דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

באנו לבקש את ידה של בתך

במועד שנקבע מגיעה משפחתו של הצעיר, והוא יחד איתה, לבית הוריה של הצעירה, בליווי קבוצת מכובדים. המשפחה המארחת מגישה לאורחים סאדה (קפה מר). האורחים שמים את ספלי הקפה על השולחן בלי לשתות אותו, ואז בעל-הבית או האדם המכובד ביותר במשפחה המארחת מזמין אותם לשתות, והאורח המכובד ביותר – האימאם או המוכתר או אדם אחר בעל מעמד חשוב – אומר: לא נשתה עד שתיתן לנו את מבוקשנו. גסאן מנאסרה, על החתונה הערבית-מוסלמית המסורתית, ההולכת ומשנה את צביונה

חתונה בקאמאנה: גברים ונשים במעגלים נפרדים

צילום: גילה ורדי

"היום יום שני", אמרה אַמינָה לעצמה באחד מימי השני של חודש יולי, פיהקה, התמתחה והתחילה לקום לתפילת הבוקר שאמורה היתה להיערך בארבע וחצי, ולהתארגן לנסיעה לנצרת, לעריכת קניות לקראת החתונה של יוּסרא בתה. היה עליה גם להכין ארוחת בוקר לה ולבתה ולנשים ולגברים שייסעו יחד איתן לנצרת, ולהכין את החמורים ואת הסוס לקראת הנסיעה – שלוש שעות לכל כיוון – מאִנדוּר לנצרת ובחזרה. אבל פתאום היא נזכרה איך כל זה התחיל, נזכרה ביום שבו באו המחותנים שלה לבקש את ידה של יוסרא.

לאחר המילוי המוצלח של משימת המתווכת, אישה שנכנסת כמעט לכל בית כדי לברר מי יש לו בנות בגיל הנישואים ומספרת לנשים שיש להן בנים לחיתון על הבנות שהיא מכירה, ולאחר שהגברים נותנים את הסכמתם, בא תורן של הנשים. הנשים הולכות לבקר בבית המשפחה שיש לה בת שהמתווכת המליצה עליה, ומתקבלות שם בכבוד: מוגש להן כיבוד ומתנהלת שיחה על הא ועל דא, כאילו איש לא יודע במה מדובר, ואז מכינים קפה. נהוג שתתחיל בדיבור האישה המבוגרת ביותר או אישה שיש לה יכולת דיבור גדולה; לפעמים זאת אמו של הבחור שרוצה לשאת לו אישה, ולפעמים אחותו או דודתו.

בשלב הזה המארחות מוציאות את הילדים ואת הצעירות מן החדר, והמבקשות פותחות ואומרות שהן יודעות על הבת שהגיעה לפרקה ובאו לבקש את ידה. אז אמהּ של הבחורה אומרת: אני אדבר עם אביה של הבת ונראה מה הוא יגיד (ברוב המקרים האב כבר יודע, אבל מקפידים על העניין לצורך הפורמליות), ומבטיחה להחזיר להן תשובה אחרי שבוע או שבועיים. לפעמים הכול מוסכם מראש, אבל מקפידים לשמור על המשחק המסורתי. עוד לפני זמן לא רב, כשלא היה טלפונים, משפחתו של הבחור היתה שולחת שליח למשפחתה של הנערה, ובמקרה של הסכמה משפחתה של הצעירה היתה מזמינה אליה את משפחתו של הצעיר.

במועד שנקבע מגיעה משפחתו של הצעיר, והוא יחד איתה, לבית הוריה של הצעירה, בליווי קבוצת מכובדים. גודל הכיבוד שמוגש וטיבו מעידים על הכבוד שרוחשים הורי הנערה לאנשים שבאו לבקש את ידה. המשפחה המארחת מגישה לאורחים סאדה (קפה מר). האורחים שמים את ספלי הקפה על השולחן בלי לשתות אותו, ואז בעל-הבית או האדם המכובד ביותר במשפחה המארחת מזמין אותם לשתות, והאורח המכובד ביותר – האימאם או המוכתר או אדם אחר בעל מעמד חשוב – אומר: לא נשתה עד שתיתן לנו את מבוקשנו. המארח אומר להם: בעזרת אללה, נוכל לתת לכם את מבוקשכם, אִמרו מהו. אז נציג האורחים אומר: כל קבוצת המכובדים באה לבקש את ידה של בתך עבור בננו, ואנחנו מקווים שתיענו לבקשתנו. הדובר מצד המארחים קם ואומר: תשתו את הקפה שלכם – מבוקשכם נענה. אחרי שתיית הקפה מגישים ממתקים, ומאותה שעה מתחיל הקשר הישיר בין שתי המשפחות.

בתחילה קובעים את המועד של טקס האירוסין. אורכה של תקופת האירוסין תלוי בהחלטתן של שתי המשפחות, אבל נהוג כבר ביום האירוסין או ביום המחרת לכתוב את הכּתאב, כלומר, לרשום את הזוג שנתארס כאיש ואישה על הנייר בלבד, כדי שהבחור יוכל להיכנס לבית ארוסתו בצורה רשמית ויהיה לחלק מהבית. בַּטקס הבחור עונד על אצבעה של ארוסתו, על ידה הימנית, את טבעת האירוסין ונותן לה במתנה שרשרת או צמיד. מנהג חדש, שקיים לא יותר משלושים שנה, הוא להביא לטקס עוגת אירוסין, שהמאורסים חותכים אותה ביחד. לאחר מכן הארוס וארוסתו מתחילים לרקוד ביחד בתוך קהל הנשים. היום ברוב המשפחות הגברים נוהגים לרקוד עם הבחורות, חוץ ממשפחות דתיות שלא מרשות ריקוד מעורב של נשים וגברים. בתקופה הזאת הארוס מרבה במתנות לארוסתו ולבני משפחתה, בייחוד לחמותו, ובזמננו גם מתחילים לקנות חפצים לבית המשותף: מוצרי חשמל, כלי בית, רהיטים.

כשמועד החתונה מתקרב (רוב החתונות מתקיימות בקיץ), חודש או חודשיים לפניה, החתן מתחיל לקנות אל-ג'האז לכלה: בגדים, בשמים, תכשיטים וזהב, ושמלות לבנות משפחתו הקרובה. הדבר החשוב ביותר לפני טקס החתונה הוא קנייתה של שמלת הכלה הלבנה, יחד עם נרות גדולים. באותה העת מדפיסים גם את ההזמנות ומחלקים אותן למוזמנים שלא מקרב בני המשפחה. לבני המשפחה החתן המיועד הולך בעצמו, בליווי אביו, ומוסר להם הזמנה בעל-פה, מפני שזה יותר מכובד. אז בא תורן של הכנות נוספות, כמו קניית הכבשים, ושבוע לפני החתונה פותחים בתעלילה, שבעת ימי השמחות (מנהג שנשמר עד לפני כחמישים שנה בכל מקומות היישוב של הערבים בארץ, אבל היום נוהגים לקיים אותו רק בחלק מהכפרים), שבהם עם שקיעת השמש מתחילים הבחור המאורס וכל חבריו לשיר, לרקוד ולשמוח עד שעת לילה מאוחרת. כמה ימים לפני החתונה הנשים ממשפחתו של הבחור מביאות לכלה את שמלתה בטקס מאוד יפה, בליווי שירה: הן מניחות את השמלה על מגש גדול ומקשטות אותה בפרחים ובבשמים. באותה עת משפחתה של הארוסה עורכת בערב את טקס החינה, שבו צובעים בחינה את ידה של הארוסה ואת כפות רגליה. לפי המסורת, זה מביא מזל טוב לזוג הצעיר. יום לפני טקס החינה הארוס לוקח את ארוסתו להצטלם ביחד על רקע נוף יפה. אור ליום החתונה עורכים לארוסה לילת אל-שׁמע, לילה שבו היא לובשת את שמלת הכלה ורוקדת עם חברותיה ועם בנות המשפחה לאור נרות שהן מחזיקות בידיהן, עד השעות המאוחרות של הלילה. לנערה ולבחור המאורס נוהגים לערוך – בנפרד – גם לילת אל-זיאנה, ליל הקישוט, שבו חבריו של הבחור רוקדים איתו ומביאים לו ספּר שגוזז את שיערו ומגלח אותו, והכלה מתכוננת לחתונה בדרכה. באותו הלילה חלק מהבחורים במשפחה דואגים להביא את הכבשים אל קירבת הבית, כדי שיהיו מוכנים עם בוקר.

בבוקרו של יום החתונה שתי המשפחות מתעוררת לתפילת הבוקר בסביבות השעה ארבע, ומתחילות בהכנות. הגברים מביאים את הכבשים לשחיטה, וככל שאביו של החתן יותר מוכר בעירו או בכפרו או נחשב לעשיר, מספר הכבשים הוא יותר גדול. הנשים מכינות אורז ויוגורט, ואת המקום להכנת האוכל. לפני כמה שנים – אני זוכר את זה היטב – הנשים היו מביאות אבנים גדולות ועושים מהן מעגל ובתוך המעגל היו שמות את גזרי העצים ומבעירות אותם. לאחר מכן היו מביאות סירים גדולים ושמות אותם על האש, ומתחילות לבשל את הבשר ואת האורז. הכול היה צריך להיות מוכן לפני השעה 12.00 בצהריים, כדי להספיק להאכיל את האורחים. אבל היום כבר כמעט לא תמצאו נשים שמבשלות את האוכל הטעים של פעם, ובמקומן נוהגים להביא טבח. כל משפחת החתן עסוקה בהכנת האוכל ובסידור המקום, וגם בביתה של הכלה עסוקים בהכנת אוכל לבני המשפחה ולמוזמנים. בשעות הבוקר הכלה הולכת לסלון יופי בליווי חברותיה או קרובות משפחתה, ושם גם מלבישים אותה בשמלה הלבנה.

בחצי-היום בערך מגישים את האוכל למוזמנים בבית החתן, ומי שכילה את סעודתו נותן לחתן או לאביו מתנה, סכום כסף הנקרא אל-נקוּט, ומשפחתו של החתן שולחת מגש גדוש באורז ובבשר ובצנוברים ובשקדים למשפחתה של הכלה, ואחרי האוכל מגישים ממתקים ופירות עם סאדה, כוס קפה מר, כי הקפה המר טוב לקיבה. עם סיום הסעודה לוקחים את החתן לחמאם אל-עריס, כלומר, מישהו מחבריו או קרובי משפחתו מזמין אותו להתרחץ בביתו לקראת החתונה. אז הגברים מלווים את החתן, שעדיין לבוש בבגדיו הרגילים: הם מתפצלים לשתי שורות משני צדי הכביש, ובאמצע עומד הזמר העממי ששר ללא ליווי מוזיקלי, לפי לחן עממי מסחרר, והגברים עונים כנגדו כל כמה משפטים ומוחים כפיים. מאחורי הגברים מתנהלות הנשים, שנושאות את החליפה של החתן על ראשן ושרות ורוקדות, עד שכולם מגיעים לבית שהחתן הולך להתרחץ בו. לאחר הרחצה חבריו של החתן עוזרים לו להתלבש ומבשמים אותו. את דרכו חזרה החתן עושה בתוך קהל הנשים, ששרות ורוקדות מסביבו. בכפרים לפעמים נוהגים להזמין את החתן להתקלח במקום המרוחק מביתו, ואז התהלוכה סובבת כמעט בכל הכפר, וכשהיא מגיעה לכיכר הכפר הזמר שר והגברים עומדים במעגל מסביבו ושרים יחד איתו.

אחר-כך אביו של החתן ומכובדי המשפחה והכפר (או העיר) הולכים להביא את הכלה. לפעמים גם החתן בא איתם. משפחתה של הכלה מגישה כיבוד לאורחים, ואז נציג מצד החתן מבקש ממשפחת הכלה רשות לקחת אותה לביתה החדש. אמהּ או אחיותיה וחלק מחברותיה נוסעות יחד איתה במכונית שקושטה בפרחים, ולפעמים זגוגיות המכונית מעוטרות באותיות הראשונות של שמות החתן והכלה. לפי המנהג, גם האחים של הכלה מלווים אותה לביתה החדש: יחד עם מלווים אחרים, הם נוסעים בשיירה אחרי המכונית של הכלה. כשמתקרבים לבית הוריו של החתן כל המכוניות מתחילות לצפור, כדי שתושבי השכונה ומשפחת החתן יידעו שהכלה החדשה הגיעה ויכינו את עצמם לקראתה. לפעמים האחים של הכלה מלווים אותה עד הבית, ולפעמים החתן עצמו יוצא לקראתה ומסיר את ההינומה מעל פניה, ושניהם נכנסים אל הבית, מנהג שמעיד על הכבוד כלפי ההורים ועל כך שהחתן עדיין רווק. רק אחרי המסיבה המשותפת יוכל הזוג הצעיר לעבור לדירה משלו. לפני שהחתן וכלתו ייכנסו אל הבית, תקדם את פניהם אישה מבוגרת ובידה קנקן של מים מקושט בפרחים, והיא תיתן לחתן לשתות ראשון ואחריו לכלה: סימן לכך ששניהם שתו מאותו מקור נביעה וימשיכו בזאת כל חייהם המשותפים. כשמגיעים לשער של הבית, נותנים לכלה בצק שהכינה אישה מבוגרת מרובת ילדים (אסור שתהיה אלמנה), והכלה מדביקה את הבצק ששלובים בתוכו כמה עלים ירוקים בכניסה לבית: סימן לכך שהיא נדבקת לבית הזה ונשארת בו.

בכניסה מחכה לזוג הצעיר אביו של החתן, שמניח את ידו הימנית על ראשו של החתן ואת ידו השמאלית על ראשה של הכלה וקורא לתפילה בקול רם. לאחר מכן הוא מנשק לשניהם ומרשה להם להיכנס, ובסלון או בפרוזדור ישנה במה שנבנתה כדי שהזוג יוכל לשבת עליה. הנשים מתקבצות מול הבמה, וכשהזוג תופס את מקומו באה אישה מבוגרת ומטיחה את ראשיהם זה בזה שלוש פעמים: סימן לכך שהם יחיו ביחד באושר ובכעס, בטוב וברע. שלוש הפעמים הן גם סימן לתחילת החיים ולאמצע החיים ולסופם גם יחד. מביאים לבני-הזוג שתייה, ואחר-כך עומדים שניהם ומורידים זה לזה את הטבעות מהיד הימנית ועונדים אותן על היד השמאלית, ואז הם רוקדים ביחד עם קרובי המשפחה והשכנים. החתן עוזב את הנשים ויוצא החוצה, אל הגברים. החברים ובני המשפחה קמים ומקיפים אותו ומתחילים לשיר ולרקוד, ולפעמים גם מרימים אותו על הכתפיים. אז החתן נכנס שוב אל הבית ובני-הזוג מצטלמים עם בני המשפחה, ולאחר מכן הבחור מקבל מאביו רשות לפרוש ביחד עם אשתו לדירתם. הזוג הצעיר נכנס לביתו וסוגר מאחוריו את הדלת שעליה תלוי שלט: "אנחנו מבטיחים לחיות באושר כל ימי חיינו המשותפים".

לילת אל-זיאנה, ליל הקישוט, ולילת אל-שׁמע, שרדו את שינויי הזמן

במהלך השנים רבים ממרכיבי החתונה הערבית-מוסלמית המסורתית השתנו. זהו תהליך שניכר בערים ובכפרים כאחד, אם כי בערים ביטויו יותר חד ומובהק. להלן כמה ממרכיבי השינוי:

לפני כעשרים שנה נהוג היה לערוך את החתונות בחצר בשכונה או בכפר; חגיגת החתונה החלה בצהרי היום והסתיימה בשעות הערב. כיום חגיגת החתונה המרכזית נערכת בערב, באולם שמחות.

בָּטַל גם המנהג לקבוע את מועד החתונה לימי חמישי, כיום מבורך ששורה עליו קדושת יום השישי. ברוב המקומות לא מקפידים עוד גם על תעלילה, שבעת ימי השמחות שלפני החתונה; כל שנשאר משבוע השמחות הוא לילת אל-זיאנה, ליל הקישוט, ולילת אל-שׁמע, הלילה שבו הכלה רוקדת עם חברותיה. מנהג התעלילה נשתמר בשלמותו רק אצל משפחות בודדות בנצרת ובכפרים אחדים.

יש גם מנהגים שעברו כליל מן העולם בקרב האוכלוסייה הערבית אשר חיה בישראל. כך, נהוג היה שבשעה שמשפחת החתן הולכת להביא את הכלה מבית הוריה, בשׁוּבם היו חוסמים את דרכם כמה צעירים חסונים ומבקשים מהחתן או מאביו סכום של כסף, כסוג של פדיון. אחרי שהכסף נמסר להם, השיירה היתה רשאית להמשיך בדרכה, והכסף ניתן לכלה.

מנהג נוסף שלא נשאר לו היום זכר הוא ביקור משפחתו הקרובה וחבריו של החתן בבוקר שלמחרת החתונה בביתו של הזוג הצעיר. בביקור זה היו אנשיו של החתן מביאים עימם ארוחת בוקר וממתקים; תכלית הביקור היה לשאול לשלומו של הזוג הצעיר.

גסאן מנאסרה הוא סופר ועיתונאי

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

גאסן מנאסרה הוא מנהיג סופי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה