דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

אפשר והטראומה תזכך את העמדה הדתית שלנו

"היכן נכנס השקר במשיחיות? בעצם הניסיון האלים להגשימה, בכך שהיא מועתקת מזמן עתיד לזמן הווה. הגשמת המשיחיות דומה להגשמת האלוהות, להוצאת הרוח האוטופיסטית מהאוטופיה". הרב שג"ר, ראש ישיבת "שיח" באפרת מנתח את הפנים השונות של הכשל התיאולוגי בעמדה החרד"לית

צילום: באובאו

דומה שהוויכוחים הרבים שלא מזמן הסעירו את העולם הציוני-דתי – תנ"ך בגובה העיניים, סמכות הרבנים, שיטת הרבדים, בתי-מדרש לנשים, הוויכוח סביב מכוני ההוראה שליד הישיבות (ויכוח שהביא לקרע ולפילוג בישיבת 'מרכז הרב', ואף להחרמה ולנידוי של מוסדות ואישים) ועוד – נדחקו הצִדה מפני המחלוקת הפוליטית סביב תהליך ההינתקות. אני בין אלה המפללים לעצירתו – ואת הסיבות לכך אפרט בהמשך – לאו דווקא משום שאינני מאמין בכוונותיו הטובות של ראש הממשלה. מלחמת התרבות הפנימית בציונות הדתית העתיקה את מקומה. החזית נדדה כעת, והיא מופנית החוצה, כלפי הסביבה החילונית, אך נדידה זו רק העמיקה את המחלוקת והפילוג בבית-פנימה.

קל להבחין שזה אותו הוויכוח עצמו, המשקף את המצוקה שקהילה זו נקלעה אליה. תנ"ך בגובה העיניים הנו פוליטיקה בגובה העיניים. על פניו, הוויכוח מוצג כמחלוקת טאקטית, כדרך להתגונן או למזער ככל האפשר את נזקי ההינתקות. אך אין ספק שבתשתיתו רוחשת מחלוקת עמוקה על תפישתה הדתית של הציונות הדתית. הוויכוח איננו, אם כן, בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם, אלא על האידיאולוגיה כערך העליון עצמו, כערכאה פוסקת אחרונה. שאלה זו עומדת בתשתית הוויכוח התרבותי, כמו גם בתשתית הוויכוח הפוליטי.

מתברר שהאיום אינו רק איום הגירוש מהבית הפיזי, אלא מהביתיות עצמה, מהמולדת הרוחנית, מן הפנטסיה של הציונות הדתית. כבר עתה ההינתקות הנָּה טראומה, שתלך ותגדל ככל שתהליך ההינתקות יימשך, והיא משפיעה עמוקות על הקהילה הציונית-הדתית בכל רבדיה הרוחניים, ועל הכרעותיה החינוכיות. המאבקים נגד שירות הבנות בצה"ל ושילובן ביחידות של חיילי ההסדר, והמאבק ביישום המלצותיה של ועדת דברת, שהמליצה על פירוק האגף לחינוך דתי והשוואתו ליחידה לחינוך המיעוטים, נובעים מאותה הטראומה. ראשי החינוך הממלכתי-דתי נפגעו עד עמקי נשמתם מהמלצות אלו. הייתכן? אנחנו, שראינו את עצמנו כהולכים לפני המחנה, כמי שתפקידם להנחיל את המורשת, כמלח הארץ, היינו למיעוט זניח, לא-סימפטי, מיעוט המצטייר ככת נוקשה ומסוכנת שיש עתה לדחוק אותה ככל האפשר לשוליים?

נראה שהציונות הדתית ניצבת כרגע על פרשת דרכים, ויש הטוענים שסופה לגלוש, בגלישה שכבר החלה, ולהתמסמס לתוך הציבור החרדי, מחד, ולקונסרבטיביות, מאידך. את דבריי בהמשך אייחד לנוטים אל החרדיוּת.

ניתוק

סיפר אחד מחבריי, מורה במכללה גדולה ומכובדת (אני עצמי יכול להעיד על סיפורים דומים, אך לא קיצוניים כמוהו): נערה הופיעה בוקר אחד בוכייה לשיעור. לאחר הפצרות גילתה לו, שביטלה את אירוסיה. "הבחור לא היה מוצלח? לא רצית בו?". "להפך, הוא הבחור שנכספתי אליו". "למה, אם כן, ביטלת?". מתברר שהנערה פנתה לאחד הבקיאים בחוכמת הפרצוף, הקוראים בתמונות, רב-מג, והלה הורה לה לבטל את אירוסיה. זה מקרה קיצוני, אבל בעצם מדוע בכלל פונים למכשפים? מה מקורו של חוסר הביטחון המביא לפנייה זו? התשובה ברורה: אי-מתן לגיטימציה לעולם האישי וחסימתו בשם המגויסוּת לאידיאה. בעיות משפחתיות רבות, ואפילו מקרי גירושין, נובעים מניכור עצמי זה. בני-הזוג מתחתנים מתוך רעיון, הם אינם מכירים את עצמם ואת רצונותיהם האישיים, וּודאי שאינם מכירים את בן-הזוג. ליתר דיוק, ההיכרות הנָּה מבעד למשקפי האידיאה – הרי לכך חינכו אותם – וסופם שיוצאים במפח נפש.

ומה בדבר השורות הבאות, מפרי עטו של אחד הרבנים המשפיעים בקרב הציונות הדתית (מתוך אחד מעלוני השבת), נכתב כמכתב של נערה לחתנה שהיא באה איתו בברית האירוסין:

"אנחנו לא מתארחים לשבתות, לא אצל המשפחה שלך ולא אצל המשפחה שלי. אתה זוכר מה קרה לנו בפעם הקודמת: לאחר ליל שבת הסתובבנו כל הלילה… מאוד רע לי מזה. הרגשתי טומאה נוראה… מעניין לעניין באותו עניין. שיחות נפש לעומק הלילה – לא!… אני רוצה שנישאר טהורים עד יום החתונה… חדשים טהורים… ושתחת החופה נוכל להסתכל על חודשים אלו בגאווה ולא מתוך בושה".

סיפוריהן של נערות אלה הם נמשל ומשל, סימפטום ומחלה כאחד.

זמן האירוסין, שאמור להיות אביב של הכרות ושיר השירים, היה למקור מדאיב של טומאה. הפחד מן הטומאה מייצר נתק, ומה יעלה בגורלו של הזוג אחרי שיתחתנו? האם הטומאה תתפוגג? מענה לכך נמצא בשאלות הרבות שנשאל אותו הרב עצמו (או באתרי השו"ת באינטרנט).

אמת היא, שיש לנו כיסופים לטוהר ועליהם לכוון אותנו, אך טהרנות קיצונית עלולה לגרום לעיוותים קשים, ואף להידרדר למניפולטיביות.

תלישתם של פסקי הלכה שנכתבו לקהילה החרדית והתקתם לציבור הדתי-לאומי איננה רק משגה חינוכי, אלא עיוות ההלכה עצמה. זאת, נוסף לערבוב המזיק בין "הלכה" ל"עצות".

כאן טמונה, לדעתי, בעייתה של הדתיות הציונית-דתית, בכלל, ושל החינוך הציוני-דתי, בפרט. התורה איננה המובן מאליו שלנו, מבחינה זו אנו בעלי תשובה. למעשה, נער או נערה ציוני-דתי אינם בעלי זהות עצמית אחת. ידועות השאלות: האם אתה יהודי או ישראלי? הקרע בין חוויית החיים הממשית לבין התורה הוא בלתי נמנע, ואיך מתקבלת התורה בעולם חיים שכזה?

התורה היתה לאידיאולוגיה. הרבי מקוצק ביטא זאת באימרה: "'אלוהי מסכה לא תעשה לך' – שהאלוהים שלך לא יהיה מסכה".

מן הראוי להדגיש: בניגוד להוגי דעות השוללים את קיומה של האידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה, לדעתי אין קיום אנושי ללא אידיאולוגיה. כיצור המחויב לתת לעצמו דין-וחשבון על מעשיו, ומנסה לארגן את חייו ולהעניק להם משמעות, האדם כפוף לאידיאה, לרעיון, ותמיד יהיה פער בין האידיאה לבין החיים. הבעיה נוצרת, כשהפער בין הקיום לבין האידיאולוגיה גדול עד כדי כך שהאידיאולוגיה מפסיקה להיות פירוש הולם למציאות, ונעשית, במינוח המארקסיסטי, תודעה כוזבת. האידיאה המנותקת הנָּה מחשבה מתה, פסל ותמונה, וככזו, היא לא אנושית. האידיאליסטים הטהרנים, כמו אלה שהשתלטו על המהפכה הצרפתית וכמו המהפכנים מהזן הקומוניסטי, היו אכזריים מאין כמותם. ולהבדיל, אנו מתגאים לא פעם, ובצדק, בנוער האידיאליסטי שלנו, שׁמוּרה רעננה בנוף הישראלי המשמים. אבל האם האידיאליזם הנו תמיד, ובהכרח, אות לשבח? האם לא עלול להיות לו מחיר כבד, האם איננו מביא גם נזקים?

את פירות ה"קו" הישיבתי נמצא לא רק באלה שנקלטו בישיבה, אלא גם באלה המאכלסים את "כיכר החתולות" הירושלמית ואת מקבילותיה ביישובים נוספים, בתוך הקו-הירוק ומחוצה לו. גם אם רגלם לא דרכה מעולם בישיבה, הרי המסר הישיבתי הטוטאלי גורם לא פעם לנערים ולנערות להידחות ולהיפלט החוצה. הרף הגבוה שמוצב בפני חניכי המוסדות האלה יוצר את התופעה של נפגעי הישיבות. אלה שלא הצליחו להתאים את עצמם לתובענות האידיאית הקיצונית חשים כסוג ב', במקרה הטוב. המקרים שתועדו בעיתונות אינם אלא קצה הקרחון הפתולוגי.

זהו ניכור משפחתי, אך גם ניתוק מדיני.

האם איננו רוצים לעמוד עם בוא משיח צדקנו תחת החופה עם ארץ-ישראל אהובתנו, זכים וטהורים ויכולים להביט איש בעיני רעייתו? (בדיוק כמו הנערה במכתבה, מה ההבדל?).

האם התנתקנו מההיסטוריה מאונס, שיש בו רצון פנימי לא להיות שותפים לעוולות, רק כדי לחזור עליה שוב?

כפי שניסח זאת אחד מידידיי, הצירוף של אידיאולוגיה (בעיקר אידיאולוגיה הקשורה לארץ-ישראל, ואני מדגיש, אידיאולוגיה ולא אהבת מולדת פשוטה, ארצית ובלתי אמצעית, או אפילו אמונה), בעלי תשובה וצבאיוּת הנו תמהיל מסוכן.

מדוע המכינות הצבאיות, שתפקידן המוצהר הוא לחזק את הנערים מבחינה דתית לקראת שירותם הצבאי, ואשר יכולות ללא ספק לזקוף לעצמן הישגים נכבדים וחשובים בתחום הזה, צריכות להיות משולבות בצבאיות? ישיבת ההסדר, שהיתה פתרון מתאים לנוער הדתי-לאומי שחשק בתורה אך גם רצה לקיים את חובתו הלאומית לשירות צבאי, נעשתה אימון קדם-צבאי בגלגולה החדש. אף כי מטרתן המוצהרת של חלק מן המכינות היא לעודד את התלמידים להצטיינות צבאית, התוצאה היא צבאיות תורנית ותורניות צבאית, תורה קשוחה וציונות צבאית.

על דוד המלך נאמר בתלמוד (במסכת מועד קטן דף טז) ש"הוא עדינו העצני: (על פי הפסוק בשמואל ב פרק כג) כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". מורי, הרב גולדויכט ז"ל, היה נוהג להביא מדרש זה כראָיָה לניגוד המוּבנֶה בין תכונותיו הרכות של בחור הישיבה לקשיחותו של חייל, והנה עתה לפנינו בני-תורה קשים כארז.

הינתקות

הסיסמה: "יהודים לא מגרשים יהודים" זועקת מלוחות המודעות. לא עוד ויכוח על שלמות הארץ, או מחאה על הפגיעה בציונות השורשית נוסח יצחק טבנקין וחבריו, וגם לא הטיעון הבטחוני. זוהי פנייה לרובד נפשי עמוק, עתיק מהציונות ומהציונות הדתית כאחת. היא איננה יונקת את כוחה ממוסריות אוניברסלית, הפורטת על מיתרי העוולה שבגירוש, וזו אף אינה אחת הסיסמאות של ימית המתייחסת לתהליך הגאולה שאי-אפשר לו להיסוג לאחור, אלא ביטוי לקיום היהודי הנרדף, לפחד מגירוש יהודים ממקומם, מבתיהם, ואפילו מקברות יקיריהם.

כך, למשל, הרב שפירא שליט"א אומר בפסק סירוב פקודה המפורסם: "האם מותר להם לגרש יהודים מביתם? זו עבירה, זה אסור… כמו חילול שבת, כמו אכילת נבלות וטריפות… אף פעם לא היה דבר כזה, בגלות תמיד גירשו אותנו. גירשו – גירשו. אך שיהודים גירשו אותנו, דבר כזה עוד לא היה…". ובהמשך: "גם בזמן הגלות גירשו, אך יהודים לא מסרו ולא גירשו".

הסירוב נתפש, אם כן, כאקט מוחלט ומהפכני של קידוש השם יהודי, וככזה, הוא מקנה רשות להמרות את החוק, ייהרג ואל יעבור. הפְּסָק מחקה את המהפכנות היהודית ואת מסירות הנפש של כל הדורות. כשם שהיהודים במשך כל הדורות מסרו נפשם על המצוות, כך אנו ניכנס לכלא מתוך מסירות הנפש שתכליתה למנוע את גזילת בתיהם של יהודים. "זקיפות קומה", כינה זאת אחד הרבנים לאחרונה; אך זוהי למעשה תגובה גלותית. לא מסירות הנפש, אלא בסיטואציה הנוכחית, אקט נוסטלגי כושל, ניסיון שגוי לחזרה לקידוש השם המסורתי. יש להגיב כלפיו באקט סרבני מוחלט והפוך, סירוב לסירוב!. אל לנו להרוס את "ראשית צמיחת גאולתנו".

אך בצד התנפצות החלום של ארץ-ישראל השלמה, המביא רבים לפנייה לכיוון החרדי, ישנה סיבה נוספת לנהייה זו, והיא הסבל והייסורים. תושבי יש"ע וחובשי הכיפות הסרוגות הנָּם הקורבנות העיקריים של האינתיפאדה. לא תמצא בית ציוני-דתי שאין בו קרוב, ידיד, תלמיד או מכר שנפגע. החזרה על הגורל והסבל היהודי מטילה אותנו בעוצמה אל התשתית היהודית שלנו, ומביאה רבים, ובצדק, להסתייגות מהאתוס הציוני שהוא פרי הכלאה. כל התהליכים האלה אינם יוצרים מסלול אלטרנטיבי אחד וחד-משמעי, ונוסף לחזרה אל החרדיות הישנה, המשתמעת מנוסח דבריו של הרב שפירא, צומחת ניאו-חרדיות המצרפת תגובה חרדית למנטליות הישראלית ומפיקה את ההפך: קשיחות ציונית-חרדית, שהיא גלותיות מהופכת.

הסירוב וההתנגדות לגירוש, וכן הסירוב לסירוב, צומחים מאותו מקום עמוק ועתיק ימים: רצון ההישרדות היהודי, הזהה לחלוטין עם הייעוד ועם טעם הקיום של היהודי.

משאל עם כמיתוק הדין

מתברר שהטראומה איננה רק בגירוש כשלעצמו, אלא גם בדרך שבה הוא נתפש בתודעת המתיישבים. הם רואים את השרירותיות שבפינוי ואת חוסר הטעם שבו. "לשם מה?", הם שואלים.

משאל עם יכול היה למלא את החסר, והוא איננו להטוט פוליטי שבא לדחות את הקץ. הנכונות להישמע לתוצאותיו, יהיו אשר יהיו, תיתפש כקורבן למען אחדות העם ותיתן טעם להקרבתו. זו דרך למתק את הדין. לכן המבחן העיקרי איננו היחס להינתקות, אלא היחס לסרבנות ולמשאל העם. זה גבול הנאמנות האחרון. האם נוכל לקבל את ההינתקות כשעל כפות המאזנים מוטל החלום הציוני עצמו, אחדות העם? הנכונות לקבל את משאל העם, על אף סיכויי ההצלחה המועטים, הנָּה דרך להתגבר על הטראומה ולהעניק משמעות לנסיגה. הדבר הופך את ההינתקות למסירות הנפש במובן הכואב ביותר שלה.

"איננו צדיקים יותר מהשמאל", אמר אחד מרבני יש"ע. "מה הם סרבנים, אף אנו". אבל הנכונות להיות פראייר, הזרה כל-כך להוויה הישראלית, היא-היא הדתיוּת במיטבה.

והערה נוספת: מי שמצטט את הדברים שאמר ראש הממשלה בעבר הלא-רחוק בזכות סירוב פקודה, שוכח שהתנהלותו בנושא ההינתקות זהה לחלוטין בטיבה לתמיכתו בסרבנות. מי שמסכים לאחת (הסרבנות) איננו יכול לדחות את השנייה (ההינתקות), ולכן יש לדחות באופן נחרץ את שתיהן.

החזרה לעבר

היש סיכוי לחרד"ליות? האם זהו הכיוון שאליו תתנהל הציונות הדתיות? הרצון לחזור לחרדיות אינו אלא רצון לחזור לשורשיות. דא עקא, ישנה סתירה מובנית בין ציונות דתית לחרדיות.

החרדיות הנָּה זמן עבר. אני אוהב להתייחס בהקשר זה לדבריו של וולטר בנימין, שהצביע על הפרדוקס של זכרון העבר. העובדה שהדבר קיים כעבר, כְּמַה שהיה ולא יהיה, מבליט את חד-פעמיותו, ובו-בזמן מנציח אותו. יכולתו להתקיים בדרך זו נעוצה רק בקיומו בעבר. בהבזק הַזְכירָה חופף העבר הרחוק ביותר לרגע העכשווי. כמו אצל פרוסט, החפיפה הפתאומית של העבר מבטלת את הזמן, כמדומה, או שמא נֹאמר, מצמצמת אותו לכדי רגע אחד. התקווה היחידה שעדיין נותרה לנו היום, לפי בנימין, נמצאת בעבר. הגאולה תוכל להגיע רק כאשר נמצא עוז להעיר שוב בהבזק את העבר ונחזור לחוות מתוך ההווה, כאקטואלית, את ההתנסות העמוקה והעשירה לאין-ערוך, הטמונה בעבר. התנסות המבקשת להתבצר בפני משברים תיתכן, לדברי בנימין, אך ורק בתחום הפולחני. ובדרך זו יש להבין את הנאמנות, את המסירות, וכן… אפילו את התשוקה אל העבר.

בהגות היהודית החדשה – החסידית והמתנגדית כאחת – נמצא תובנה זו בניסוחים שונים, כמו בפסקאות רבות ב"שפת אמת" של האדמו"ר מגור: "'בימים ההם בזמן הזה' – בספר 'קדושת לוי' [לר' לוי יצחק מברדיצ'ב] פירש: בזמן הזה, שהנס מתחדש בכל שנה… 'זכר עשה לנפלאותיו', שבסיבת המצוות נעשה זכר להתעורר הנפלאות שהיו בימים האלו".

הדלקת נרות חנוכה מעוררת, אפוא, ומנכיחה מחדש את נס החנוכה. וכך כתב אחד מבעלי המוסר, הרב דסלר, בספרו "מכתב מאליהו" (ב', 21): "לא למזכרת אנו חוגגים את המועדים, אלא חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי, לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא. אמר מו"ר זצ"ל כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן".

קיפאון אידאולוגי

אך הגישה, שאימצה לעצמה את המטרה הציונית של חזרה להיסטוריה, אינה מסוגלת לחיות את העבר. הכשל החרד"לי הוא בדיוק בנקודה זו, משום שבניגוד לאורתודוקסיה המתרפקת על העבר ומצליחה להחייתו מתוך נוסטלגיה במידה זו או אחרת, הרי ישנו ניגוד מובנה בין התפישה הציונית-דתית לבין מאמץ כזה לחזרה. זאת ועוד, המסורת שחלק מהזרמים החרד"ליים מתרפקים עליה ומבקשים לחזור אליה היא מסורתו של הרב קוק, ולזו אין המרחק הדרוש המכונן הילה של עבר שניתן לשוב אליו. היא שייכת לעבר קרוב מדי, ונוגע מדי, מכדי שיהפוך לעבר העשוי לכונן שלמות. אך הבעיה שורשית אף יותר. תגובתו של הראי"ה קוק שייכת אף היא למודרנה, ואינה אלא הפנמה של האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-19 והעלאתן, וזיהויָן במקורות היהדות עצמם. זאת, בניגוד לחרדיות שהנָּה, כאמור, תגובה מודרנית של הסתגרות מפני המודרנה. אך גורלה של הסתגרות וחזרה לא מעודכנת לראי"ה, בעידן המתואר כקץ האידיאולוגיה, הוא קיפאון אידיאולוגי. השאלה החשובה היא אפוא, האם יקום בדורנו ראי"ה שיתמודד עם ההתרחשות הפוסט-ציונית באמצעות הפנמה סלקטיבית, ולא רק דחייה על הסף.

משיחיות הלכתית

ומה ביחס לעתיד? העתיד מקופל במשיחיות. פני המשיחיות לאוטופיה, למה שיהיה והוא הולך ובא: "הנה זה עומד אחר כותלנו". (שיר השירים פרק ב) ונראה לי שישנה סימטריה בהתייחסות הבעייתית של הציונות הדתית לשני מושגים אלה: חרדיות ומשיחיות.

לא בכדי הוויכוח בין החרדיות לציונות הדתית חג סביב שאלת הגאולה הטבעית ("נגאל את עצמנו בידי עצמנו"), כנגד הגאולה הנסית. לא תיתכן, כך טוענים החרדים, גאולה טבעית ובידי אדם. המהר"ל ואחרים מציגים זאת כך: כיוון שהיכולת לחזור להיסטוריה כרוכה בשבירת הרצף של ההיסטוריה ואפשר שאף בביטולה, הרי "העדר" – במונחי המהר"ל – או בשפתנו, קטסטרופה, הוא שיפַנה את הדרך לאוטופיה. כלומר, הגאולה מחייבת משבר ("עקבתא דמשיחא"), והמהפכה המשיחית מחייבת שינוי טרנסצנדנטלי שאיננו בידי אדם.

הבעיה, אם כן, איננה האמונה במשיח, אלא ב"משיח now". האם גורלה של הציונות הדתית יהיה כגורלו של חלק מתנועת חב"ד, תנועה מפוארת וענקית בהישגיה הרוחניים והחברתיים, הדבֵקה במשיח שהלך לעולמו? (תופעה מדהימה, וטעונה זכרונות היסטוריים ידועים, בייחוד כשהיא מתרחשת לעינינו, במאה ה-21; האם יש גבול לאמונה?). ההאשמה שהאשימו חסידי חב"ד את חסידי הרב ש"ך, שכביכול אינם מאמינים במשיח, היא האשמה כוזבת. הם מאמינים במשיח, רק לא במשיח עכשיו.

האם הטראומה תהפוך לקבעון המשיחיות? לרטט המשיחי תפקיד מפרה מעין כמוהו, אך הוא נכשל במהלך ההיסטוריה שוב ושוב, כשניסה להפוך מתקווה למה שיהיה ועוד לא היה להווה, למה שמתרחש. כמוהו כעולם הבא, עולם שהולך ובא, שעליו דרשו החכמים: "עין לא ראתה אלוהים זולתך". (מסכת ברכות דף לד) זהו ניסוח אחר של התובנה, שניתן לקיים את האמונה במשיחיות רק בהשעייתה לעתיד, ואף על פי כן ולמרות הכול אנו מצפים לו בכל יום שיבוא.

ומה קורה למשיחיות בזמן הווה? הרב גורן ז"ל טבע לכך מונח "משיחיות הלכתית", וזהו הזן המסוכן ביותר של משיחיות. היא מגייסת את ההלכה, שהנָּה מוחלטת, למשיחיות. המשיחיות היא תפילה ולא הלכה, האור שלה גבוה מכלֵי המציאות הפגומה של ההווה שאיננו יכול להכיל אותה, והדרך לשבירת הכלים והמדינה קצרה. זה פן נוסף של האיזון בין אמונה לאידיאולוגיה, שבו פתחנו. והבעיה שלי איננה רק הסכנה הנשקפת לארץ-ישראל, אלא הסכנה הנשקפת להלכה ולתורה עצמה. המשיחיות של יבלח"ט הרב שפירא הנָּה חרדית, ומבחינתי יש בכך קידום ונסיגה. קידום – בחזרה לשורשיות, נסיגה – בזניחת התפישות של הציונות הדתית, שיש בהן רצון לחזור להיסטוריה ולפוליטיקה לא-גלותית.

כך גם ביחס לחרדיות. החרד"לי יישאר תמיד ליד החרדיות או ייראה כמחקה את החרדיות, תמיד ניתן להבחין בין בעל התשובה לבין היהודי שנולד לחרדיות. המבטא הזר והמזויף ישאיר את עקבותיו, גם אם יתאמץ לסגל לעצמו הגייה יידישאית-הונגרית עסיסית. תמיד תישאר הנוקשות והדיסהרמוניה בשפת הגוף שלו, כשיתנדנד בשעת תפילה. נבחין בו לפי החולצה בחוץ, לפי נעלי הריבוק המבצבצות מחוץ לקפטן הירושלמי, ולפי שאר חריגות ומוזרויות.

את הגיבוי לביצוע ההינתקות ייתנו, כפי הנראה, המפלגות החרדיות. זאת, בניגוד לאינסטינקט החרדי הנוטה להזדהות עם ההתנגדות להינתקות, ובניגוד לעמדתו של רוב הציבור החרדי. האם יושם בכך הקץ לרומן הקצר בין חלק ממתיישבי יש"ע למפלגות החרדיות, שבא לידי ביטוי מסוים אף בבחירות האחרונות? האם יהיו לדָבָר השלכות עמוקות יותר על ההתחרדות של הציונות הדתית?

היכן נכנס השקר במשיחיות? בעצם הניסיון האלים להגשימה, בכך היא שמועתקת מזמן עתיד לזמן הווה. הגשמת המשיחיות דומה להגשמת האלוהות, להוצאת הרוח האוטופיסטית מהאוטופיה. לימד הרמב"ם באיגרת השמד: "וחיוב הדת והמצוות אינו תלוי בביאת מלך המשיח, אלא אנו חייבים להתעסק בתורה ומצוות, ונשתדל להשלים עשייתן, ואחר שנעשה מה שנתחייבנו, אם יזכה ה' לנו או לבנינו לראות מלך המשיח, הרי טוב, והיא טובה על טובה, ואם לא, לא הפסדנו כלום, אלא רוחנו בעשייתנו מה שאנחנו חייבים בו".

ההאשמה במשיחיות שקר, שאפילו ראש הממשלה נזקק לה לאחרונה, היא בעצם האשמה ביישומה של מדיניות יהודית טוטאלית. וזהו, לדעתי, אחד הגורמים המרכזיים לדחייה העמוקה והאובססיבית שחש השמאל כלפי הימין הדתי. פאתוס האידיאולוגיה (הניתוק, ובכל אידיאולוגיה קיים מימד מנותק), שהיה הרוח במִפרְשֵׂי ההתנחלות ביש"ע, בפרט, וברחבי ארץ-ישראל, בכלל, הוא גם המכשול והסיבה לכך שלא "התנחלנו בלבבות".

האורתודוקסיה עצמה היא תופעה מודרנית: במישור הדיאלקטי אי-אפשר לתפוש אותה רק כניגוד למודרנה, אלא גם כבשר מבשרה, כתהליך פנימי של המודרנה עצמה, כתגובה מודרנית של המאמינים לאיום החילון מצד המודרנה והציונות, תגובה שהראי"ה קוק ניסה על-פי דרכו ליצור לה חלופה, תוך כדי הפנמת כמה מערכי המודרנה עצמם לתחום התורה. כמוה גם הניאו-אורתודוקסיה אינה רק ניגוד למתרחש בחברה הישראלית, לזן החדש של החילון הפוסט-מודרני, לפוסט-ציונות, לקפיטליזם הגלובלי, אלא גם הפנמה שלהם מתוך דחייתם. שתיהן, הניאו-אורתודוקסיה – או כפי שאנו מכנים אותה כאן, החרד"ליות – והפוסט-ציונות שייכות לאותו מרחב עצמו. למעשה, גם התהליך הזה איננו ייחודי לחברה הישראלית, וכבר היו שהצביעו על הזיקה הפנימית בין הפונדמנטליזם והטרור האיסלאמיים לקפיטליזם הגלובלי בנוגע לאירועי ה-11 בספטמבר. דבקותם באות המתה רק מוכיחה את אזלת-ידם בהחייאת העבר.

הכשל השמאלני

זהו גרעין האמת של השמאל, ומהי אי-האמת שלו?

מה שמטריד הוא לא תמיכת השמאל בהינתקות, אלא הלהיטות שלו. להיטות זו היא נקודת העיוורון שלו. התחושה המעיקה היא שזוהי אינה להיטות לשלום, תקווה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא רצון לעקור את ההתיישבות ביש"ע. דומה שהשנאה והשימחה לאיד, המבצבצות לא פעם מדבריהם של כמה מדוברי השמאל, אינן אלא סימפטום לתחושת הכשלון של הציונות החילונית. האובססיביות של הפוליטיקאים שמזמן לא נלחמו על דבר ומצאו לפתע את תכליתם בהינתקות – התכלית היחידה שהם עוד עשויים למצוא לקיומם (המיותר) – הנָּה תשליל לעודפות האידיאולוגית של תושבי יש"ע, ולא אמירה חיובית פורייה. רגשי האשמה הפורצים במטחי ההתלהמות של – קשה לומר – אנטישמיות כחול-לבן (לאחרונה זכינו ל"הכשר" מפורש לאנטישמיות מפי אחד משרי הממשלה לשעבר), מסע השיסוי של ערי-הפיתוח בהתנחלויות, הצגתם של יושבי ההתנחלויות כאשמים במיתון הכלכלי, בפערים הכלכליים, בעוני של השכבות הנחשלות, בקיצוצי הקצבאות, מזכירים סיסמאות מימים אפלים, נוסח "הכה את היהודים והצל את רוסיה". מקורם אינו רק בנקיפות מצפון על העוולות הנעשות לפלסטינים, והמשקפות את אובדן האמונה הציונית, אלא ברצח האב הציוני. נערי הגבעות (הקשוחים והאידיאליסטים) דומים יותר (על אף ההבדלים) לאבות הציונות ולאנשי 'השומר' מיורשיהם ממפלגת העבודה. מתיישבי יש"ע דומים לחלוצי העלייה השנייה יותר מהשינקינאים של השמאל. יש"ע הנו המקום של הגשמת הציונות של היום (ואין בכך סתירה לאמירתו של ראש הממשלה, שבמסגרת של הסכם שלום ממשי נזדקק לוויתורים מכאיבים; בסיטואציה כזאת הוויתור יהיה ההגשמה האמיתית של היהדות והציונות).

זריקת הבוץ על הראשונים היא רצח האב האדיפלי של האחרונים. האב היהודי נרצח מזמן, עתה הגיע תורו של האב הישראלי.

מתנחלי יש"ע היו לשעיר לעזאזל של קבוצה שבעה ומתוסכלת בחברה הישראלית, שציוניותה מסתכמת בשירי ארץ-ישראל נוסטלגיים ובטקסי עצמאות ריקניים. מבחינה זו יישובי יש"ע הם שערורייה, לא משום הכשלון הציוני הטמון בהם, אלא נהפוך הוא, משום דבקותם המקורית בציונות, זו שהחברה הישראלית בגדה בה זה כבר. האיום הנו בעצם העובדה שיש עוד אנשים שמאמינים בה, שיש עוד אידיאליסטים ופראיירים שדומים, יותר מדי דומים, לאבות המייסדים. אפשרות האמונה כשלעצמה היא טראומה ללא מאמין. מי יודע, אולי הם צודקים? שוב אינני יכול להתהולל בלי נקיפות מצפון. קלקלתם את טעם החופש.

לא רק הכיבוש משחית, והוא אכן משחית, אלא אף הגירוש משחית לא פחות: הנהגת משטר של טרור מילולי (בינתיים) ומשפטי (עריצות הרוב) של אנשי השלום.

נביאי השלום ונביאי האין-שלום כאחד הנָּם נביאי שקר. עלינו לשאול שאלות צנועות יותר. לא לשאול מה יהיה, אלא מה עלינו לעשות. וכאן התשובה ברורה: לחתור לשלום גם – ואולי בגלל – שאיננו מאמינים בו אמונה של ממש, ולהיצמד לאדמה גם אם נידרש בסופו של התהליך לוויתורים מכאיבים (לא רק מסיבות בטחוניות, אלא גם מסיבות מוסריות. איננו יכולים, וגם איננו רוצים, לשלוט על אוכלוסייה שאיננה רוצה בנו).

עלי להבהיר: התיאור האחרון מתייחס ל"קבוצה בחברה הישראלית". רוב העם, ובייחוד השכבות העממיות, על אף תמיכתו בהינתקות, איננו מזדהה עם השנאה וההתלהמות, וזהותו היהודית והציונית ברורה. הוא אמנם מרגיש מאוים מ"פוליטיקה טוטאלית" – זו, כאמור, הסיבה לכך שלא התנחלנו בלבבות – אך אני חש בקרבו באמפתיה רבה למתיישבי יש"ע.

מה יהיה

לעת כזאת, עם מותו (הפרודי) של ערפאת, כשהסתום מרובה על המפורש, רק שוטה יעז להתנבא על העתיד. ובכל זאת אני רוצה, כדרכם של יהודים, לשרטט תחזית אופטימית. אפשר שהייסורים המרים יתבררו כייסורים של אהבה, שהטראומה תזכך אותנו. אפשר שבמקום שנשקע במרירות, היא תהיה לכוח מניע חיובי, ואנרגיית הנעורים תושקע לא בצבאיות קשוחה אלא ביצירתיות תורנית, רוחנית ותרבותית גבוהה, ובעשייה נמרצת בתחום החברתי. חזון הממלכתיות הקדושה יוּמר בבניית חברה אזרחית צודקת. בדיוק כבתקופת הנביאים, האכזבה מהממלכה ומהסתאבותה תביא להתגייסות למלחמה למען צדק חברתי, הטראומה תושקע בתנופת בנייה ואחיזה בארץ (הלא-שלמה בינתיים), והלאומיות תהיה לאחוות אחים ולפתיחות לסבלם של הגֵר, היתום והאלמנה.

התבטאותו של אחד מרבני יש"ע, ש"נצא שוב לגלות וספר הקינות בידינו", עוררה תשומת-לב עיתונאית וזכתה למחלוקת פרשנית: האם כוונתו לירידה מהארץ, או אולי ל"גלות בשבי הציוני"? ברור שהפירוש השני הוא הנכון.

אולי עצם האידיאל של ארץ-ישראל ישתנה, ואף חזון הגאולה יקבל פנים חדשות.

בהקשר הזה אני רוצה להאמין דווקא בפריחתה של הציונות הדתית, ולקוות שתהיה לה עדנה וששעתה הגדולה עדיין לפניה.

אולי ההינתקות של הציונות הדתית מהחברה הישראלית, מתוך תחושת הבגידה העמוקה שהיא בגדה בה, תאפשר כינון של מערכת יחסי גומלין בריאה, ממשית ומכובדת יותר מזו הקיימת היום. באופן פרדוקסלי, הריחוק יאפשר כבוד הדדי ואפילו השפעה הדדית רבה מזו של היום. לא נזדקק עוד לנוסחה הבעייתית של תינוק שנשבה כדי לגונן על עצמנו, ואולי נהיה לא רק אור לגויים, אלא גם אור ליהודים. השילוב של גלות וגאולה, של גאולה ציונית והשבי הציוני המר, יניב פרי יהודי שאמנם תהיה בו גאולה. משקלם של הצדדים האוניברסליים, החברתיים ואף הרוחניים, המעוגנים כל-כך בחזון הגאולה של הנביאים, יעלה (תהליך שהחל כבר עתה, כמשקל-נגד לתהליכים ההפוכים). חזון ארץ-ישראל לא יוזנח: הדבקות בנוף, באדמה, החזון האקולוגי הירוק של שוכני הגבעות יהיו חזון שלמות הארץ. המגורשים יתנתקו באופן זה או אחר מאלו שגירשו אותם, אך ייאחזו באהבה מתחדשת באדמת הארץ ויבנו קהילה תורנית (עדיין לא מדינת התורה, שתידחה עד בוא גואל. השעיה חלקית של המשיחיות תאפשר את מימושה בתחום אחר) של חסד, טובה וברכה. חברה של חסד לא יכולה להיבנות על מסד של עוולה ושנאה. העוול – גם אם הוא נעשה בתום לב, מתוך תמימות ואמונה בצדקת הדרך – רודף אחרי עושהו. זהו חוק אלוהי שלא ניתן להפר אותו. סיסמת זקיפות הקומה נעשית סיסמה ריקה ונבובה בהקשר כזה.

יש צורך בהינתקות מסוימת מהחברה הישראלית, בבניית גדר (דקורטיבית, לא חומה) סביב הקהילה הדתית-לאומית, בסימון הקווים האדומים, ביצירת זהות ישראלית והזדהות עם מדינה שלא יהיו בלתי מותנות: רוח הזמן מחייבת הזדהות ביקורתית. הזהות היהודית (התורנית) תהיה קודמת לישראלית. תיווצר חרד"ליות אותנטית ומתוקנת, ירֵאת אלוהים, שלא תתכחש לעברה הציוני-דתי ותכיל את הערכים הציונים-דתיים המסורתיים: אהבת ארץ-ישראל, השכלה, הפנמת ערכים כלליים, וכאמור, הזדהות ביקורתית עם מדינת ישראל.

אנו מחויבים למַתָן דין-וחשבון לנו ולילדינו, על מה אנו מוסרים את נפשנו. מי שמתיימר לדעת, הטיפוס חסר הספקות שאינו רוצה להיכנס לדין-ודברים עם זולתו, הנו נביא שקר וחסר אמונה. את נאמנותנו לארץ-ישראל נוכיח בדיוק כמו שהוכיח היהודי בגלות את נאמנותו לתורה ולקיום היהודי: בהיאחזות בארץ ובבניית חברה שתייצג אנטיתזה לחברה הכללית, תחתור תחתיה ותשפיע עליה, תשפיע ותושפע כאחד.

שמעון רוזנברג (הרב שג"ר) הוא ראש ישיבת "שיח" באפרת

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה