכאלי ציטט את הסעיף הראשון בחוק, הקובע כי הממשלה היא הרשות המבצעת: "אתה יכול לטעון שבעצם יש גבול לכמה שהממשלה יכולה להתפרק מסמכויותיה ולהעבירן לגורם פרטי". וסרמן נדלק על הרעיון. האגודה לזכויות האזרח בישראל היתה פחות נלהבת; כך גם עמותת 'רופאים לזכויות-אדם'. אך ראש המכללה למשפטים, פרופ' קלוד קליין, תמך בגישתם של מיכאלי וּוסרמן. השניים – שצירפו אליהם גם את עורכת-הדין יעל ברדה – ישבו חודשים אחדים והכינו את העתירה לבג"ץ. הטיעון המרכזי שהם ביססו עליו את העתירה היה, כי בידי הממשלה יש סמכויות שהיא אינה רשאית להעבירן לידיים פרטיות. טענה זו תקפה במיוחד ביחס לכל הסמכויות הנוגעות להפעלת כוח שלטוני או לאכיפת התהליך הפלילי, והגופים שהסמכויות האלה מרוכזות בידיהם הם: משטרה, פרקליטות, בית-משפט ושירות בתי-הסוהר, כמוציא לפועל של ההחלטות. כל הסמכויות הללו הן חוליות בשרשרת אחת.
לקראת השלמתו של כתב-העתירה נקט וסרמן שני מהלכים: הוציא הודעה לעיתונות על העתירה, ובספטמבר 2004 שלח מכתב למשרדי הממשלה, לחברים בוועדת הפנים ולהנהלותיהן של החברות שהשתתפו במכרז על הפרטתו של בית-הסוהר. למהלכיו היו שתי תוצאות. הגונדר (בדימוס) שלמה טויזר טלפן לעותרים. טויזר, שעל סיפור חייו התבססה סדרת הטלוויזיה "זינזאנה", היה בעבר ראש מטה שירות בתי-הסוהר אהוד ביותר, ואף כונה "האבא של האסירים". טויזר ניהל ארבעה מתקני כליאה, ופעולותיו הונצחו בסרט התעודה "שש פתוח 21 סגור". ב-2003 פרש משירות בתי-הסוהר. טויזר טען שהפרטתם של בתי-הסוהר, במתכונת שאושרה בכנסת, היא טעות: "לאסירים אין פֶּה וגם הסוהרים מבוהלים. זו הפרטה ללא אידיאולוגיה, אלא רק כדי שהקבלן שיזכה במכרז יעשה כסף על חשבון מצוקתם של האסירים". הוא ניאות להצטרף לעתירתה של החטיבה לזכויות-האדם במכללה למשפטים ברמת-גן.
תגובה נוספת הגיעה ממשרד עורכי-הדין של יגאל ארנון, המייצג את קבוצתם של לב לבייב וחברת מִנרַב, שזכתה מאוחר יותר במכרז להקמתו ולהפעלתו של בית-סוהר פרטי. וסרמן קיבל מכתב, ובו אזהרה כי ייתבע באופן אישי אם כתוצאה מהעתירה ייגרמו לחברה נזקים כספיים.
ב-16 במארס 2005, בדיוק שנה לאחר שאישרה הכנסת את החוק להפרטתם של בתי-הסוהר, הוגשה העתירה לבית-המשפט העליון. הטלוויזיה תיעדה את הארבעה – פרופ' קליין, וסרמן, מיכאלי וטויזר – בבואם להיכל בית-המשפט העליון בירושלים. העותרים פנו לבג"ץ בבקשה להוצאתו של צו-ביניים ולהקפאתם של הליכי ההפרטה עד לדיון המשפטי. שופטת בית-המשפט העליון עדנה ארבל דחתה את הבקשה לצו-ביניים, אך החליטה לקיים את הדיון העקרוני נגד הפרטתם של בתי-הסוהר.

לקראת הדיון פנה וסרמן אל עורך-הדין אמנון זכרוני, כאל בעל ניסיון בעתירות לבג"ץ, בבקשה שיופיע בעתירה. זכרוני סירב, ועורך-הדין גלעד ברנע, חבר מועצת עיריית ירושלים לשעבר, קיבל על עצמו את ניהול העתירה.

ב-27 באוקטובר 2005, 17 חודשים לאחר אישור החוק להקמת בית-סוהר פרטי, התקיים הדיון בבג"ץ. הרכב השופטים כלל את דורית בינייש, איילה פרוקצ'ה וסלים ג'ובראן. אולם ג', האולם המרכזי בבית-המשפט העליון, היה מלא מפה לפה במרצים ובסטודנטים למשפטים. וסרמן הגיע בליווי הוריו. גם התקשורת הגיעה. וסרמן וברנע הציגו את הטיעונים. ברנע העלה את הטיעון החוקתי בנוגע לגבולות הפרטת סמכויותיה השלטוניות של המדינה. אחריו תיאר וסרמן את הבעיות שנוצרו בבתי-הסוהר בארצות-הברית בעקבות הפרטתם. הוא מנה ארבעה עניינים: החוק הישראלי לא קבע דרישות סף ראויות לבעלי תפקידים בבית-הסוהר המופרט; האסירים בבית-סוהר פרטי עובדים בכפייה, והרווחים מעבודתם זורמים לכיסיו של הזכיין; לגורם פרטי עתיר הון משתלם לעשות לובי למען החמרה דרקונית במדיניות הענישה והכליאה; לא נקבע גודל מינימלי ליחידת פיקוח על היזם הפרטי ועל עבודת הסוהרים שיגייס. וסרמן טען שאין בכוחו של החוק הישראלי להבטיח, שמה שאירע בארצות-הברית לא יקרה גם כאן.

אחת התגובות שקיבל עו"ד אביב וסרמן לאחר הגשת העתירה הגיעה ממשרד עורכי-הדין של יגאל ארנון, המייצג את קבוצתם של לב לבייב וחברת מִנרַב, שזכתה מאוחר יותר במכרז להקמתו ולהפעלתו של בית-סוהר פרטי. וסרמן קיבל מכתב, ובו אזהרה כי ייתבע באופן אישי אם כתוצאה מהעתירה ייגרמו לחברה נזקים כספיים

בייניש הגיבה על דברי וסרמן בכעס, ואמרה כך, פחות או יותר: "מה לי ולחזיונות האפוקליפטיים שלך? כשזה יקרה, תגיש עתירה נוספת".
אבל אז פנתה השופטת פרוקצ'יה אל באי-כוחה של המדינה: "עם כל הכבוד לזה שמדובר בחזיונות אפוקליפטיים, בכל זאת, מהי תשובתכם על הטיעון החוקתי בעתירה?".
פרקליטות המדינה ביקשה בתשובתה לדחות את העתירה על הסף, בטענה שהיא הוגשה באיחור רב. אך היות שבאותו הרגע לא נכחה באולם הממונה על מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עורכת-הדין יוכי גנסין, השיב במקומה רענן גלעדי, עורך-דין צעיר מהפרקליטות. מדבריו התברר שהפרקליטות לא הכינה תשובה על טענת העותרים בדבר גבולות ההפרטה של המדינה. או-אז סיימו השופטים העליונים את הדיון בדרישה מהפרקליטות להגיש תוך שישים יום את תשובת המדינה, מה הן גבולות ההפרטה.

וסרמן וברנע החליפו ביניהם חיוכים. בקשתם לא נדחתה על הסף. הם ראו בכך ניצחון. ואז שאל עורך-הדין גלעדי את השופטים: "הכוונה היא לשאלה תיאורטית, כי הפרטתם של בתי-הסוהר היתה תקינה?". השופטת בייניש השיבה נחרצות: "לא אדוני. אתם תכתבו את התשובה העקרונית שלכם לשאלת גבולות ההפרטה. אחר-כך העותרים ישיבו, ולאור התשובות העקרוניות נדון בחוקתיות הפרטתם של בתי-הסוהר".

בקרב באי-כוחה של המדינה שררה מבוכה. היועצת המשפטית של ועדת המכרזים במשרד האוצר לחשה משהו על אוזנו של גלעדי. הוא פנה אל השופטים שוב: "מסתבר לי עכשיו, שתוך כמה ימים אמורים להכריז על היזם שיזכה במכרז". בייניש ענתה: "העתירה הזאת תהיה כחרב המתהפכת מעל ראשי הזכיין והמדינה".

בעוד המדינה מתלבטת ומבקשת מהבג"ץ ארבע דחיות, נחתם ב-2 ינואר 2006 הסכם עם קבוצתו של לב לבייב, שתנהל את הפרטתו של בית-סוהר נסיוני. עלותו של הפרויקט למדינה תהיה מיליארד וחצי ש"ח בערכים שוטפים, וכמחצית מהסכום הזה בערכים מהוונים. נקבע עוד, כי 32 חודשים מיום כניסת ההסכם לתוקפו יקבל בית-הסוהר הנסיוני אישור הפעלה, ושישה חודשים אחר-כך יתחיל שלב אכלוסו החלקי.

ב-16 בפברואר 2006 הגישה המדינה את תשובתה בדבר גבולות ההפרטה. באשר לסעיף הראשון ב"חוק יסוד: הממשלה", שלפיו הממשלה היא הרשות המבצעת במדינה, קובעת הפרקליטות כי "הוראה זו אינה לגמרי ברורה, ואף אינה לגמרי מדויקת… עם זאת, ניתן להניח כי תכליתה להגדיר באופן 'חגיגי' את טבעה ומהותה הבסיסיים של הממשלה ביחס לרשויות שלטון אחרות". הפרקליטות מוסיפה, כי "מדובר בשאלה אקדמית… אין מקום, ככלל, לקיום דיון חוקתי בשאלות אקדמיות מעין אלה". הפרקליטות עומדת מאחורי מדיניות ההפרטה וטוענת: "… שאלת גבולות ההפרטה היא עניין דינאמי מאוד, המושפע באופן מכריע משאלות של זמן, מקום, תרבות, אידיאולוגיה, אקלים כלכלי ופרמטרים משתנים ומורכבים אחרים של המציאות האנושית. דברים שלא עלו על דעתו של איש להפריט לפני עשרים שנה, נראים היום באופן טבעי, לפחות על-ידי חוגים רחבים בציבור, כבני-הפרטה".

ב-19 בפברואר 2006 התקיים ביוזמתו של וסרמן, ובחסות המכללה למשפטים ברמת-גן, כינוס בנושא גבולות ההפרטה של המדינה. כעשרים אנשי אקדמיה מתחומי המשפט, הכלכלה, מדע המדינה וקרימינולוגיה הציגו את עמדתם העקרונית. רובם הביעו התנגדות נחרצת למודל הפרטתם של בתי-הסוהר, כפי שהוא נקבע בחוק. בניגוד לדעת הפרקליטות, טענו רבים מן המשתתפים בכנס כי ניהולו של מתקן כליאה מצריך פעולות רבות יותר מאלה הנדרשות מכל מוסד אחר שהופרט, ולכן אין הפרטה של מתקן כליאה דומה להפרטת שירותים לאיסוף הזבל, תחבורה עירונית או שירותי דואר.

ב-19 במארס 2006, בדיוק שנתיים לאחר אישור החוק להפרטתם של בתי-הסוהר, החליט הבג"ץ לקיים את הדיון בתשובת המדינה ב-8 במאי. אך הדיון נדחה בגלל התפתחות חדשה. ב-27 באפריל הגישו משפטנים מן המכללה למשפטים ברמת-גן תשובה מעודכנת, שהתייחסה לכתב-התשובה של המדינה, והתבססה גם על דברי המומחים בכינוס שעסק בגבולות ההפרטה. מחברי התשובה שואלים האם ראוי להעביר לזכיין פרטי סמכויות כגון כבילתו של אסיר במקום ציבורי, החזקתו של אסיר בבידוד, מניעתה של שליחת המכתבים, עריכת חיפוש על גופו של האסיר לצורך גילוי סמים, הארכת תוקפה של שלילת טובת-הנאה מעבר לחמישה חודשים, ופעולות אחרות הנדרשות בבתי-הסוהר.

בחינת מהותה של המדינה המודרנית תגלה, שהיא מבוססת בעיקרה על שני היבטים ייחודיים: ניהול מלחמה ואכיפת החוק. ואילו נאמנותו של צוות העובדים בבית-הסוהר הפרטי, טוענים העותרים, היא ליזם ולא למדינה. "בכל מקום שבו יש פער בין רצון הממשלה לרצון החברה הפרטית, באופן טבעי תיטה כף הנאמנות לטובת החברה".

ערב הדיון בעתירה החליט הבג"ץ שהיא תידון ב-18 לחודש יוני, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ובראשו נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק. עד היום לא בחן בית-המשפט העליון בארץ – וכנראה גם בעולם הדמוקרטי כולו – את מלוא המשמעות של "חוק יסוד: הממשלה" ואת סמכויות הממשלה כרשות המבצעת. מעולם לא דן הבג"ץ בעתירה נגד חוק שהתקבל בכנסת, ואשר טרם הוצא מן הכוח אל הפועל. כמו כן, עד כה לא הוגשה עתירה הקוראת תיגר על הכנסת כזרוע המחוקקת, ומאשימה אותה בפגיעה בסמכויות הממשלה כזרוע המבצעת של המדינה. הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 33 בנושא: "בית סוהר פרטי בישראל". להזמנת הגיליון לחצו כאן

אמנון ברזילי הוא עיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה