דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2008 | מהדורה 44

אש מאחורי הפרגוד

רות קרא-איוואנוב (קניאל) גדלה בלבה של חבורה מוסקבאית של מסורבי עלייה שלימדו זה את זה אל"ף-בי"ת וטעמי מצוות קבליות, סוגיות תלמודיות של נגעים ואוהלות, והוציאו לאור תחת סכנה ספרים עבריים, יהודיים, ציוניים, תרגומים ושיעורים. החבורה, ונוספות שנולדו בעקבותיה, ממשיכות להחזיק בשלהבת לימוד התורה והקבלה גם כאן בישראל.                     איזון בין הלמדנות הגברית והנשית

התחיה, הגרסה המוסקבאית

 

רבי חייא הגדול היה הולך אצל בעלי המשנה ללמוד מהם. הלך אצל רבי שמעון בר יוחאי וראה פרגוד אחד שהיה מפסיק בבית. תמה רבי חייא ואמר: אשמע דבר מפיו מכאן. שמע שהיה אומר: "בְּרח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים". כל בושה שהתביישו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא; שהיה אומר רבי שמעון: תאוותם של ישראל שיהיה הקדוש ברוך הוא לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים. מהו הטעם, אמר רבי שמעון, אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האיילים, בזמן שהוא בורח הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו; כך אמרו ישראל: ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, הדא הוא דכתיב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם"; דבר אחר, הצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: עשה כמו הצבי, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
זוהר, חלק ב דף יד/א

"האלוה הגדול של הפרטים הקטנים".
בוריס פסטרנק

לברוח כצבי

מוכרחים לברוח. ומוכרחים לומר: בְּרח. גם בלימוד תורה. גם מרוסיה. המקור הוא אחד, וקיים לעד. ואולי ההבדל טמון בבריחה שמבינה את סוד ההיבנות ממנה, שמזמנת להשתוקק מחדש, רצוא ושוב, ועל כן מוכנה להשיב פניה אחור (ולעיתים ריקם), אל מול בריחה שיש בה סתימת בארות, התכחשות למקור הזר, למרחק, לכאב. ברח דודי: וזהו כל כיסופא שנכספו ישראל לקדוש ברוך הוא. לומר: ברח.

גדלתי בלב חבורה מוסקבאית של מסורבי עלייה ומתעוררים לתורה, אשר החיו נפשם באורה ובלימודה. הם לימדו זה את זה אל"ף-בי"ת וטעמי מצוות קבליות, סוגיות תלמודיות של נגעים ואוהלות, והוציאו לאור תחת סכנה ספרים עבריים, יהודיים, ציוניים, תרגומים ושיעורים; הם הקימו בית ספר מחתרתי לילדים שזכיתי ללמוד בו, חגגו יחד חגים, הקימו לתחייה את עולם הריטואל היהודי, כשהמוקד מופנה באופן חד-משמעי ליסוד המזקק את החיבור שבין הנפש הרוסית ליהודית.

ספרים עבריים רבים הסתובבו בביתנו בשנים ההן. חלקם הגיעו על ידי מגניבי ספרים, שליחים שונים ומשונים, ונמסרו מיד ליד ברכבות תחתית סואנות; חלקם נשמרו על ידי זקני הקהילה ושאר מלאכים גואלים. גדלתי בתוך המיתוס. ילדה עברייה בעולם מסוכן ומלא אוצרות.
סבי, זאב דשבסקי, ממורי התורה הגדולים שהעמיד תלמידים הרבה עוד ברוסיה הסובייטית וגם כיום, סיפר כיצד חגג את סוכות בתוך קופסת קרטון מכוסה ענפים; ובשבתות תהה אם מותר לו ללמד תורה, שמא יקליטו אותו הקג"ב ואחר כך ישמיעו את שיעורי השבת שלו, חלילה. שנים הוא למד בטלפון גמרא עם פרופסור ג'ורג' אנסל, חתנו של עמנואל לוינס; והמעשיות רבות מספור. אמי, שטבלה בנהרות קפואים, האכילה והעמידה דורות של למדנים, אבי שהתעקש לדבר איתי ועם אחי רק עברית בבית, דקלם ולמד עימנו בעל-פה שירים וסיפורים. בביתנו, שהיה מלא אנשים ולומדים יוצאי דופן בצבעוניותם, ערך הקג"ב לא פעם חיפושים. השיטה המוסכמת היתה זו: לומדים, שותים, לומדים, עוברים מבית לבית. נראה כי הוודקה והמשקאות באו לחפות גם על החרדה, חירוף הנפש, הסיכון.

עבור יוצא רוסיה משכיל – אי-אפשר ללמוד תורה בלי פושקין וכל מה שמסמל האיש ויצירתו כישויות נצחיות מרחפות, כביטויה של ההשראה עצמה באשר-היא-שם. ועימו לרמונטוב, ואחריהם משוררי תור הכסף, וההזדהות עם המשוררים גולי סיביר ודיסידנטים אחרים, דקלום שירתם כחלק מהמקצב והנשימה הפנימיים, הפרטיים ביותר. הנפש השירית הרוסית יצוקה אותיות וגלופה מאותם צירופים ומצלולים המתעוררים מחדש בתורת ישראל

הפחד אינו מרפה ממני גם כיום, והוא מנת חלקם של רבים מיוצאי רוסיה של הדור הזה. בדרך עקיפה, הוא מעצים את עומק הגילויים שבלימוד. לימוד מתוך תשוקה עזה ואימה – הוא לימוד לשמה. והרי כיסופא, כפי שלמדתי ממורי פרופסור יהודה ליבס, היא תאווה וגם בושה, ואולי גם פחד ושגעון-אהבת-תורה. ועל כן עלמות אהבוך.

הסופה

אני מדמיינת את אבי וחבריו משוטטים בין שיעורי יוגה, לימודי בודהיזם, כנסיות עזובות למחצה וכתות של מטיפים למיניהם; אני עוקבת אחריהם בדמיוני נקלעים לחבורה לומדת עברית, גורסת תלמוד בין שיניה, וסביב סוערת סופת שלגים או סוחפת הרוח: מיתוס הסוּפה והסחף הרוסי שקיים אצל משוררים כמו טיוטצ'ייב, מנדלשטם, צווטאיבה, פסטרנק ואחרים. ואצל פושקין כמובן. הנה, למשל, בשיר מ-1833 (בתרגומי הדל):

רַק אַל תִתנֶנִי אֱלֹהַי בִּידֵי הַשִּׁגָּעוֹן.
עָדִיף עָלַי כֹּבְדוֹ שֶׁל תִּיק הַנַּוָּדִים, מַקֵּל הַקַּבְּצָנִים
עָדִיף עָלֵי מַשָּׁא העוֹל וַאֲבַדּוֹן.
רַק אַל תִּטְעוּ לַחֲשֹׁב, כִּי בִּינָתִי שֶׁלִּי
יָקְרָה כֹּה לְלִבִּי, כִּי לֹא אַתִּיר קְשָּׁרֶיהָ
בּשִּׂמְחָה לָעַד:

לוּ שִׁחְרֵרוּנִי לְחָפְשִׁי
כֵּיצַד הָיִיתִי עָף וּמִסְתַּחְרֵר
אַל תּוֹךְ הַיַּעַר הָאָפֵל!
הָיִיתִי שַׂר בְּהַזָּיוֹת משוּלְהָבוֹת
נִשְׁכַּח בְּלַהַט עַקְמוּמִית
מִשְׁאָלוֹתָי הַנִּפְלָאוֹת.

הָיִיתִי מִתְמַכֵּר לעִרְסוּלָם שֶׁל הַגַּלִּים
הָיִיתִי מִתְבּוֹנֵן אָשְׁרִי מֵצִיף מְלוֹא גָּרוֹן
אַל רֵיקָתם שֶׁל הָרְקִיעִים;
ורֵצוני, מָלֵא עָצְמָה הָיִיתִי אָז
כְּמוֹ סוּפה, חוֹרשָה שָׂדוֹת
שׁוֹבֶרֶת יעָרוֹת.

אַךְ זוּ צָרָה: לוּ הִשְׁתַּגַּעְתָּ נָא
וְנוֹרָאִי תִּהְיֶה כַּמַּגֵּפָה
מִיָּד אוֹתְךָ כּוֹבְלִים
ויָשִימוּךָ עַל בְרִיחִים
וְדֶרֶךְ רֶשֶׁת כְּמוֹ חַיָּה
לִלְעֹג לְךָ בָּאִים.

וּבַלֵּילוֹת אַתָּה תִּשְׁמַע
לֹא קוֹל עָנֹג שֶׁל הַזָּמִיר
לֹא רִשְׁרוּשָם שֶׁל הַבְּרוֹשִׁים
אַךְ צְעָקַת הַחֲבֵרִים
וְגָעַרְתָּ צופָי הלֵיִליים
וּזְעָקָה, וְקוֹל ענוֹת שַלְשְׁלָאוֹת.

כמו בסיפור הזוהרי המובא למעלה על הצטרפותו של רבי חייא אל החבורה, גם העולה (והיורד) מרוסיה, המסור ללמדנות ולתורה, ולמוּד המאבקים, בא עם עוצמת מבטו האחוזה הרחק מאחור, במקורות אחרים, יש שיאמרו "חיצוניים". הוא בא עם שפע חידושיו וניצוצותיו הייחודיים, אך גם עם חרדתו ואימתו; עם קיום הסכנה כהכרח וכתנאי להזנת האש הרושפת ממעל ומתחת. כאשר ר' חייא בא, מבין ר' אלעזר "שהרי השכינה חוץ מאיתנו, תיכנס השכינה ותהיה האש שלמה". אך לא מיד מכניסים את ר' חייא. תחילה הבכי רב, וכולם גונחים או נופלים על פניהם, מי מאחורי הפרגוד ומי מלפניו. ורק כאשר נכון רבי שמעון בר יוחאי לקום: "הלכה אש ממקומו עד מקום רבי חייא. אמר רבי שמעון: ניצוץ האור שקלוט לחוץ, ואני כאן בפנים". מרחב הקליטה מתרחב. התודעה נפתחת לקבלת הזר. זה לא מתרחש באופן הרמוני, אלא בדרכי אש וחתחתים, בשריפה. רבי שמעון בר יוחאי חש אולי כנאכל בפנים, רבי חייא בחוץ, ורק כוח האש הוא שמאחדם.

כשמעביר ר' אלעזר יד על פיו של רבי חייא כבהקדשות הנביאים, אזי מתגלה החיזיון: "פתח פיו רבי חייא ואמר: ראתה העין מה שלא ראיתי, הזדקף שלא חשבתי, טוב למות באש של זהב טוב דולק". אז מתגלים עולמות בניצוצי להבות, עד למפגש ביניהם, עד לעתיק יומין. וכל מה שמתרחש למעלה יש לו תולדות למטה.

מרד ושעשוע


יש שיטענו כי עמודי הסמך של לומדי התורה ברוסיה היו מוכנים בשלב מסוים לרוץ לכנסייה ולבית המדרש באותו להט מרדני, כיוון שהניעם בעיקר היסוד האנרכי. להכות את הסדרים, המסדרים, המוסדות, המערכות הגדולות. הקתוליות כנגד הפרובוסלביות, הדתיות כנגד החילון, המיסטיות כנגד העולם המטריאליסטי.
נפשי המאמינה מתקשה לקבל טענה זו, אך אין ספק כי יצר המרד אכן בלט במהלכי החיפוש של אותם נערים ונערות והבוגרים יותר שביניהם, אשר קרעו עצמם ממשפחותיהם ומחלק גדול מעולמם. אני מזהה שם את הרצון לחלץ במִכוות ברזל מלובן את היסוד האינדיווידואלי, אך לא במובנו המערבי או האקזיסטנציאליסטי או הפוסט-מודרני בלבד. לא מדובר ביחיד שסוע ותלוש, או בנווד חסר שורשים והקשר, וגם לא בזה המנסה לבטלם כדי למצוא עצמו מחדש. אף לא מדובר בחיפוש בית וירטואלי, או במזון אחר לנפש. לא ולא. להיפך. לברוח הפוך:
לינוק מכל אותם שורשים תרבותיים, רוחניים ואינטלקטואליים, להיבנות מהם בכל יום מחדש, ולברוח מהם, אחוזים בידיך, לפותים בעיניך. "לתת עיניך בספרים", אולי כך היו מעמידים זאת המקובלים הרוסים שלי.

כדי להבין באילו מורים מדובר, באילו הורים, אומר כי הם אנשים בעלי נפש היודעת להיפקח להקשרים תרבותיים, ספרותיים ומיתיים עמוקים ורחבים, וכי בּעַלוֹתם לארץ ובהשתרשותם בה הם אינם מתנגדים לכוחות היצירתיות שבהם, לעכשוויוּת הדוחקת. כשאני חושבת על מישה שניידר, על מישה קרבצוב, על דוד קשדן ועל עוד רבים אחרים, וביניהם גם נשים, אזי אני מבינה כי מדובר בפלא.
לרשותם ידע אדיר בהיקפו, בעומקו, בהסתעפויותיו. הם מבריקים בדיוק חידודיהם, בשעשוע השפה והארוס, ביכולתם למלל כל אלו, לצד אנרכיה שגיונית, חולי אהבה לתורה וללמידה, מסירות נפש, פראות וחוסר שקט – עד כדי סקרנות הרסנית, נכונות להתחיל בכל פעם מחדש, מההווה על הסודי והסתום שבו. שניים הסותרים ומחזיקים זה את זה, בלי למוטט את מבני הפאר הצומחים ביניהם – הבורחים שניהם יחדיו.

* * *
אני נזכרת כיצד אבי לימד אותנו מתמטיקה. כשבאנו להיעזר בשאלות היה אומר: הביאי דף לבן. ריק. עכשיו בואי נוכיח את התיאורמה הראשונה. נניח שמקבילים לעולם לא נפגשים… עד היום אחי ואני מפחדים מהדף הריק. להתחיל להוכיח שוב. הכל מחדש.

מתמטיקה: איש איש ואישה אישה מיוצאי החבורות הרוסיות, הממשיכים ללמוד תורה גם היום, על גווניה וסודותיה, מי בשיעור גמרא של שבת בביתם של מרים ולוי קיטרוסקי ומי אצל טניה וסבי זאב, מי בהתמכרות לרב קוק נוסח פנחס פולונסקי ומי בזוהר כמורַי שכמעט כולם נושאים את השם המופלא מישה (ועוד נחזור לכך) ומי ברבנות ובפסיקה כיעקב בלינקי ואחרים – כולם למדו מתמטיקה, השתתפו באולימפיאדות, זכו במדליות, עסקו ועוסקים במדע, ומחזיקים בתואר שני ושלישי במדעי הטבע ובמדעים מדויקים. זו עובדה מפתיעה וגם ניתנת להסבר בקלות. שהרי ברוסיה באותה תקופה רק התחומים הללו לבדם היו נקיים מפרופגנדה סובייטית. וכך אנשי הרוח הפכו לאנשי מדע, וכך אנשי המדע והרוח הפכו לאנשי אשכולות. יש שיאמרו מכורח המציאות, ויש שיאמרו בהשגחה עליונה.

* * *
והיסוד הנוסף: השעשוע, הפן השני של הקסם שבמרד, הארוס השֵׁדוֹני. בכוח זה פגשתי בשיאו ועוצמתו אצל החברים הירושלמים של חבורת הזוהר. בשיעור ליל ראשון בביתם של ז'ניה ונטשה יגלום.

נתבונן בתמונה. חצות. השותפים: ז'ניה ונטשה, שוריק, אשקה, וכשמצליחה גם אני. לעיתים מגיע ואלרי, מתרגמו של אבן עזרא, וחבר אורח נוסף מקהילת תולדות אהרון. בנותי אף הן זכו לישון שם על דפי הזוהר. מקטרת, עשן ובקבוקי וודקה. טובה. "לחיים" אחר "לחיים" עם דג מלוח ומטעמים. לומדים עד שלוש או ארבע לפנות בוקר, תלוי ברוח. טסים בנשמות. במקביל לזוהר, ז'ניה קורא ב"אור החמה" (ליקוטי רמ"ק של ר' מרדכי אזולאי), נטשה קוראת ב"דמשק אליעזר" לר' אליעזר מקומרנא וב"זוהר חי" של בנו, לפעמים מעיינים ב"מתוק מדבש" לר' דניאל פריש. אלף שנה בעינינו כיום אתמול, ואין זמן בעולם כלל. החבורה לומדת כבר שנים ועודנו בזוהר בראשית, פרשת בראשית.

הפחד אינו מרפה ממני גם כיום, והוא מנת חלקם של רבים מיוצאי רוסיה של הדור הזה. בדרך עקיפה, הוא מעצים את עומק הגילויים שבלימוד. לימוד מתוך תשוקה עזה ואימה – הוא לימוד לשמה. והרי כיסופא, כפי שלמדתי ממורי פרופסור יהודה ליבס, היא תאווה וגם בושה, ואולי גם פחד ושגעון-אהבת-תורה

בין הרגליים מסתובבות חיות הפרא: דיוגינוס החתול הענקי, וכעת התווסף גם הדרקון – כלב מזן נדיר: מקסיקאי קירח, נושך ובולע רצפה, כיסאות, נעליים. שבטי המאיה נהגו להקריב כלבים מזן זה לאלים ולאוכלם לאחר מכן, וראו בהם מתווכי כוחות מיסטיים. שמו שון. הוא והחתול רודפים זה אחר זה נושכים ונושקים, נושאים ונותנים, כמונו. ואיך לא נזהיר כזוהר הרקיע. אחר כך סעודת המצווה. פרגיות ומרקים, גם זה תלוי במזלות, ובגוון הלימוד. היום הבא מתחיל אצל חלקנו בצהריים. אחרים משוטטים מוכי ירח, מזהירים בזוהר הלילי. (ומה למדנו? למדנו הכל, והסוד נספג ושותק והופך לניגון בפנים, כי מילות הליל אינן כמילות היום, ואין לגלותן).

* * *
החיפוש מתחיל תמיד בחסר. ישנו כלי הצמא לעולם, יש אורות הגדולים לעולם ושוברים עוד ועוד כלים. פותחים בגעגוע שבבריחה ובהשתוקקות למילוי, ועוברים שוב ושוב לכלִי שופע העולה על גדותיו. צחוק. מלוא הנשמה וודקה וויסקי ויין. לעתיד לבוא יין ברכה לעולם. כגן ה' (העלול להתגלות כסדום וכארץ מצרים, על ריבוי כוחותיו המחיים והמכלים), והתורה שומרת עלינו ומזהירה. כפי שיש דין רפה ודין קשה, אולי יש גם זוהר קשה וזוהר רך. וכל אחד מהם מוסיף את גונו לממשות ולדמיונה. דיברנו באש ובסופת השלגים. כמיזוג הנפש הסוערת הרוסית-עברית שאין לה מנוח. והדבר בסוד אחור באחור, התלהטות הגבורות, כדברי הרמח"ל:

"אחור באחור – סודו התלהטות של גבורות, שמתלהטים ומתדבקים אלה באלה, והפנים אין להם פעולה ושליטה, ואינם פונים להאיר זה לזה. ואז מתגבר השפע הצריך לרדת, אפילו באותו הזמן, מתגבר דרך ההתלהטות ההיא. וצריך לזה הנסירה, שהוא להניח כל הגבורות לנוקבא, ולהשלים הזכר במדרגותיו, למתקה ולתקנה" ("קל"ח פתחי חוכמה" – פתח קלה).
ניזכר בצבי בזוהר. הוא נים ולא נים. ישן וער ותמיד דרוך. "הצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור". כמו גמזו ב"עידו ועינם" לעגנון, הממצב את הרגע הדק שבין מציאות להזיה, בין תשוקה למימושה, בין חלום לחולי אהבה. כדרשת הזוהר המדהימה על מעשה בנות לוט המביאות להולדת המשיח מתוך גילוי עריות, הנשענת על הפסוק "וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָיו לְפָעֳלָם כֹּל אֲשֶׁר יְצַוֵּם עַל פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה" (איוב, ל"ז י"ב). כך. כמו הצבי, גמזו וגמולה וגינת, בנות לוט – להלך על הגבול שבין טוב ורע, חושך ואור. בתוך זה ישנו המישור האנרכי המסוכן, טשטוש כל אבחנה, קיום בעולם רומנטי/אידילי שמדמה עולם עליון, בערבוב הראשית והאחרית, אחדות שיש בה זיווגים מפותלים ודרכי עקלתון. והמזהירים יזהירו כזוהר הרקיע: והרי מוטלת עלינו החובה להזהיר, ולשם כך יש להקריב קורבן, להאכיל את הנחש, בסוד אש זרה (ויש אומרים אישה זרה), הדרך הזו תמיד עוברת גם שם.

הרצון לצאת, השירה

והשירה. צווטאיבה כותבת לרילקה: "לשם כך אנו נעשים משוררים (במידה שאפשר להיעשות משורר ולא להיות משורר מלכתחילה): כדי לא להיות צרפתי או רוסי או כל כיוצא בזה, אלא להיות הכל". המולדת של המשורר היא השפה, אומרת הסיסמה הרומנטית והאנטי-לאומנית. קוֹלֶט כותבת שלאישה יש מולדות כמספר אהבותיה המאושרות. ויש בכך מן האמת.

בבית ילדותי הורגלתי לשמוע עשרות שירים מדוקלמים על ידי הורי וחבריהם בעל פה, בלהט, תוך כדי שטיפת כלים, צחצוח שיניים, בעת טיפוס במדרגות או בנחל איתן. ניתן לומר, ולחטוא מעט בהכללה, שעבור יוצא רוסיה משכיל – אי-אפשר ללמוד תורה בלי פושקין וכל מה שמסמל האיש ויצירתו כישויות נצחיות מרחפות, כביטויה של ההשראה עצמה באשר-היא-שם. ועימו לרמונטוב, ואחריהם משוררי תור הכסף, וההזדהות עם המשוררים גולי סיביר ודיסידנטים אחרים, דקלום שירתם כחלק מהמקצב והנשימה הפנימיים, הפרטיים ביותר. הנפש השירית הרוסית יצוקה אותיות וגלופה מאותם צירופים ומצלולים המתעוררים מחדש בתורת ישראל.

בדברי המבוא של פטר קריקסונוב לתרגומי מנדלשטם הראשונים שלו ("אָאִי", 1990). הוא אומר כי מנדלשטם הוא אחד המלאכים שהעלו אותו לארץ והנשימוהו חיים ביושבו בגולה. אף מהורי שמעתי כך, ודווקא על מנדלשטם. ודווקא על משוררים ושירה בכלל, שבידיה החיים. ואולי רק למי שיושב בתוך הגולה מתגלים מראות אלוהים נשגבים, וה"חיצוניים" כבר אינם מקורות "זרים", אלא נעשים לקול ה'. ויש שיאמרו שאנו כבן כפר שראה את המלך.
כיום, בשבוע המלא שיעורי זוהר, רוסים וישראלים, עם חבורות הזוהר השונות, אני חשה שמתקיימת השירה הטמונה בי מילדות במלוא עוצמתה, מפכה, מבכה, וסוערת. ויש גדלות בעוצם התשוקה, לדעת עוד ולגלות עצמיות דרך שירת התורה.

החבורה

בדומה למתח הנחשף בתיאור הצטרפותו של ר' חייא לחבורת הזוהר, ישנו קשר עז ומתח בין החבורתא לבין החוויה המיסטית הפרטית. מחד גיסא הפרט בבדידותו יוצר את חזונו וגאולתו, ומאידך גיסא הוא תלוי בחבורה, בדבק המלהט את גיציו ומזקק את תורתו. המורה הראשון שלי לזוהר היה אבי, ויחד עימו מורו שלו, שכיום אני יכולה לומר כי הוא גם מורי.
בשנים שקדמו לגלסנוסט לימד מיכאל שניידר במוסקבה וכתב על קבלה ועל חסידות ותלמוד ותורה. הוא עסק גם בסָמיזדַט (הוצאה עצמית מחתרתית) של כתביו. פעם אחת, כשנעצר על ידי הקג"ב והואשם שהוא מלמד עברית ויהדות בגלוי, היתה תשובתו: "דווקא ניסיתי לעשות זאת בסתר". כששוחחתי עימו לאחרונה, סיפר כי ב-1977 מסר שאלה לרבי מלובביץ', ושאל אם מותר ללמד תורה לנשים. הרבי ענה כי מותר ללמד נשים עם גברים, ולא הבין כלל את קיצוניות השאלה. ומיכאל אכן לימד "תניא" לחבורת נשים. לאחר עלייתו ב-1979 הוא למד בכוללים שונים ובישיבות, ולימד בעולם החב"די של דוברי הרוסית. שמעתי אגדות רבות על מעשיו הנועזים, על סיגופיו באותם הימים, ולאחר עלייתנו ארצה וכשגדלתי קמעה, זכיתי לשרות רבות בביתם של לאה ומישה שניידר, ללמוד מתורתם ולהיות אצלם כבת בית.

יוצאי החבורות הרוסיות, ממשיכים ללמוד תורה גם היום. כולם למדו שם מתמטיקה, השתתפו באולימפיאדות, זכו במדליות, עסקו ועוסקים במדע, ומחזיקים בתואר שני ושלישי במדעי הטבע ובמדעים מדויקים. זו עובדה מפתיעה וגם ניתנת להסבר בקלות. שהרי ברוסיה באותה תקופה רק התחומים הללו לבדם היו נקיים מפרופגנדה סובייטית. וכך אנשי הרוח הפכו לאנשי מדע, וכך אנשי המדע והרוח הפכו לאנשי אשכולות. יש שיאמרו מכורח המציאות, ויש שיאמרו בהשגחה עליונה

זה עשרים שנה אבי לומד עם מיכאל כארבעה ערבים בשבוע: ר' נחמן ומורה נבוכים, עמק המלך וספר היצירה ועוד ועוד. ובשיאו של השבוע, בשבת בצהריים – הזמן שהוא בבחינת חצות הליל במהופך וליקוט כל תורות השבוע – שיעור זוהר. לשיעור זה מצטרפים רבים, גברים כנשים, חלקם מתחלפים במהלך השנים וחלקם מתמידים. והחבורה לעולם עומדת.
אני מתקשה לתאר במילים את סגולותיה של התורה השופעת בשיעור. אוכל לספר כי מישה הוא מאור גדול, הבקיא בענייני הרוח, הטבע, הנפש, האמנות והפילוסופיה. כי הוא תרגם את "מורה נבוכים" מערבית לרוסית, לימד וגידל תלמידים רבים באוניברסיטאות בישראל, ברוסיה ובביתו. בשנה האחרונה הוא השלים את כתיבת עבודת הדוקטורט, שעליה שקד שנים ארוכות ונושאה "תיאופניה, אפותיאוזה ותיאולוגיה בינארית במאה השנייה לפנה"ס". וכל המילים הללו הן מעט מהמרובה שבמרובה. בזיכרונות נערוּתִי הצבעוניים ביותר נותרו מראות של אסתר בתו הבכורה ואני שבות מעיסוקינו, ומעבירות עימו לילות ארוכים בקריאת שירה ובשיחות על פילוסופיה, מוסר וקבלה. לפעמים צפינו בסרטים מצוירים. הכל היה מצוי בעצם הדיאלוג ובאין-סוף השבילים המתפצלים ממנו.

* * *
לאחר הולדת בנותי פרצה ממני השירה. ואחת התהיות שעלו לפני היתה ריבוי השמות מישה המקיפים אותי. מיכאל מישה אבי, מיכאל מישה שניידר, מישה קרבצוב שיש להקדיש לו חיבור נפרד ושלם שיעסוק ביצירתיותו, אומנותו ואמנותו, כמתרגם הזוהר לרוסית, כאומן שירי וגדול בתורה ובדעת. והיו עוד כמה דמויות "מישאיות" אחרות. לשיעור הקומה העולה מכל מורי, הורי ומלמדי גם יחד אני מבקשת להקדיש את השיר. (אשר חלק גדול בו אינו מבוסס על האמת. והחלק הקטן, האחר, כן).

עלית ששה מישה
שִׁשָּׁה מִישָׁה הָיוּ אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה
מִיכָאֵל מִישָׁה הַגָּאוֹן, הַפִּילוֹסוֹף וְהַמּוֹרֶה יוֹדֵעַ כֹּל
מִישָׁה עִם כִּפָּה גְּדוֹלָה מְתַרְגֵּם מִלָּה בְּזוֹהֲרִית לְמִלָּה
מִישָׁה הַשָּׁכֵן, שָׁמֵן, עָצֵל,
מִיכָה הַבֵּן, הַמְצַלְצֵל, עִם הָרֶגֶל הַשְּׁבוּרָה
מִישָׁה מִישָׁאֵל מְעַשֵׁן מְצַיֵּר, מְעַשֵׁן וּמְקַטֵּר, חוֹלֶה וְעוֹלֶה מִישָׁה הָעוֹלֶה
וְאַבָּא שֶׁלִּי, הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל.
כְּשֶׁהָיוּ נִּפְגָּשִׁים
הָיְתָה קָמָה מְהוּמָה וְהָאָרֶץ רָעֲדָה תַּחְתָּם בַּשְּׁכוּנָה

* * *
ברכבת לילית מפטרוזבודסק לפטרבורג, לפני כחמש שנים, עם בעלי. עם פסנתרנית מחוננת בת שמונה ואביה ועוד שותפים, ישב לצידנו אב כנסייה פרובוסלבי שדוף, שהכריז בגאווה כי בא על אשתו רק פעמיים בחייו, לצורך הולדה, ואכן יש לו שני בנים. הוא מכהן במוסקבה, עובד, מתפלל ולומד. השיחה נסבה על מוזיקה, פילוסופיה, אמנות. בשלב מסוים שאלתי: "ומנין לך הבקיאות הזו בכל נושא שעולה בשיחה?" הכומר הפרובוסלבי פנה אלי וברצינות תהומית ענה לאט וכמובן ברוסית: "בכל תחום, את יודעת, יש" – ואז להפתעתי עבר לעברית – "נקודת אינסוף", וחזר והטעים ברוסית: "שאם אתה מבין אותה, הבנת את הדבר כולו".

מקובלים (ומקובלות?) ועדיין למרות כל החירות והשפע הלמדני שממנו באתי, אין קול נשי מובהק כמו הקול הגברי. לא בגלל שהן לא יכלו, ולא בגלל שהן לא למדו. אולי משום שרובן ילדו בין חמישה לעשרה ילדים, תופעה מדהימה בפני עצמה, בוודאי ברוסיה; ואולי בעקבות בחירותיהן הפרטיות והחבורתיות. אין בידי מניפסט או התרסה, אלא שאלה גדולה ואישית: האם אוכל וכיצד. אני שואבת כוח מזיכרונות אמי וחברותיה הבולטות בחריפותן בשיעורי התלמוד עוד במוסקבה, ומשיעור השבת שאמי ממשיכה ללמד עד היום, ומאלו המצטרפות לשיעורי הזוהר של שבת. אך הנשים לומדות בעיקר מקרא וחז"ל, ומשום-מה עולמות הזוהר שכה יקרים לי עדיין רחוקים מרובן.

אף אני, כאשר צצה לפני שאלה נכבדה, אני פונה לחבורת ה"מישה" המלומדים, והם אכן מלומדים והם תמיד יודעים. ואני מתפללת שנהיה גם אנו יודעות, ופחות חוששות. שנשים דרכיהן דרכי עקלתון, וגופן יודע בתורה מעוצם בריאתו ופריונו, והלימוד, עליו להתקיים גם עליהן.

* * *
ואילו אצל ז'ניה ונטשה, בשיעורי ליל ראשון, אני מוצאת חידוש גדול באיזון שבין הלמדנות הגברית לנשית. הם יושבים זה בסמוך לזו, מלמדים ולומדים יחד, ועוסקים יחד במפעל תרגום של כתבי חסידות, קבלה ומדרש לרוסית. דרכיהם הנפתלות אולי יסייעו להבין כיצד הדבר בכל זאת אפשרי. אחזור ואומר כי גם את הורי ראיתי לומדים רבות ביחד, אלא שמשהו בנוקשות הרוסית נותר בתפישה החברתית של התופעה, מחד גיסא חירות הלימוד ומאידך גיסא עליונותו של הקול הגברי.

בגיל צעיר החל ז'ניה לשמור מצוות, לאחר חיפושים ונדודים, שיטוטים במנזרים ומסעות בין אנשי דת ממזרח וממערב, שהייה באשראמים ולימוד אצל מיסטיקאים ומורים רוחניים. אביו היה פרופסור למתמטיקה, וביתו היה מלא אנשים מרתקים וצבעוניים, הִיפִּים ואמנים, מלומדים ואינטלקטואלים מסוגים שונים.

בפגישתו הראשונה עם עולם המצוות, לאחר החלטתו ובחירתו ביהדות, הגיע בשבת לבית הכנסת העתיק מרינה רושה במוסקבה. שם פגש במיכאל שניידר, ששאלו אם עשה כבר קידוש. ז'ניה לא ידע במה מדובר, אך ביקש ללמוד זוהר ו"מורה נבוכים". שניידר מזג לו כוסית וודקה, וכך התבצעה הקדשתו לנבואה היהודית-רוסית. לאחר מכן נעשה ז'ניה בעצמו למורה בעל שאר רוח לקבלה ולמיסטיקה יהודית. אני זוכרת את סיפורי סבי כיצד הם לימדו יחדיו. סבי הלכה, וז'ניה לצידו חושף את הסודות הטמונים בכל מצווה ומצווה. בשיעורים של ז'ניה במיסטיקה יהודית השתתפו גם אנשי "הרי קרישנה", בני כת "האחים הלבנים", מיסטיקנים בודהיסטים ואחרים. הם למדו זוהר ור' נחמן. לאחרונה התברר לז'ניה שאחת המשתתפות הקרישנאיות חזרה בתשובה. הוא עצמו עלה עם משפחתו לישראל בגיל 25.
ז'ניה סיפר כי בשנות החיפוש והגילוי ברוסיה הוא חש חירות עצומה; הוא חש שאין דרך סלולה ואין סמכות פוסקת, מלבד הכוח האדיר של החיפוש והלימוד; ים של ספרים עתיקים מונחים לפניך וניתן לך לבנות את עולמך ולהתגלות דרכם. משעלה לישראל, חש בתחילה כי איבד את חירותו לגמרי, וכעשר שנים עברו עד ששב ושיחזר את מצב החירות הפנימית שהיתה בו שם. לדבריו, רבים מחבריו הלמדניים והמחפשים ממוסקבה חזרו בארץ בשאלה בגלל חוויית איבוד החירות, וכיום אותה חירות שבה וחוזרת.

בזוגתו, נטשה-אסתר זבולוטניה (כיום יגלום), אני רואה דמות הקרובה מכל למקובלת ממש. נטשה נדדה בחיפושיה בין דתות שונות, עסקה בדאואיזם ובבודהיזם ובשאמאניזם, ולמדה סינית וקוריאנית. את הלימוד האקדמי ארוך השנים והמפותל במוסקבה היא חוותה מתוך הסמלים הלשוניים וההיירוגליפיים, בחיפוש אחר הסוד הטמון בשפה, בטרמינולוגיה ובאטימולוגיה המיסטית.

דרך הטקסטים הסיניים נתקלה במושגים הקרובים לצמצום ולבוצינא דקרדינותא שבזוהר, וכך הגיעה לתרגום הזוהר הנפלא של מישה קרבצוב, למדה עברית ובנתה את עולמה הקבלי. בארץ עברה גיור משום ספק ולשם הזיכוך של היסוד הפנימי שאותו חיפשה, מבלי לדעת את שמו בתחילה. לדבריה, כבר בתקופה שבה היתה שקועה במיסטיקה הסינית היא עסקה, מבלי לקרוא להם בשמם, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, עד שהתגלו לפניה – בעברית. כיום היא לומדת קבלה, כותבת דוקטורט על ר' יצחק אייזיק מקומרנא, ומשתוקקת ללמוד עוד ולהעמיק בקבלת האר"י ובמאורות אחרים. בשיחתנו הארוכה האחרונה חלקנו חלום משותף של הקדשת החיים ללימוד תורה. לא כמו חוקרות, אלא כמקובלות. בנחת, ובלהט.

* * *
ומה זה ללמוד תורה, שאלתי לבסוף. ללמוד תורה זה לחיות, אמרה נטשה.

"שכן בשעת מתן תורה לא שלט יצר הרע, ועדיין מי שליבו שלם בתורה אין יצר הרע שולט בו" (עגנון, "עידו ועינם", שע"ה).

רות קרא-איוונוב (קניאל) היא דוקטורנטית לקבלה באונ' העברית בירושלים

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 44: "התורה והחיים- מה צריך ללמוד עכשיו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר רות קרא איוונוב קניאל היא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון ומתמקדת בספר הזוהר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה