דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בדצמבר 2004 | מהדורה 25

ארבעה מנהלים ודו"ח אחד

אריק גלסנר פגש בגדרה את יהודית פרנקל, מנהלת החטיבה העליונה בתיכון המקיף האזורי; בבאר-שבע את שוקי אלחדד-יניב מ"עירוני ח'"; בלוד את אילן הקארי מהתיכון הטכנולוגי "עמל 1" ובחיפה את רון כתרי מ"הריאלי". הוא פגש הסכמות מסוימות עם דו"ח דברת וגם ביקורת נוקבת. החרדה המשותפת לרוב המנהלים היא שוועדת דברת תעשה לחינוך את מה שעשה חוק הבריאות הממלכתי      אילן הקארי: "בית-הספר צריך להיות בית, הילד צריך להרגיש 

למערכת הבריאות: יצירה דה-פאקטושותפות בו" צילום ועיבוד מחשב: מירי גרמיזו

ודה-יורה של מערכת חינוך לעניים

ומערכת חינוך לעשירים

א: מה אתה עומד לשאול את המנהלים?

קשה לראיין מנהלים בדמוקרטיה הישראלית, שנת 2005. הם מפחדים. אף שלפי דו"ח דברת, לפחות למראית-עין עומדים המנהלים לקבל לידיהם כוח ואחריות חסרי תקדים, נראה שבמשרד החינוך, שם למעלה, לא סומכים עליהם במיוחד. בהנחה – שהיא אולי שגויה – כי לא מתבצעים ביקועי אטומים סודיים במעבדות הצנועות של התיכונים בארץ, הערמת הקשיים בדרך לראיוּן מנהלים נראית לא דמוקרטית ובריונית.

כשביקשתי לראיין שתי מנהלות ירושלמיות ( 1. "רינה, הבי לי את היומן"; 2. "היא לא יכולה לדבר אתך עכשיו, כי הלך לה הקול כשהיא דיברה עם התלמידים. מתי אמרת שאתה רוצה לבוא?"), נזכרה אחת מהן כמה ימים אחרי קביעת הראיון בחרב הדוברוּת המתהפכת מעל ראשה והפנתה אותי אל סגנית דובר משרד החינוך. בבקשה שנדרשתי לשלוח "רק בפקס", כתבתי: "אני מעוניין להציג דיוקן של מנהל ולשאול אותו גם על השינויים העתידיים במערכת החינוך", ונעניתי בשלילה. סגנית הדובר, בשיחת טלפון, התנתה את קיום הראיון בהכנסת דף העמדה של משרד החינוך למגזין (!) ("נראה לך שבכל הגיליון לא תובא עמדת משרד החינוך? דף של משרד החינוך?").

ובינתיים דובר מחוז הדרום של משרד החינוך לא אישר עריכת ראיון עם מנהל בית-ספר באשדוד. כלומר, הוא לא סירב מיד, חלילה, אלא ביקש שייתנו לו זמן לדבר עם המנהל (על מה?), ואז סירב. מדוע? "תרשה לי לא לענות". "יש סיבה לכך?". "לא ממש, לפחות לא סיבה גלויה" (כך!). דובר מחוז המרכז, לעומתו, דרש לשלוח לו בפקס את הנתונים האלמנטריים הבאים: "מה אתה עומד לשאול את המנהלים? מה הם העקרונות של הכתבה? מה אתם רוצים להוכיח?", ושאלות לדוגמה.

יהודית פרנקל: "בעקבות השינויים כל המורים מגיל 40 ומעלה יברחו מהמערכת. כולם סוגדים לנעורים, אבל תלמידים בגיל הנעורים זקוקים גם לדמויות בוגרות ולא רק למורים שהם כמעט בני גילם. אני רוצה להבהיר: צריך שינוי במערכת החינוך, אבל יישום הדו"ח כלשונו, בלי שיקשיבו לקול שוועתם של המורים, יכול להיות מאוד הרסני"

החשדנות המבוהלת והאנטי-דמוקרטית הזו של הדוברוּת קשורה, כמובן, בדברת. בעיניי, כאדם שלא היו לו דעות קדומות ביחס לדו"ח הוועדה שדברת עמד בראשה, הבלימות הללו של משרד החינוך בהחלט אינן מוסיפות ליחסי הציבור שלו.

ב: בין גדרה לבאר שבע

להגיע באוטובוס מתל-אביב לבאר-שבע הרבה יותר זול מלהגיע מתל-אביב לגדרה (13.70 ש"ח לבאר-שבע, לעומת 17.70 ₪ לגדרה; "בגלל שזה לא מונופול, לבאר-שבע", מסביר אחד הנוסעים), ואילו זמן הנסיעה כמעט זהה, אף על פי שהמרחק עד באר-שבע כפול (לבאר-שבע יש אקספרס, ולגדרה רק מאסף).

גודלה של התחנה המרכזית בגדרה היא כגודלן של שתי תחנות אוטובוס תל-אביביות, ויש בה שירותים ציבוריים שהופרטו (כלומר, צריך לקחת "מהחנות שמה" את המפתח). גם מי שכיוון אותי אל בית-הספר במעדנייה גדושה כל טוב ברחוב הראשי של המושבה, שומר על איזו זיקה לתרבות הספָר האיכרית-בורגנית-ביל"ויית, שייסדה את גדרה בימים הפרֵה-סוציאליסטיים של הציונות. "זה במרחק של כמה דקות דהירה מפה", הוא מסביר וצוחק.

כשהגעתי למשרדי החטיבה העליונה בבית-הספר האזורי גדרה מצאתי את יהודית פרנקל, המנהלת, בעיצומה של הרעפת שבחים על תלמידי המגמה לאמנות. התלמידים יצרו תמונות ("קולאז'ים, לא תמונות", מעיר תלמיד סתור שיער) בנושא עיירת הבילוי"ם, ואתמול בערב הציגו אותן לפני ראש המועצה וההורים. יהודית פרנקל פונה לתלמיד סתור השיער: "אמרת אתמול דבר מרגש, מחמם את הלב, על החיבור למולדת. אולי תחזור עליו, ירדן". ירדן מנענע את שיערו: "טוב, אני יוצא דופן פה, אני פטריוט". הוא חוזר על כמה מילים באוזנינו ("קשר? לארץ? לזה את מתכוונת?"), ויהודית מסיבה את תשומת-לבם של תלמידיה לתמונת רחובה של העיירה התלויה על הקיר, מ-1912, שצילם בן משפחתו של בעלה, מראשוני המקום. המורה לאמנות מסכמת את הפגישה ("יהודית תמיד מדברת מהלב"), ואנחנו נשארים לבדנו. היא מציעה לי, לפני שנתחיל, פרוסה מעוגת השמרים שאפתה.

יהודית פרנקל, 61, היא אישה שורשית, רגשית ואף אימהית, נשואה ואם לשניים. היא ניצולת שואה, אך גילתה את העובדה הזו ואת העובדה שאביה הביולוגי נעדר וארבעה מאחיה שלא הכירה אותם נרצחו במלחמה, רק בבגרותה. אחרי המלחמה היגרו אמה ואביה (הלא-ביולוגי) ללודז', ומשם לכפר מישר שבקרבת גדרה. "ההורים שלי היו אנשים עניים מאוד: לא קיבלו שילומים וגם לא פיצויים". היא ידעה תמיד שתהיה מורה: "נולדתי להיות מורה, הייתי אוספת סביבי שני ילדים ומתחילה ללמד אותם". בבית-הספר היסודי, במרכז יישובי הלוויין של גדרה, 'עשרת', לימד אותה מורה מיתולוגי, "מודל חינוכי", ישראל גורלניק, "איש פלמ"ח. הוא היה מחנך ומנהל בית-הספר, והוא טיפח אותנו כאילו היינו כיתה בפלמ"ח. הוא לימד אותנו לחלֵל ושדאות, ואהבת ארץ-ישראל, ועבודה מהי, ושמחה מהי".

בתיכון ברחובות היה כבר מנהל מ"טיפוס אחר". "ד"ר (לכימיה) אשכנזי. לא אהבתי אותו כמו את גורלניק, אבל הוא השפיע על התרבות הניהולית שלי: הוא בא מדיסציפלינה אירופית והיה מקצועי, קשוח, עם דרישות למצוינות, אבל התחום החברתי לא בא אצלו לידי ביטוי, מעולם לא הייתי בחדר שלו".

מה ההבדל בין מערכת החינוך בנעורייך למערכת החינוך היום?

להפתעתי, פרנקל פותחת בניתוץ רגשות נוסטלגיים: "מבחינת בעיות משמעת ואלימות, הילדים שלנו היום הם זהב לעומת מה שהבנים עשו למורים שלנו. הם היו מביאים נחש, צפרדע לכיתה, מורים היו מתיישבים על כסאות ומתגלגלים על הרצפה. היה לנו תלמיד שכל הזמן היה שורף את בית-הספר. פצצת סרחון, קרביט, אתה יודע מה זה?". אני מהנהן ופרנקל מוסיפה "חבל לך על הזמן" חינני , משהו בין פרודיה על תלמידיה לפלגיאט.

כאן נפסקת השיחה לרגע, כי אחת המורות דופקת בדלת, נכנסת ומציעה לנו עוגה נוספת: בנה התחתן ("היה תלמיד שלנו", אומרת פרנקל).

"נוסף לזה", חוזרת פרנקל לניתוץ הנוסטלגיה, "אז הילדים באו מבתים שלא היה בהם מה לאכול. לא תמיד היה לחם ומרגרינה". עם זאת, ובכך המצב אכן השתנה לרעה, "אני בהחלט יכולה לזכור שהלכתי למורה שלי הביתה והוא עזר לי להכין שיעורים. המורים גם באו לבקר אותי בבית כשהייתי חולה. היום אין דבר כזה. היתה אז גם הקפדה על מיומנויות למידה. היה שינון, הקפדה על כתב-יד, על כתיב, על עברית ראויה, על קריאה רהוטה. לא ויתרו לנו. ההורים והמורים היו בראש אחד. דיר באלק אם הייתי מנסה כילדה להגיד משהו על מורה. מורה היה אדם מבוגר, איש הידע, פרופסיה".

לאחר השירות הצבאי נישאה פרנקל והלכה ללמוד ספרות, תנ"ך ולשון באוניברסיטת תל-אביב: "למדתי אצל נחמה ליבוביץ, ש"י פנואלי, אנשים שהשפיעו עלי מבחינה ערכית, אבל לא אהבתי את האוניברסיטה ונשבעתי שלעולם לא אלמד שם עוד". ב-1970 היא התחילה ללמד בתיכון האזורי בגדרה, שהיום היא מנהלת בו את החטיבה העליונה. "תחילה כממלאת מקום, כמחנכת, ואחרי זה… אין פינה בבית-הספר שאני לא קשורה אליה. לימדתי גם בחטיבת-הביניים וגם בתיכון, הייתי רכזת שכבה, רכזת של שתי שכבות, ואחר-כך – כבר 14 שנה – אני מוגדרת כמנהלת החטיבה העליונה".

אילן הקארי: "בית-הספר צריך להיות בית, הילד צריך להרגיש שותפות בו, כי הוא לא צרכן ולא מקבל שירותים. איך הופכים את הילדים לשותפים? קודם-כול, פותחים לפניהם כל מה שאפשר. מורים מתקשרים מהמזכירות? גם לתלמידים מותר. כשבאתי לפה בקיץ, הכול היה כאן חרב ואמרתי לעצמי, מה מרגיש ילד שנכנס למקום כזה? הזמנתי דשא והתקשרנו לתלמידים שהיו בחופש. באנו לפה עם בגדי עבודה ויחד עם הילדים הורדנו את הקוצים, שתלנו את הדשא וסידרנו ממטרות. אנשים צוחקים, אבל אתה יודע עד כמה זה הוריד את הוונדליזם?"

ומה עמדתך בקשר למנהלים שלא עברו, כמוך, מסלול של הוראה?

לייבא מנהל שלא היה מחנך, רכז שכבה, זו שגיאה גדולה. כאשר אני מדברת עם מורה לגיאוגרפיה, אנגלית או ספרות, לא ייתכן שלא אדע על מה הם מדברים מפני שלא הייתי שם. הרי יש הבדל גדול בין מפקד בצבא למוביל תהליכים חינוכיים. האם מישהו מעלה בדעתו להפקיד גדוד בידי אדם שלא פיקד על מחלקה ועל פלוגה?

פרנקל ערה לכך, שבמסלול כמו שלה "לא היה לי פשוט בהתחלה להפוך להיות ה'מנהלת', אחרי שהייתי חלק מהצוות"; אבל בכל זאת נדמה כי היא "מנהלת של מורים ותלמידים" ופחות ששה ופחות נזקקת לעבודה עם הדרגים שמעליה. היא מדגישה: "מהכיסא של המנהלת אני רואה במחנך את התפקיד החשוב ביותר במערכת החינוך".

הדרך ל"עירוני ח'", הממוקם בשכונה א' בבאר-שבע, שונה למדי. יורדים בשדרות רגר – שדרות הענק החוצות את באר-שבע כמו נהר, ומזכירות את השדרות שבהן צעד הצבא האדום לפני מנהיגי הפוליטביורו – פונים ימינה, חולפים על פני בתי קרקע ותיקים, דהויים וקטנים, עוברים את 'סלון יופי סלבריטי' מימין, ורואים ממול מין פטרייה עתידנית-פוטוריסטית ממתכת, שכמתברר, היא חלק מהמכללה הטכנולוגית הסמוכה לבית-הספר. תועים מעט בדרך ונענים בכמה "עברית לא מדבר", עד שמוצאים את הכניסה. כעת נכנסים למין מחילה ריקה מאנשים העוברת בין הבניינים, עד שמגיעים למבנה בית-הספר, שבקומה הראשונה שלו נמצאת לשכתה של המנהלת, שוקי (שושנה) אלחדד-יניב.

שוקי אלחדד-יניב מכניסה אותי בנמרצות לחדרה במקיף ח' בבאר-שבע. ללא הקדמות וללא עוגות, אבל עם קפה שעשתה במהירות. היא אישה ערנית, החלטית ורהוטה מאוד, מטופחת ונאה. אם ליהודית פרנקל עלו דמעות בעיניים ("אני תכף אבכה") כשדיברה על ילדותה או על רגשי השייכות שלה לבית-הספר, כאן זה לא יקרה. שוקי אלחדד-יניב גרה בעומר, נשואה ("למנתח מערכות") ואם לשלושה. היא נולדה במרוקו, הגיעה לארץ בגיל ארבע וכל ילדותה ונעוריה עברו עליה בבאר-שבע. היא היתה "תלמידה שובבה, מעורבת מבחינה חברתית, פעילה ב'השומר הצעיר'. היה באופן טיפוסי משהו אקטיבי אצלי. היתה אז תרבות של שכונה והייתי ילדה מארגנת, מתווכת, מגשרת". מעולם לא עלה בדעתה שתהיה מנהלת או מורה: "הזכרונות הם בעיקר מדמויות של תנועת-נוער. הזמן הפנוי, האהבות, גיבוש הזהות, הכול הסתובב סביב תנועת-הנוער". ובכל זאת, היא זוכרת את חוויית מערכת החינוך של ילדותה "כחוויה טובה, כחוויה שיפוטית, מערכת ממיינת ומדרגת, אך אני לא זוכרת את זה כחוויות שליליות. לא כולם התקבלו אז לבתי-הספר התיכוניים, לא כולם סיימו תיכון, ובעיקר היה מיון – דומיננטי להקבצות. המערכת היום יותר מאפשרת ופחות ממיינת". הבדל בולט נוסף בין מערכת החינוך של נעוריה למצב היום: "יש דה-מיסטיפיקציה של הסמכות ושל הידע. אנחנו מערערים על סמכות הרופא, העיתונאי. התרוקנות הסמכות היא לא רק של המורה, אלא גם של ההורים. הנסיונות לדחוק את זה רק לבית-הספר הם כיסוי ערוותה של המערכת החברתית, ולא החינוכית. המערכת החינוכית פשוט רגילה לשתוק. אבל אם פעם הילדים היו באים לבית-הספר אחרי דיאלוג עם ההורים, היום התחלפו התפקידים ובית-הספר לקח מנדט לייצר שיח בין הילד לבין הוריו".

היא למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב (בעניין הזה, אגב, אין מה להתלונן: בשיחה עם רוב המנהלים מככבים בנדיבות הציטוטים מאבות ומאמהות הספרות העברית: טשרניחובסקי, ביאליק, דבורה בארון או רחל), עבדה כמורה שלוש שנים בבית-ספר יסודי, פרשה וחזרה ללמד בבית-ספר תיכון, ומשמשת כמנהלת זה 14 שנה. כמוה כיהודית פרנקל, גם אלחדד-יניב סבורה כי "מנהל שלא חווה חוויה של אינטרקציה משמעותית, כשלון והצלחה, עם הילדים, לא יכול להיות סמכות של ממש לצוות המורים. והכיתה של המנהל, אלה המורים". היא מוסיפה ש"גם היום, כמנהלת, האתנחתות שלי הם בהוראה".

תחת ניהולה של אלחדד-יניב נמצאים 1,500 תלמידים בכיתות ז' עד י"ב. "פרופיל טיפוסי של ילדי באר-שבע", עונה אלחדד-יניב על שאלתי בזהירות מסוימת, "מבחינה סוציו-אקונומית: ממוצע". היא נהנית מהניהול: "בעיניי ניהול זה כמו לגדל ילדים, להרות רעיון, לבשל אותו תשעה חודשים, ללדת אותו ולחוות תוך כדי מימושו הצלחות ועצבונות. אני מאוד מחוברת בניהול לחוויית האמהות שלי".

מה החזון הניהולי שלך?

ככל שהזמן עובר, החזון שלי הולך ומצטמצם. השאיפה שלי עתה היא להתבונן בעין מיטיבה בכל מי שנכנס בשער בית-הספר. מנהלת טובה היא מנהלת שמאפשרת הצלחה לתלמידים ולמורים, להביא כל אחד למיצוי הכשרונות והיכולות שלו. מנהלת טובה היא מנהלת שמצליחה לתרגם את זה לתוכניות אופרטיביות ופרגמטיות.

ומהו באמת יחסך לחלק המעשי בעבודת הניהול?

אני לא שייכת למנהלים שאומרים: זאת לא הזירה שלי. אני מתכננת בתחום הכספים, מנקה יחד עם הילדים ויושבת על קפה עם מורה. אני אוהבת את העיסוק בכסף, את היצירתיות. אני עובדת עם המון גורמים בקהילה: עירייה, אקדמיה, מנגנון הפיקוח של משרד החינוך, המכללה הטכנולוגית שבית-הספר מתוקצב דרכה. אם לפנים מנהל בית-ספר היה עובד משמונה עד ארבע, ועם אוכלוסיית יעד ברורה – תלמידים, מורים והורים בתוך בית-הספר – הניהול היום הוא תלת-ממדי, ללא קירות וללא גבולות של זמן או מתחם, והתכנים הם עצומים. אני יכולה ביום אחד להיפגש עם תלמיד, מורה, מפקחת והרמטכ"ל. מבחינה חינוכית, במקום שבו הצוות מיצה תהליך עם תלמיד, אני נכנסת, ועד שלא הרמתי ידיים התלמיד לא עוזב את בית-הספר. וזה מגיע לפגישה דו-שבועית של התלמיד ושלי.

תוכלי אולי לתאר לי עוד מרכיבים של עבודת הניהול?

עבודה אינטנסיבית עם המורים, בצפייה בשיעורים ובהדרכה. כל שבוע אנחנו מתכנסים לשלוש שעות של השתלמות קבועה. עלי לכונן יחסי עבודה עם גורמי חוץ שאני מגייסת כמשאבים לבית-הספר: צבא, פר"ח. יש ישיבות מנהלים, ופעם בחודש אני לומדת על ניהול של תלמידים במצבי סיכון. אני משתתפת בוועדות השונות במשרד החינוך. מתקיימת שגרה של צוותים קבועים, שמשמשים בסיס לניהול של המערכת: תכנון, מעקב ובקרה.

לצִדה של אלחדד-יניב עומד צוות ניהול מצומצם – סגן המנהל ושני מנהלי החטיבות (העליונה וחטיבת-הביניים) – ומורחב: רכזי שכבות ויועצות פדגוגיות.

גם ליהודית פרנקל יש צוות הנהלה, "שבו כל אחד יכול להיות מנהל בפני עצמו". הצוות מורכב משלוש רכזות שכבה, יועצות ורכזת החינוך החברתי. "אני מביאה לפניהם הצעות, ואם הם אומרים שזה לא יעבוד אז זורקים את זה לפח. ממש ככה". היא, לעומת אלחדד-יניב, "לא נוגעת בתקציבים. אני לא אוהבת פוליטיקה. את היחסים עם גורמי חוץ מקיים המנהל השש-שנתי (המנהל שאחראי על חטיבת-הביניים ועל החטיבה העליונה; א. ג.), שעושה זאת נהדר". פרנקל היא מנהלת החטיבה העליונה, שלומדים בה 500 תלמידים. האוכלוסייה, לדברי פרנקל, "מבוססת מאוד, בני המושבה – מושבת הביל"ויים היחידה בעולם! יש גם אוכלוסייה אתיופית, מבני-עיש באים רבים מחבר-המדינות, ויש לנו גם ילדים מעוטי יכולת. אבל האוכלוסייה היא 'אוכלוסייה של מושבה'. כל מי שבא לגור במושבה, גם אם יש לו פחות כסף, חשוב לו החינוך. זה בית-הספר הכי חנוּני בעולם: תלבושת אחידה, לא יוצאים משער בית-הספר. אסור פירסינג, ילד שנתפס מעשן נזרק הביתה, רודפים עד חורמה". ופרנקל מוסיפה: "כשאני רואה את הילדים נעשה לי אור בעיניים. יחשבו שירדתי מהפסים, אבל זה מה שאני מרגישה".

ג: בעד ונגד

יהיה זה אולי נמהר, לקשר בין ההבדלים באופי הניהול (או שמא אף האישיות) של פרנקל ואלחדד-יניב להבדלים ביחסן לדו"ח דברת, אבל קישור כזה הוא גם מפתה מאוד.
פרנקל נחרצת למדי בהתנגדותה לדו"ח. "קודם-כול אני מסתייגת מהתופעה של עליהום על כל ציבור המורים, כאילו מדובר באיזה אספסוף הומוגני שהגיעה ההזדמנות לחבוט בו. זה רע מאוד. דו"ח דברת אומר שהילדים יהיו בבית-הספר עד ארבע אחר-הצהריים? איזה כיף, דפקו את המורים. מה זה שהמורה בשעה 12 כבר נמצא במכולת? כל הדברים האלה, של להיות עד ארבע אחר-הצהריים ולהיות נגיש לתלמיד ושהמורה יקבל יותר משכורת, זה מאה אחוז צודק. זה החלום הכי חלומי של כל מנהל, שכולם יהיו פה עד ארבע. אבל לא לעשות זאת כמהפכה! לא להשליך 14,000 מורים היאורה".

לפרנקל יש הרגשה "נוראית, שמה שיקרה למערכת החינוך זה מה שקרה למערכת הבריאות" (השוואה שחזרו עליה גם מנהלים נוספים בדבריהם). היא "חוששת שהמון מורים טובים יברחו מהמערכת. לפי דברת, אין גמולים נוסף על המשכורת, ולכן למעשה תוספת השכר היא פיקציה כי מורידים את הגמולים. כיום מי שמרכז מגמה או שכבה, מורידים לו מהשעות הפרונטליות. לפי דברת, כל המורים ילמדו כיתות גדולות 24 שעות שבועיות. כל המורים מגיל 40 ומעלה יברחו מהמערכת. כולם סוגדים לנעורים, אבל תלמידים בגיל הנעורים זקוקים גם לדמויות בוגרות ולא רק למורים שהם כמעט בני גילם". פרנקל מספרת: "מורים הולכים מבוהלים. יש תחושה קשה במערכת החינוך, שאת הדו"ח חיברו אנשים שלא מכירים את המצב. אני רוצה להבהיר: צריך שינוי במערכת החינוך, אבל יישום הדו"ח כלשונו, בלי שיקשיבו לקול שוועתם של המורים, יכול להיות משהו מאוד הרסני. אני אומרת לך את האמת הצרופה".

שבוע לפני שיחתנו נפגשה פרנקל, ביחד עם מנהלים נוספים, עם מנכ"לית משרד החינוך ועם השרה. הפגישה לא תרמה לפיזורו של ענן האי-וודאות, שרובץ על מערכת החינוך: "יש המון דברים עמומים בדו"ח, קשה לתכנן את השנה הבאה. שאלנו: מה יהיה עם המנהלים של חטיבת-הביניים? אין תשובה. אדם לא יודע מה יהיה אתו עוד שלושה חודשים. המנהל של חטיבת-הביניים (שלפי דו"ח דברת, אמורה להתבטל; א. ג.) כבר עכשיו הוא קצת כלום בעיני הילדים. המורים מסתובבים עם תחושת כשלון שלא מגיעה להם. נעשה משהו מאוד לא אחראי: יש חוסר יציבות וחוסר ביטחון. זה מזכיר לי את המצב של הפועלים בשדרות ובירוחם. המורים מסתכלים לי בעיניים: לחיים או למוות? האם תזרקי אותי בשנה הבאה? אבל אני לא יודעת יותר מהם. מנהלים מתקשרים אלי: מה יהיה עם רכזי השכבה? על השפלת המורים לא בונים בניינים".

מורה ותיק, שכבר ארבעים שנה נמצא במערכת, אמר לי: "אין כזה דבר, נגד דברת ובעד דברת. יש נגד חלקים מסוימים ובעד אחרים, במינונים משתנים". גם פרנקל תומכת בחלקים של הדו"ח:
"רשיון וסטאז' למורים – נהדר. כשאני התחלתי ללמד, אני זוכרת שדיברתי עם התלמידים במילים של האוניברסיטה והילדים עשו לי בית-ספר… צריך בהחלט הדרכה. העברת האחריות הכוללת למנהל, זה מאוד נכון. מנהל יודע בדיוק מה הוא צריך וכמה הוא צריך. ניהול אוטונומי זה דבר מאוד מבורך. היתה פה מנהלת שהיתה רצה למועצה לבקש גיר! אמנם לא הרבה מנהלים מוכשרים לתפקיד ניהול התקציב, והם יצטרכו לקבל תמיכה. הורדת רכיב הוותק משכר המורים – זה נראה לי משהו מאוד חיובי. לא יכול להיות ששכרו של אחד שלא משקיע יהיה זהה לשכרו של מורה חרוץ. תוכנית ליבה – אני מאמינה בזה".

אך נוסף לשינוי היחס כלפי המורים ותנאי העסקתם העתידיים, שפרנקל רואה אותם בחיוב, היא מדגישה את הסכנות שטומנים בחובם חלקים אחרים של הדו"ח: "הקמת מינהלי החינוך האזוריים (מח"א) זה אסון לאומי! פוליטיקה וחינוך זה מצב מסוכן ביותר לחינוך. מה יקרה כאשר בכוחם של הפוליטיקאים יהיה לפטר מנהלים? גם העברת בחינות הבגרות להערכה בית-ספרית – האוניברסיטאות לא יסכימו לזה. רונית תירוש (מנכ"לית משרד החינוך; א. ג.) אמרה, שילד שנכנס לבית-הספר יישאר בו ביי הוק אנד ביי קרוק. ברור שצריך לעשות הכול, אבל יש מקרים שלא מצליחים בהם. יש ילדים שלא ימצאו כאן את הבית שלהם, ובשם האי-נשירה יישארו פה גם אם הם לא לומדים".

אלחדד-יניב, לעומת זאת, לא רק תומכת בדו"ח אלא אף היתה פעילה בוועדות השונות של "כוח המשימה הלאומי". גם היא – מטעמים עקרוניים או טאקטיים – מתחילה את דבריה על הדו"ח מהתייחסות למורים: "אני רוצה להציע נקודת מבט – מהי הדמות של המורה העתידי? זו תהיה התבוננות הגונה בדו"ח. הדו"ח מציע שמורה יהיה זמין לתלמידים משמונה עד ארבע, וחלוקת הזמן שלו תאפשר לו קשר משמעותי עם הילדים, ללא תוספת של עבודת הוראה פרונטלית. הרפורמה תאפשר למורים טובים להיכנס למערכת, על-ידי העלאת סף הקבלה להוראה. דרגת השכר תעלה. מבחינת הפרופיל של המורה העתידי, אני מאוד אופטימית. גם האופציות לעשות הבחנה בין מורים מצטיינים – זו פריצת דרך ממדרגה ראשונה. לא לפי הוותק, אלא לפי איכות העבודה".

פן אחר בדו"ח, שהוא מבורך בעיניה: "נכנסת תרבות הערכה לתוך בית-הספר. יש גיליון קבוע למורה, שמלווה אותו. גם למנהל יש גליון ציונים, כמו לתלמיד".

אך גם לאלחדד-יניב יש הסתייגויות מחלקים מהדו"ח. "ההחלטה על ביטול ההנשרה בעייתית: יש ילדים שצריכים מסגרות קטנות. גם מינהלי החינוך האזוריים הם הרעיון נפלא, אבל דרכי הביצוע פחות. רשות שלא יהיה לה מנגנון מתוחכם, הכסף לא יגיע אליה. במקום שיש רשות חזקה המינהלים ינוהלו לתלפיות, אבל במקום שהרשויות אינן חזקות יצוצו בעיות רבות".

ד: שני בתי-ספר שלא נכנסים תחת ההגדרה החדשה של "החינוך הציבורי"

אחרי מסע כומתה קטן מהרציף ליציאה, בתחנת הרכבת בלוד (רק רבע שעה מתל-אביב; 10 ש"ח) מסבירים לי בלאקוניות כמה מעובדות החיים בעיר. "איזה 'עמל' אתה מחפש? 'עמל' ערבי או 'עמל' יהודי?", עונה בשאלה על שאלתי עולה חדשה לובשת מדים.

בקיוסק זנוח, באמצע שכונה ריקה מהולכי רחוב, אני ניגש לשאול על מיקומו המדויק של בית-הספר. כשהמוכרת המבוגרת מסתובבת לרגע, חופן צעיר לבוש בטריינינג ומעיל צבאי את ידו בערימה של סוכריות ומכניס אותה במהירות למעילו. אני חושב שזה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי: עשר דקות בעיר, וכבר פשע מתרחש לנגד עיניי?

המוכרת לא יודעת היכן 'עמל', אבל שני ילדים שעוברים ברחוב מכוונים אותי. לא פקפקתי בהכוונתם, אבל משום-מה הם הוסיפו: "אתה לא מאמין לנו? תשאל מישהו אחר". אני חולף על פני 'בנות-מנחם, בית-ספר יסודי לבנות שיכון חב"ד', ועל פני שלט בד גדול הנמתח לאורך הרחוב: "עצור לרגע, אח יקר, הנח תפילין. אוהבים אותך, מטה מבצע תפילין", ומגיע לבית-הספר. המבנים החד-קומתיים והישנים של בית-הספר 'עמל' סוגרים על חצר קטנה ובה דשא צעיר. בית-הספר כולו נראה כמו מיניאטורה של כפר נוער חקלאי מלפני חמישים שנה. במשרד המנהל, ללא מזכירה מתווכת בשעה זו, מחכה לי אילן הקארי, המנהל הטרי של בית-הספר הטכנולוגי, הקולט אליו את פליטי מערכות החינוך של לוד ורמלה.

לעומת זאת, התחנה המרכזית החדשה של חיפה בחוף הכרמל נוצצת וחרישית. רון כתרי, מנהל 'הריאלי', הוא אדם עסוק ומזכירתו נאנחת כשאני מבקש מינימום שעתיים לראיון. גם לאחר שנקבע המועד, הוא מוחלף ביום הראיון עצמו מפאת עיסוקיו הרבים של כתרי. בכניסה לאחד מסניפי 'הריאלי', חטיבת-הביניים בהדר, מתקן אותי השומר בשער: "לא את המנהל אתה צריך, את המנכ"ל", ומכוון אותי אל לשכתו של כתרי.

על הלוח בחדרו של אילן הקארי מלוד תלויה תמונתו של יאנוש קורצ'אק. "קורצ'אק עשה את המקסימום עבור הילדים שלו. אני לא אגיע לזה, אבל זה כיוון", הוא אומר. הקדמתי מעט ולכן הצעתי שאעשן בחוץ ואמתין לו שיסתדר, אבל הקארי מצטרף אלי מיד לעישון: "אני לא מעשן ליד הילדים, אבל עכשיו זה בסדר". הקארי, 43, גבר צנום בעל מבט משתאה-מהורהר שמאחוריו מסתתר, כך נדמה, להט קפוא, נולד ביד-אליהו בתל-אביב, למשפחה שעלתה מתימן בסוף המאה ה-19, וכיום הוא גר בהוד-השרון. הוא למד בעירוני ט' בתל-אביב וזוכר מאוד לטובה את המנהל, מאיר פיסקוף, "שיכול להיות מודל לכל איש חינוך. פיסקוף היה מחויב טוטאלית לחינוך הנערים שבאו בשערי בית-הספר שלו". הוא אהב, לדבריו, ללמוד היסטוריה ואת המקצועות ההומאניים, "אבל דעתי לא היתה פנויה לרכישת השכלה, הים היה יותר מפתה, ובאמצע י"ב העזיבו אותי מבית-הספר על נוכחות". מהמקרה הזה נובעת השקפת עולמו החינוכית: "אני לא מאמין בפורמליזם, בייחוד עם תלמידים כמו שלנו, תלמידים שאין להם מוטיבציה עצמית ללמידה. זה מהניסיון האישי שלי. הגשר והקשר האולטימטיבי זה באמצעות יצירתה של תחושת שייכות לבית-הספר, ואת זה אתה יכול לעשות רק אם אתה לומד את הילד כאדם, מתייחס אליו כאדם ונותן לו את התחושה שהוא בעל ערך".

ומה ההבדל בין מערכת החינוך של נעוריך למערכת החינוך היום?

אומרים: "פעם היה חינוך אחר", אבל פעם גם אנחנו היינו אחרים. חיינו בתוך עולם של ידע קבוע, למורים היה מונופול על החוכמה. היום יש פה תלמידים בבית-הספר, שבהרבה תחומים יכולים ללמד את המורים. הילדים של היום יש להם מודעות עצמית ומודעות לזכויותיהם. הנוער מאלץ את המערכת להפוך למערכת יותר שקופה ויותר מוסרית, וזה שינוי לטובה. לפעמים, אמנם, יש הגחכה: למשל, שאסור למורה לומר לתלמיד שהוא מפריע לו בשיעור, אבל בסך-הכול זו טעות לנסות לשמר את המאחזים השמרניים. במצב הנוכחי אנשים צריכים לחשוב, וזה לא רע. כשמורה מלמד ביאליק והילד אומר לו שראה באינטרנט פרשנות אחרת, זה עולם אחר". כדאי לשים לב לכך, שהגישה הלא-נוסטלגית של הקארי רדיקלית מזו של פרנקל: הוא מתייחס בחיוב מתון למה שאחרים מבכים כ"אובדן הסמכות".

הקארי היה חניך תנועת-הנוער העובד והלומד והתגייס לנח"ל. "זו היתה תקופה שעיצבה את השקפת העולם שלי במישור החינוכי והפוליטי. כשאתה יוצא החוצה ואתה מתבונן ומקבל תמונה יותר רחבה, מסתכל על אירועים שונים – 'הפנתרים', ואדי סאליב – זה עיצב את השקפת העולם הסוציאליסטית שלי, שלפעמים יש לי תחושה שאני האחרון שמחזיק בה". אחרי השחרור היה בשנת שירות בירושלים, כמדריך של נוער רחוב בקטמון ט', שוטט בעולם וחזר ללמוד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודים עבד בפנימייה לילדים נכים, עבודה "שפיתחה אצלי כמה רגישויות". כשנולדה בתו, עבר לחדרה והתחיל לחפש עבודה. "בכלל לא חשבתי שאלך לחינוך הפורמלי. ידעתי שאעבוד עם בני-אדם, אבל לא האמנתי שאהיה מורה או מנהל". יום אחד ראה מודעה שמחפשים מורה בתיכון טכנולוגי, הציע את מועמדותו ובמשך תשע שנים "מילאתי את כל התפקידים: מחנך, רכז שכבה, צוות הנהלה". זו שנתו הראשונה בניהול. במקביל השלים תואר שני בספרות עברית.

גם הוא סבור ש"כשמצניחים לבית-הספר אדם שלא היה מורה גוזרים עליו לעשות טעויות, ולפעמים קריטיות. החלק המהותי ביותר הוא שיהיה למנהל חזון חינוכי. במודל הטכנוקרטי נוצר הפרדוקס, שהמנהל הוא נושא הכלים של בית-הספר, במקום שיהיה זה שמוביל אותו קדימה. תראה, מנהל מקבל 150 החלטות ביום בממוצע – וזה נתון מחקרי – ואם יש לך השקפת עולם חינוכית כוללת, אתה תמיד שם אותה על השולחן כשיש לך דילמה חינוכית". את ההבדל בין הניהול להוראה הוא מגדיר כך: "היום אתה אמור להתעסק בבעיות פרסונליות של מבוגרים, לנהל תקציב, לעסוק בשיווק (להפתעתי, גיליתי שאני יודע לעשות את זה), לנהל משא-ומתן עם גורמים שונים במערכת החינוך, עם גורמים עסקיים (קיוסק שייפתח אצלי, קניית מחשבים חדשים, מכונות שתייה, שיפוצים – לבדוק את איכות החומרים, מכרזים, רשיונות של בעלי מלאכה). אבל אם יש דבר שאני מצטער עליו, זה שיש לי פחות שעות להיות בכיתה".

הטלפון מצלצל, ואחת המורות מבקשת מאילן לבוא לעזור לה להביא מצרכים מהרכב, שקנתה לקראת יום ביקור של התלמידים בבית-אבות בלוד, שיתקיים למחרת. "אז אתה בא?", היא שואלת ברמקול, והוא עונה בקול נמוך ומשתאה כביכול: "מה פתאום! אני המנהל!". המורה צוחקת ואנחנו יוצאים לסחוב את בקבוקי השתייה לאחד החדרים בבית-הספר.

גם רון כתרי, המנהל הכללי של רשת בתי-הספר של 'הריאלי-העברי', היה "תלמיד לא שקדן", כהגדרתו. הוא נולד בצהלה ב-1950, לאב שהיה איש צבא בראשית שנות החמישים. ב-1964 עבר ללמוד בבית-הספר לאמנויות בתל-אביב, מתוך מגמה להיות שחקן ("אקטיור"). אתו בכיתה למדו שלמה בר-אבא, דובל'ה גליקמן ויגאל בשן. אחרי שנתיים "התברר לי שהמגע עם בית-הספר נעשה אקראי – שפת הים, דרום תל-אביב היו מעניינים יותר – ואבי היה נבון דיו לא לכפות עלי פתרון והעמיד לפני את האופציה של שינוי כיוון רדיקלי". הוא הגיע ל'ריאלי' ("לחדר הזה, שבו אנחנו יושבים") ונפגש עם המנהל דאז, יצחק שפירא. כדי להתקבל לפנימייה הצבאית נאלץ כתרי להישאר כיתה. "האווירה היתה – אצל ה'פנימיונים', להבדיל מה'אזרחים' – שבית-הספר הוא מטלת חובה, ספחת שצריך לעבור אותה, והמסגרת הצבאית היא העיקר. אני רוצה לומר לזכותו של בית-הספר – ולמדתי מזה כמנהל – שהם לא התחשבנו אתי, למרות השאיפה למצוינות, וקיבלו את העובדה שהייתי פעיל בתחום החברתי". כתרי בהחלט חושב שחל שינוי לרעה במערכת החינוך כיום, לעומת זו של נעוריו. הוא מחלק את הפער לשלושה: א. אובדן הסמכות; ב. מעבר מחברה סוציאליסטית לאגוצנטריות מוחלטת; ג. השינוי הדרמטי במשקל היחסי של התקשורת.

כתרי התגייס והלך לקורס טיס, אחר-כך שירת בגולני ו-26 שנה במודיעין, והוא עדיין שומר על פני הילד שלו. הוא נשוי, גר בנתניה. כתרי הגיש את מועמדותו בעקבות מודעה בעיתון, והוועד המנהל של בית-הספר קיבל אותו לתפקיד מנהל כללי. לא, הוא לא רואה בעיה בכך שלא היה מורה לפני שנעשה המנהל הכללי של בית-ספר ענקי. "יש לי שני סמנכ"לים, פדגוגי וארגוני. לסניפים של 'הריאלי' יש מנהלים, ואני מנהל של המנהלים. אותי לימדו לנהל מומחים, במודיעין זה מאוד בולט כי זו אסופה של בעלי מומחיות, והחוכמה היא להביא אותם לסינֶרגיה מיטבית, ואת זה לא לומדים כשלומדים פרק בתנ"ך", מגן כתרי על ההנחתה שלו כמנכ"ל במערכת החינוך.

אנחנו חולפים על פני צמד המזכירות ויוצאים לסיור קצר בחטיבת-הביניים של סניף הדר ובבית-הספר היסודי, 'יסודי הדר', הסמוך לה. כתרי מסב את תשומת-לבי למבנים בני התשעים של בית-הספר. "היי גייז", פונה כתרי לתלמידים ומפנה את תשומת-לבם לעטיפה המונחת על הרצפה. תלמיד כבן שבע פונה אליו: "היי רון כתרי", ותלמיד אחר מהסס לרגע: "אתה רון כתרי?". בית-הספר 'הריאלי' הוא מקום שקט מאוד, יחסית להמולתם של בתי-הספר האחרים. השקט, הסדר, הפמיליאריות בין המנהל לסגל ולתלמידים מרשימים. אבל בית-הספר 'הריאלי' גם עורך מיונים לאלה המבקשים להיות תלמידיו; זהו בית-ספר פרטי-למחצה שנערכים בו מבחני קבלה: "לא הישגים לימודיים, אלא היבטים של התנהגות, אי-אלימות, שקט בכיתה". מחיר השקט, הסדר וההישגים הוא כ-13,000 ₪ שכר לימוד בשנה.

בסניפיו השונים של בית-הספר 'הריאלי' (שני בתי-ספר יסודיים, שתי חטיבות-ביניים, בית-ספר למדעי הטבע והסביבה – כיתות א' עד ט', תיכון ופנימייה צבאית) לומדים 3,350 תלמידים. חצי מהתקציב של בית-הספר ממומן בידי משרד החינוך, ואת חציו השני מממנים ההורים. החל משנות השלושים 'הריאלי' הוא חברה בע"מ ("יש חברה שמייצרת פלסטיק ויש חברה שמחנכת אנשים"), ובראשה חבר-נאמנים. חבר-הנאמנים מונה ארבעים איש, מחציתם "אישי ציבור" ומחציתם נציגים "סקטוריאליים" (נציג צה"ל, עיריית חיפה, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, משרד החינוך ונציגי ההורים, המורים ואגודת הבוגרים). חבר-הנאמנים פועל ללא תשלום, ומתכנס שלוש פעמים בשנה כדי לנווט את דרכו של המוסד. הוא אף בוחר מתוכו ועד מנהל של תשעה אנשים, המתכנס פעם בחודש-חודשיים, ומפקח באופן צמוד יותר על עבודתו של המנכ"ל. ועדת דברת זימנה את כתרי להרצות בפניה על מודל בית-הספר. כתרי טוען כי מה שעניין את הוועדה היה אופי הפיקוח של הוועד המנהל על תפקיד המנכ"ל ("דברת לקחו דוגמה של בית-ספר פרטי, שחייב דין-וחשבון לשולחיו, ועשו ממנו מודל ציבורי").

כתרי נהנה מעבודת הניהול ("אני נהנה מהתזמור, מהיכולת לחבר רעיון לביצוע, כוונה למימוש, רעיונות למשאבים") ומחלק אותה לארבעה חלקים: א. מעקב אחר ניהול שוטף של שנת העבודה; ב. עיסוק בסוגיות עקרוניות ("לדוגמה, במהלך האינתיפאדה יוצאים ללינת שטח או לא; בעיות של כוח-אדם בהוראה; תלמידים בעייתיים; הורים לא מרוצים"); ג. קביעת מדיניות ביחס לעתיד ("למעשה, כששנת לימודים פורצת בהצלחה, עיקר תפקידי להכין את השנה שלאחריה"); ד. חיפוש משאבים, גיוס תורמים, יוזמות חדשות.

ויש גם תפקידים פדגוגיים?

הפדגוגיה נוכחת ברמת המאקרו: ערבית כשפת חובה זו שאלה פדגוגית, וגם: הכנסת שיטות חדשות, חיבור מסעות גדנ"ע לתכנים תרבותיים, אילו מקצועות מתרבות ישראל נכון ללמד בבית-הספר. יש נושאים פדגוגיים בלי סוף.

אילן הקארי אומר: "בית-ספר אליטיסטי ? זה היה משעמם אותי". ואכן, בית-הספר שלו הוא ההפך הגמור מבית-ספר אליטיסטי. יש בו 120 תלמידים ("כמו 120 כיתות"), אוכלוסייה מעורבת (יהודים וערבים), פליטים של מערכות חינוך אחרות מרקע סוציו-אקונומי "קשה" ועם "תחושת תלישות מהחברה". כל יום ב-13.00 מוגשת בבית-הספר ארוחת צהריים, "ויש ילדים שזו הארוחה היחידה שהם מקבלים".

החזון הניהולי של הקארי? "בית-הספר צריך להיות בית, הילד צריך להרגיש שותפות בו, כי הוא לא צרכן ולא מקבל שירותים. איך הופכים את הילדים לשותפים? קודם-כול, פותחים לפניהם כל מה שאפשר. מורים מתקשרים מהמזכירות? גם לתלמידים מותר. ממילא הטלפון יהיה תפוס אותו פרק זמן. למועצת התלמידים אני הצגתי את ספר התקציב של בית-הספר, למעט הסעיפים האישיים. היתה הצגה של התקציב והיה גם דיון. כשבאתי לפה בקיץ, הכול היה כאן חרב ואמרתי לעצמי, מה מרגיש ילד שנכנס למקום כזה? הזמנתי דשא והתקשרנו לתלמידים שהיו בחופש. באנו לפה עם בגדי עבודה ויחד עם הילדים הורדנו את הקוצים, שתלנו את הדשא וסידרנו ממטרות. אנשים צוחקים, אבל אתה יודע עד כמה זה הוריד את הוונדליזם? אני דוחף לפרויקטים של מעורבות בקהילה, כי זו אחת הדרכים להחזיר לילדים את האמונה בעצמם: אין ילד שאין לו מה לתרום. למשל, יצאנו עם הילדים ממגמת מחשבים בפרויקט שבו הזמנו את כל מוסדות החינוך בעיר לקבל אצלנו שירותי תיקון ואחזקה למחשבים, כשאת העבודה עושים התלמידים. פתאום הילדים האלה יכולים להתנדב במועדונית, לתקן מחשבים, לארגן פעילות לוותיקי מלחמת העולם השנייה. ילדים שלנו התקינו אינטרנט בכיתת האנגלית: חסכתי לבית-הספר 30,000 ₪ ואין סיכוי שאחד הילדים יחתוך חוט בחדר הזה.

"אני כל הפסקה בחוץ עם הילדים, בחצר; לא קובע ישיבות להפסקה, וזו הבקשה שלי גם מהמורים: דברו אתם גם על דברים טובים, על המשחק בשבת. תלמיד ששוחחת אתו בהפסקה מחויב כלפיך, הבסיס זה הקשר האישי. יש לי תלמיד עם מצוקה גדולה בבית. הילד לא מוכן לקבל מאתנו כסף או כרטיסיית אוטובוס, למרות שאין לו. היום דיברתי אתו על כך, שאני שמח על מה שקרה לו בזמן האחרון. רציתי להתקשר לאמו ולומר לה דברים טובים, והמשפט הזה פתח אותו להתחיל לספר לי את כל תהליך ההתבגרות שלו".

ומהי עבודת הניהול בפועל? תן לי לו"ז אופייני.

אין יום אופייני. אתמול, למשל, הגיעה קצינת הביקור הסדיר של לוד לדבר על ילד שהפסיק להופיע בבית-הספר, ושאלה אותי מה נעשה. זה לא שהיה לי מה לעשות, אבל נסענו אליו הביתה. הילד ישן כי הוא עובד כל הלילה, ובאנו והערנו אותו ודיברנו. אני קודם-כול אתפנה לעסוק במצוקות ובבעיות של הילדים, אחר-כך של המבוגרים (ההורים והצוות), אחר-כך של הגורמים החיצוניים, ובסוף היום אני נשאר לקרוא את הניירת.

הקארי רוצה לפתוח מגמה עיונית בבית-הספר הטכנולוגי שלו. למה? "מסיבות פשוטות. אל"ף, מה לעשות ולא כל מי שחלש הוא בעל יכולת טכנית או מוטורית. בי"ת, אני מאמין ש-90 אחוז מהילדים שפה, אילו היו גדלים אצלי בבית, לא היו מגיעים לכאן. נסיבות החיים הם לא סיבה להפוך אותם לחוטבי עצים ושואבי מים של החברה הישראלית".

שוקי אלחדד-יניב: "ככל שהזמן עובר, החזון שלי הולך ומצטמצם. השאיפה שלי עתה היא להתבונן בעין מיטיבה בכל מי שנכנס בשער בית-הספר. מנהלת טובה היא מנהלת שמאפשרת הצלחה לתלמידים ולמורים, להביא כל אחד למיצוי הכשרונות והיכולות שלו. מנהלת טובה היא מנהלת שמצליחה לתרגם את זה לתוכניות אופרטיביות ופרגמטיות. אני מתכננת בתחום הכספים, מנקה יחד עם הילדים ויושבת על קפה עם מורה. אני אוהבת את העיסוק בכסף, את היצירתיות"

גם 'הריאלי' האליטיסטי וגם 'עמל 1' ה"טכנולוגי" לא נכנסים מתחת לשמיכה הצרה של ה"חינוך הציבורי" על-פי דברת: 'הריאלי' מבצבץ ממנה כמו ראש ו'עמל 1' כמו רגליים.
כתרי: "אנחנו לא עומדים בשני קריטריונים של הדו"ח: 1. מבחן המיון (אגב, לא בהנשרה, אצלנו לא מנשירים!); 2. גביית תשלום מההורים, שדברת אוסר אותו לחלוטין ולנו לא תהיה תקומה בלעדיו".

כתרי מדבר על שני תרחישים. הפחות סביר: "'הריאלי' משנה את צביונו, מפסיק למיין, מוותר על שכר הלימוד והופך להיות ככל בית-ספר אחר. לדעתי, זה לא רלבנטי". התרחיש הסביר הוא ש"נהפוך ל'פרטיים'".

באופן כללי, כתרי רואה בדו"ח "צורך השעה", אבל יש בו שלוש נקודות תורפה. הראשונה, הצלחת הדו"ח תלויה במימושו כמכלול, וזו משימה קשה ("הדו"ח הוא רבולוציוני, בשעה שבעולם החינוך הישראלי יותר הגיוני מהלך אבולוציוני"). השנייה, "זה לא לעניין שהדו"ח העמיד את הנשוא שלו, המורים, במעמד של בין עוין לאויב" (אגב – וזה "אגב" חשוב – למרות היות 'הריאלי' בית-ספר חצי-פרטי, כתרי, לטענתו, אינו יכול לפטר מורים כאוות נפשו והוא מחויב להסכמים עם ארגוני המורים). השלישית, "הדו"ח מציב את השוויוניות כערך עליון, אך החברה הישראלית היא לא שוויונית בעליל, ולכן גישה עיקשת תיצור מצב שבו המערכת תהיה כאילו שוויונית, אך בצִדה תתפתח תרבות של חינוך פרטי למי שמסוגל לשלם עליו. אם לא יוכרו דפוסים של ייחודיות, היא תיווצר מאליה. הציבור לא טיפש: ימי הקולחוז תמו". יש לשים לב, שעל אף הרטוריקה הלא-סוציאליסטית של כתרי, הוא למעשה מצביע על כך שלמרות הדחפים השוויוניים כביכול של מחברי הדו"ח, הרפורמה המוצעת לא תביא לשוויוניות במערכת.

'עמל 1' הוא בית-ספר קטן מדי, על-פי הקריטריונים של דו"ח דברת, אבל הקארי סבור שאין חשש לסגירתו, כי אם ייושם הדו"ח, "יגלשו" אל בית-הספר תלמידים ממוסדות אחרים. הוא מסכים עם חלקים נרחבים בדו"ח (תהליך המיון והקליטה של המורים; ארבעים שעות עבודה בשבוע, "אם כי יש לי נגיעה לדבר כי אני מנהל"; צמצום מבחני הבגרות; ביטול ההנשרה; תוכנית הליבה, "אם כי זה לא שונה בצורה קיצונית ממה שכבר קיים"; העברת התקציב לידי המנהל; צמצום גורם הוותק בשכר המורים), אך חושש מאוד מאחרים (לגופו של הדו"ח, "הפוליטיזציה של המערכת עם המעבר למינהלי חינוך אזוריים"; "אני חושש שוועדת דברת תביא למה שהביא חוק הבריאות הציבורי: רפואה לעניים ורפואה לעשירים. לא יכול להיות שהמדינה תסיר מעצמה את האחריות ותעביר אותה לרשויות"; "אין בדו"ח התייחסות מספקת לעיצוב דמותו של האדם שהיינו רוצים שיהיה בוגר של מערכת החינוך". על התנהלות הוועדה: "אני חושב שהיו צריכים להעמיד בראש הוועדה איש חינוך"; "ועדת דברת משדרת שהמורים מובלים כעדר, כי מישהו יותר כוחני מהם כפה עליהם כללים").

ומה היית אתה משנה במערכת החינוך?

אני מאמין שדווקא בתי-ספר קטנים היו יכולים לתת מענה להרבה קושיות שהדו"ח מנסה להתמודד אתן. מבחינה כלכלית זה יקר, אבל כשמתעסקים עם בני-אדם אי-אפשר לשקול את זה רק בשיקולים של עלות מול תועלת. הייתי גם מכניס את לימודי הפילוסופיה היהודית והכללית: לימודים כאלה יש להם ערך הרבה יותר גדול לפיתוח דמותו של האזרח הרצוי כאדם חושב, מהמקצועות הכלולים בתוכנית, אפילו הנדסת מחשבים ומשפטים.

ה: חלק מעבודת הניהול

השעה היא כבר שעת אחר-צהריים מאוחרת ביום חורפי ומעונן, וחוץ מהמנקה ואחת המורות, אילן הקארי הוא היחיד שנשאר בבית-הספר. הטלפון מצלצל. "אבא של שמעון" מוטרד מאוד, כיוון ששמעון עדיין לא חזר מבית-הספר. הוא שואל אם שמעון בכלל הגיע לבית-הספר. "כן, ראיתי אותו היום", אומר הקארי, "אבל עכשיו הוא לא פה, אולי הוא עם עמיר או תמיר?". "אבא של שמעון" לא יודע את מספרי הטלפונים של עמיר ותמיר, והקארי הולך לשולחן של המזכירה ומאתר את הטלפונים. מסתבר שגם זה חלק מעבודת הניהול.

אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

הכתבה פורסמה בגיליון מספר25של "ארץ אחרת": "החינוך והמודל העסקי: האורות והצללים של ועדת דברת". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה