דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 בינואר 2011 | מהדורה 59

קבוצת "בבלי-ירושלמי" לומדת תורה בניו יורק: יחס עמוק לגלות. צילום: גיל אפשטיין

בבלי-ירושלמי: גרסת 2011

היחסים הסבוכים בין היהודים היושבים בארץ ליהודי התפוצות אינם סיפור חדש. עמית יולזרי שוחח עם פרופ' ישעיהו גפני ועם פרופ' דניאל שוורץ, שניהם מן החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, על הדמיון והשוני בין היחסים הללו כיום ובתקופות שבהן העם היהודי חי בשני מוקדים, שהאחד מהם הוא ארץ ישראל

קשה לחשוב על עם, מלבד העם היהודי, שהתודעה הקולקטיבית שלו התגבשה מחוץ למולדתו ההיסטורית. נולדנו כעם ביציאת מצרים; התגבשנו במדבר, שם הותכו יחדיו דת ולאומיות; והתקבענו כיהודים, במשמעות המוכרת לנו, בגלות בבל. לכל אורך ההיסטוריה רבת התהפוכות של העם היהודי נשמר קשר רוחני-תרבותי בין יהודי ארץ ישראל ליהודי התפוצות, וקשר גומלין התעצב בין שתי הקהילות: יהודי העולם מסייעים למאבקה של ישראל להתקיים ולשגשג, וישראל מסייעת ליהודים לשמור על זהותם.

פרופ' דניאל שוורץ: "אין חפיפה בין מושג הלאום היהודי המקובל לבין מושג המדינה לכשעצמה, ולכן ככל שישראל תתפוש את עצמה יותר כמדינה בעלת טריטוריה, שאחראית על היושבים בתחומה, ותוותר על הגישה הפטרונית של מדינת העם היהודי, כך יהיה ליהודי התפוצות קל יותר להתייחס לישראל כאל מושג היסטורי, כשם שהתייחסו בעבר גולי בבל ליהודה"

בחמישים השנים האחרונות גדל מספר נישואי התערובת בקרב יהודי התפוצות בלא פחות מ-200 אחוזים. מחקרים מצאו כי אחד הגורמים העיקריים לכך הוא מה שנקרא "זהות יהודית שאינה טבועה חזק מספיק", ועמדו על שלל הסיבות שמביאות לשחיקה בהזדהות עם ישראל בקרב הדור הצעיר של יהודי התפוצות: משחיקת המשמעות הרגשית של חוויית תקומתה של ישראל אחרי השואה, שבעבור בני הדור הצעיר היא זיכרון היסטורי ואילו אצל בני דור ההורים היא חוויית חיים, ועד להטלת האשמה על מדיניות הכיבוש הישראלית כמזינה מגמות אנטישמיות כלל-עולמיות שמסכנות חלקים מיהודי התפוצות.

לא מעט מיתוסים ואידיאולוגיות נקשרו במרוצת השנים לגולה כמצב מכונן בזהות היהודית. לפי אחד המיתוסים המרכזיים בעולם היהודי, הגולה נכפתה על היהודים בגלל רדיפות הגויים. אמנם אמת היא כי ממלכת בבל החריבה את בית המקדש הראשון במאה ה-6 לפנה"ס והגלתה את האליטה של העם, אך הצהרת כורש שניתנה כמה עשורים לאחר מכן אפשרה ליהודי בבל לחזור לארץ ישראל ולהקים אוטונומיה דתית בירושלים. עם זאת, רוב יהודי בבל העדיפו להישאר בגולה, יש אומרים בעיקר ממניעים כלכליים ובגלל צפיפות האוכלוסייה ביהודה, ולא לשוב למולדתם. וכך, למרות שבתקופת בית שני התקיימה בארץ ישראל אוטונומיה יהודית, ובתקופת החשמונאים אף מדינה עצמאית, התקיימה בכל העולם ההלניסטי באותה תקופה פזורה יהודית גדולה שהקיפה יותר ממחצית מבני העם היהודי.

בניגוד למיתוס יהודי אחר, גם לא קיימות ראיות לכך שהרומאים הגלו את היהודים מארץ ישראל לאחר שהחריבו את הבית השני במאה הראשונה לספירה, ועושה רושם שיהודים עזבו את הארץ מרצונם החופשי. אם כך, מהן הסיבות שהביאו להעדפת הגולה?

לדעת פרופסור דניאל שוורץ מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית, גולת בית ראשון קמה אמנם מתוך אילוצים, אך עם חלוף הזמן חלה התרגלות אליה, ומצב זה לא השתנתה גם לאחר הצהרת כורש. "צריך לזכור שהעולם העתיק לא היה נייד", הוא מסביר. "ובנוסף התפתחו בגולה אורח חיים ותפישות עצמיות שאפשרו ליהודים להתקיים כקהילה מחוץ למולדתם". תחליפים לאומיים מתפתחים מהר מאוד, מסביר פרופ' שוורץ, ולמעט תקופות קצרות יחסית בימי החשמונאים וגם בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כלל לא היתה מדינה. בנוסף, מדגיש פרופ' שוורץ, השלטון בתפוצות היה לרוב סובלני כלפי היהודים וכמעט לא שומעים על רדיפות. "הגולים פיתחו כלפי יהודה זיכרון היסטורי", הוא טוען. "ומקום משכנו של האל עבר מירושלים לשמים".

פרופסור ישעיהו גפני, גם הוא מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית, מציין שאף שכל המאמצים בימי עזרא והנביא זכריה לדחוק ביהודים לעלות לישראל נכשלו, לא קיימות עדויות על זעם של שבי ציון על סרבני העלייה, ובימי בית שני כלל לא שומעים קריאות לעידוד העלייה. "בעולם ההלניסטי התפתחה הצדקה אידיאולוגית של הגולה", מסביר פרופ' גפני. "ובבל כבר נתפשה בעיני חכמיה כמולדת הראשונה, זו שממנה הגיע אברהם אבינו. הגולים באותה תקופה לא מוצגים כנפולת של נמושות. מציאות הגולה קנתה אחיזה כמקובלת, והישארות בה לא הפכה אותך לפחות יהודי; הסטיגמה שמציגה את הגולים באור שלילי תופיע רק מאוחר יותר", הוא מוסיף.
התנשאות חלולה

רק במאה ה-3 לספירה נשמעת ביקורת חריפה על מעדיפי הגלות. באגדת הגמרא (בבלי יומא ט, ע"ב) מתוארת פגישה של האמורא הארצישראלי שמעון ריש לקיש עם רבה בר בר חנה, שעלה מבבל, ובמרכזה הטלת חטאי יהודי בבל שלא עלו ארצה בימי עזרא על כתפיו של החכם הבבלי. אילו עליתם כחומה, מטיח בו ריש לקיש, הייתם נמשלים לכסף שאין הרקב שולט בו, אך מכיוון שעליתם כדלתות נמשלתם לארז רקוב. למעשה, רק שמונה מאות שנים לאחר האירועים עצמם מוצגת העלייה לישראל כמצווה, שמהותה סילוק ריקבון הגלות מהיהדות.

א.ב. יהושע: "השימוש האינפלציוני והמיותר במושג 'ציונות' מטשטש את הוויכוח המוסרי בין היהודים שהחליטו להיות אחראים, לטוב או לרע, לכל מרכיבי חייהם בטריטוריה מוגדרת ותחת שלטון עצמי, לבין אלה החיים בתוך רקמתם של עמים אחרים ומקיימים את זהותם היהודית באופן חלקי דרך לימוד, טקסים דתיים ופעולות קהילתיות מוגבלות"

במאה ה-3 התחזק המרכז היהודי בבבל, ועד מהרה החל להיאבק במרכז הארצישראלי על ההגמוניה ההלכתית בעולם היהודי. כחלק מאותו מאבק פנים-יהודי ניסו חכמי בבל לשכנע שמסורתם היא המייצגת המובהקת של היהדות הרבנית, ולשם כך נקטו "התנשאות חלולה" (כדברי פרופ' שוורץ) כלפי ההלכה הארצישראלית. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפור "רב כהנא שוכב על הארץ" במסכת בבא קמא (קיז א). באותה אגדה מן התלמוד הבבלי מוצג רב כהנא, תלמיד חכם, שהרג בבבל אדם שהצהיר על כוונתו למסור ממון ישראל לגויים וברח לאחר מכן לארץ ישראל. בארץ הקודש עולה הרב כהנא בלי שום מאמץ על כל תלמידי בית מדרשו של רבי יוחנן, ובסופו של דבר גם על החכם עצמו שפוסק: "דילכון אמרי, דילהון היא", כלומר – "מה שאני אומר לכם, שלהם (של בני בבל) הוא".

לעומת זאת, מציין פרופ' גפני, במקבילה שמופיעה בתלמוד הירושלמי מוצג אותו סיפור כסיור עלייה לא מוצלח של החכם, והמסקנה שעולה ממנו היא שרב כהנא היה צריך לשוב לבבל. "בני כל ארץ מבקשים להציג את מעמדם באור מחמיא יותר", הוא אומר, ובמקרה הזה ניסו חכמי ישראל לבסס את עליונות הקהילה הארצישראלית על זו הבבלית, ובהמשך לגייס עבורה כספים ותמיכה פוליטית מתוקף קדושת הארץ.

וויכוחים והתמודדות

אבל גם אותם חכמים לא טענו שעצם פעילותם בארץ ישראל גורמת לכך שהשכינה שורה עליהם. לדברי הפרופסורים גפני ושוורץ, באותה תקופה התעמעמה חשיבותו של היסוד הטריטוריאלי-לאומי ועבר לשולי היהדות, בגדר "אין ציון אלא מצוינים בהלכה". לטענת פרופ' גפני, המרכז היהודי בבבל בנה מודל של ניתוק מהקשר המוחשי לארץ ישראל, ומודל זה עתיד היה לסייע לעם היהודי בדברי ימיו ההיסטוריים. "בכל ניתוק ממדינת האם יש טראומה", הוא מסביר. "והניסיון הבבלי של ההתנתקות מ'ציון תצא תורה' סייע בהמשך להתמודדות היהודית עם גירוש ספרד, ולאחר מכן עם ניתוק מזרח אירופה ממערבה".

אין זה אומר שהגורם הגיאוגרפי חדל להשפיע על קורות העם היהודי. נהפוך הוא. בעת שיהודי בבל נהנו מיחס סובלני יחסית של השלטונות, ויכלו לשמר את מסורתם ללא הפרעה של ממש, סבלו יהודי ארץ ישראל מרדיפות רבות, בעיקר של השלטון הנוצרי-ביזנטי בין המאה ה-4 למאה ה-7 לספירה, ומאוחר יותר – לקראת המאה ה-9 – נאלצו להתמודד עם התנועה הקראית, שבתקופות מסוימות האפילה על הפעילות הרבנית.

אחת הדוגמאות המייצגות את התהליך הזה, של התנגשות בין מסורת ארץ ישראל לזו של התפוצות, היא הדרמה הגדולה שהתחוללה במאה ה-10 בנוגע לקביעת מועדי השנה. מחלוקת עזה ניטשה בנושא זה בין חכמי בבל, שנעזרו ברב סעדיה גאון, לבין החכם הארצישראלי רב אהרון בן מאיר. בן מאיר טען שהסמכות לקביעת מועדי השנה שמורה לחכמי ארץ ישראל, ואילו רב סעדיה טען שמאחר שאין הסנהדרין יושב עוד בירושלים, אין לאותם חכמים עדיפות הלכתית. שנים אחדות התקיימו בבבל ובארץ ישראל מנהגים שונים הקשורים למועדי השנה, אך לבסוף התקבלה עמדתו של רב סעדיה, ולפיה עדיין נוהגות קהילות ישראל בתפוצות. במרוצת השנים, בתהליך הדרגתי, איבד המרכז הארצישראלי את הקשר עם מסורתו הקדומה, ויסודות בבליים החלו חודרים אליו, עד שבסופו של דבר נקבעה עליונות חכמי בבל בפסיקת ההלכה.

מה לתיאור היסטורי זה של יחסי ישראל והתפוצות ולימינו אנו? בבואנו לטפל בשאלה זו שומה עלינו לזכור כי היעדר מדינה ריבונית בתקופת החכמים, ורוח הזמן הדתית באופיה, הביאו לכך שהוויכוחים בין המרכז הארצישראלי למרכז הבבלי היו הלכתיים, ולא נגעו בדרך כלל בסוגיות של דת ומדינה. ההלכה של אותם ימים הקיפה אמנם את כל תחומי החיים, אך בהיעדר ריבונות יהודית היתה יכולה בדרך כלל להימנע מהמתח בין הרכיבים הלאומיים והדתיים שטמונים בבסיס הזהות היהודית. מצב זה אינו אפשרי בימינו, שבהם עומדת על תלה מדינה יהודית ריבונית ודמוקרטית, על שלל הסתירות המבניות שבתוכה.

בין קוד לאומי לקוד דתי

איש רוח בולט שעסק בעשורים האחרונים בקונפליקט בין הקוד הלאומי והקוד הדתי בזהות היהודית הוא הסופר א.ב יהושע. "כל אחד מאותם דפוסים מטבע מהותו הכללית הוא בעל חזון ואינטרס משלו וכל אחד רוצה להיות ראשון מוביל וקובע בהוויה הלאומית" (הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 53).

פרופ' ישעיהו גפני: "אי אפשר לנתק את היהדות מהלאומיות שבה, ולהעמיד אותה כדת בלבד. יש מערכת שלמה של מצוות התלויות בארץ, כך שאין מדובר בזכרונות בלבד. אך אינני  אופטימי לגבי עתיד יחסי ישראל ויהודי התפוצות, ואני חושש שהמרכז היהודי-אמריקני לא יאריך ימים. ההתבוללות שם עמוקה מכפי שחושבים ולישראל לא כדאי לבנות על המשך התמיכה של יהודי התפוצות. עדיף להסתמך על השכל הישר של ארצות הברית ופחות על יהודי אמריקה"

יהושע גם העלה את הסברה כי המאבק בין הלאומיות והדת הוא שהביא את רוב היהודים להעדיף לחיות במקום שאינו מחייב מציאות יהודית ריבונית. "במקום בו אין יהודי יכול לשלוט שליטה ממשית על יהודי אחר", הוא כתב, "עומד היהודי חופשי ביצירת זהותו". לדעת יהושע, הגולה היא שאפשרה ליהודים לשמר את זהותם לאורך ההיסטוריה ואף להעמיק אותה. בניגוד לגפני ושוורץ, יהושע טוען כי הבחירה ההיסטורית של היהודים בגולה לא נבעה מסיבות ביטחוניות, או משיקולי נוחות כלכלית, ולראיה הוא מציין כי היהודים היו עניים במקומות רבים וחיו תחת משטרים אכזריים מאין כמותם. לדעתו, הבחירה בגלות היא עמוקה יותר, "נוירוטית" כלשונו, והיא סייעה ליהודים להקל את הקונפליקט הדואלי בזהותם – בין הקוד הלאומי לקוד הדתי.

גם לדניאל שוורץ יש עמדות חריפות בנוגע לקונפליקט הזה, שמעורר בימינו לא מעט משברים ביחסי ישראל והתפוצות בגלל מה שהוא מכנה "עירוב מבלבל של הגדרות". לטענתו, אין חפיפה בין מושג הלאום היהודי המקובל לבין מושג המדינה לכשעצמה, ולכן "ככל שישראל תתפוש את עצמה יותר כמדינה בעלת טריטוריה, שאחראית על היושבים בתחומה, ותוותר על הגישה הפטרונית של מדינת העם היהודי, כך יהיה ליהודי התפוצות קל יותר להתייחס לישראל כאל מושג היסטורי", כשם שהתייחסו בעבר גולי בבל ליהודה.

ברוח דומה טען א.ב יהושע במאמר שפרסם לאחרונה ב"הארץ" – תחת הכותרת "ציונות אינה אידיאולוגיה" – כי "השימוש האינפלציוני והמיותר במושג 'ציונות' מטשטש את הוויכוח המוסרי בין היהודים שהחליטו להיות אחראים, לטוב או לרע, לכל מרכיבי חייהם בטריטוריה מוגדרת ותחת שלטון עצמי, לבין אלה החיים בתוך רקמתם של עמים אחרים ומקיימים את זהותם היהודית באופן חלקי דרך לימוד, טקסים דתיים ופעולות קהילתיות מוגבלות".

לעומתם סבור פרופ' גפני שאי אפשר לנתק את היהדות מהלאומיות שבה, ולהעמיד אותה כדת בלבד. "יש מערכת שלמה של מצוות התלויות בארץ, כך שאין מדובר בזכרונות בלבד", הוא אומר. עם זאת, גם הוא אינו אופטימי לגבי עתיד יחסי ישראל ויהודי התפוצות, וחושש שהמרכז היהודי-אמריקני לא יאריך ימים. "ההתבוללות שם עמוקה מכפי שחושבים", הוא אומר. "לישראל לא כדאי לבנות על המשך התמיכה של יהודי התפוצות. עדיף להסתמך על השכל הישר של ארצות הברית ופחות על יהודי אמריקה".

אז מה יכולה התרבות הישראלית להעניק לתרבות של יהודי התפוצות, ולהפך, כדי שקשר הגומלין ביניהן ימשיך להפרות את העולם היהודי? לדעתו של א.ב. יהושע, "מרכז החיים הטוטלי בזהותו היהודית" (כלומר מדינת ישראל) יכול להעניק ל"מרכז החלקי" (כלומר ליהודי התפוצות) את "פירות ההתמודדות עם מציאות חיה וסבוכה של דילמות מוסריות". ואילו התרבות היהודית בגולה, ממשיך יהושע, יכולה לחזק בישראליות את תודעתה ההיסטורית, להעניק לה פרספקטיבה ובעיקר לחדד את רגישותה המוסרית. "יהדות התפוצות צריכה להיות יהדות של חיים ולא רק של טקסטים", קובע יהושע. "היא צריכה להתעסק בשאלות המוסריות שמעסיקות את החברה הישראלית, והתערבותה עדיפה על שתיקתם. לא רק שיש לה את הזכות לכך, אלא בעיקר את החובה".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עמית יולזרי הוא סגן עורך התוכנית "הינשופים" בערוץ 8

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה