דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

אסירים וכדורגלנים: ההון יוצא מן הארון

הפרטתם של בתי-כלא פירושה בעיקר הפרטת הריבונות של המדינה והשלטת היסוד האוליגרכי על הפוליטיקה הישראלית. דני גוטווין סבור כי במהלך זה מתגלה מטרת-העל מרחיקת הלכת של מהפכת ההפרטה: הפקעת השלטון בידי ההון

לב לבייב: הדרך הקצרה ביותר להשיג תהילה היא

באמצעות הצלחה בכדורגל. צילום: באובאו

הפרטתם של בתי-הסוהר הביאה את מהפכת ההפרטה, שמתחוללת בישראל בשלושת העשורים האחרונים, לשיא חדש. הפיכת הכליאה והכלואים למקור להפקת רווחים לתאגידים עסקיים חורגת מעבר למדיניות, המפקירה את בטחונם החברתי של תושבי ישראל לחסדי השוק באמצעות הפרטתם של שירותי הרווחה והפיכתם מזכות אזרחית אוניברסלית לסחורה שרכישתה תלויה ביכולתו הכלכלית של הפרט. ואולם, בעוד בית המשפט העליון מתאמץ לברר את ההיבטים העקרוניים של הניגוד בין ריבונות המדינה למסחור הכליאה ומתחבט בשאלת "גבולות ההפרטה", התבהרו הנחות היסוד של משטר ההפרטה הישראלי, כאשר המיליארדר לב לבייב, העומד בראשה של קבוצת החברות שקיבלה לידיה את זכיון הכליאה, הודיע על כוונתו – שלא מומשה בסופו של דבר – לרכוש את קבוצת הכדורגל של הפועל תל-אביב.

במאמר "האוליגרכים החדשים בכדורגל הישראלי" מסביר משה פרל, העורך הכלכלי של "מעריב" ומחסידי ההפרטה בעצמו, כי העניין של אנשי העסקים ברכישתן של קבוצות כדורגל גבר כשהם הבינו, ש"הדרך הקצרה ביותר להשיג תהילה היא באמצעות הצלחה בכדורגל". הכדורגל מצליח "לתחזק פטריוטיות" יותר מן התקשורת והפוליטיקה, והוא תפס את מקומן "כ'נֵטווּרקינג' הכי משוכלל". סוד כוחו של הכדורגל טמון, לדבריו, בכך שהוא "יוצר לך חיכוך עם… כל אליטה אפשרית, אבל יש בונוס – בו-זמנית הוא גם משאיר אותך אליל ברמת ההמונים". כפל-פנים זה "הוא שמשאיר אותך במעמד-על בשני הקטבים החברתיים" ומאפשר לתרגם את הכדורגל לעוצמה פוליטית, עד כי "אין כוח בעולם שיכול לגרוע שערה משערות ראשו של בעלי קבוצת כדורגל במדינה מערבית שלוקחת את אליפות אירופה". בצורה המושלמת ביותר הצליח לתרגם את קסמו של הכדורגל לעוצמה פוליטית סילביו ברלוסקוני, בעליה של קבוצת הכדורגל מילאן ומי שהיה ראש ממשלת איטליה. לבייב, מסביר פרל, פעל בעסקי הכדורגל בתיאום עם רומן אברמוביץ', המתעשר יוצא חבר-המדינות שקנה את קבוצת צ'לסי הבריטית. אברמוביץ' הפנים את בשורתו של ברלוסקוני ואף שִׁכלל אותה, ואילו לבייב חותר להביא את הבשורה לישראל. מעבר להסבר שמציע פרל ליחסי הגומלין בין עסקים, כדורגל ופוליטיקה, יש בדבריו עניין נוסף: בסתירה גמורה לביקורת החריפה שהוא מותח זה שנים נגד התערבות המדינה והפוליטיקה בכלכלה, סבור פרל, כי "האוליגרכים שמשתלטים על הכדורגל הישראלי יעשו לו רק טוב" (משה פרל, "דווקא כדורגל",nrg, מעריב 7.05.06).

דפוס הערפל המסייע

ההיגיון שבהפרטת הכדורגל הוא, אפוא, פוליטי ולא עסקי. הפרשנות הזאת מאירה באור מפוקפק את דרישותיהם של המטיפים להפרטה, שאינם נלאים מלהסביר כי העברת הכדורגל לידי אנשי עסקים פרטיים היא ערובה לשחרורו מן התלות בפוליטיקאים. עתה מסתבר, שהספורט לא "שוחרר" אלא דווקא שועבד; הפוליטיקאים הוחלפו במיליונרים, ואלה, אף יותר מן הפוליטיקאים, משתמשים בכדורגל כדי לשלוט בדעת הקהל, לנכס לעצמם את הספֵירה הציבורית ולהשיג עוצמה פוליטית. הכדורגל הוא, אפוא, רק עוד אמצעי לשחיקת ההבדל בין הפוליטיקה לבידור, ולהפיכת הבידור לאמצעי שליטה בפוליטיקה. לפיכך, יוצא שבישראל – כמו בשאר ארצות העולם – יותר משהפרטת הכדורגל הרחיקה את הפוליטיקה מן הספורט, היא סייעה להשלטת ההון על הפוליטיקה.

עסקי הכליאה והכדורגל של לבייב אינם עניינים נפרדים, אלא משלימים. הזיכיון לכליאה שקיבל לבייב העביר לידיו נתח מריבונותה של מדינת ישראל; רכישתה של קבוצת כדורגל – לאחר כשלונה של עסקת הפועל תל-אביב דיווחו מדורי הספורט על תוכניותיו לרכוש את מכבי תל-אביב – נועדה להגדיל את אחיזתו במרחב הציבורי והפוליטי בישראל. ראיית עסקי הכליאה והכדורגל כשני חלקים של אותו תצרף מאפשרת לחשוף את מטרת-העל של מהפכת ההפרטה: השתלטות ההון על השלטון בלי לפגוע בדמוקרטיה, או אף תוך ניצול מראית-העין שלה.

תיוגו של לבייב כאחד האוליגרכים רק מערפל את דפוסי פעולתו, ערפול שמסייע דווקא לקידום מטרותיו. משמעות המונח "אוליגרך" היא אדם שהתעשר בחסות השלטון הפוסט-קומוניסטי מביזת הרכוש הציבורי, תוך כדי מהלכי ההפרטה שליוו את פירוקה של ברית-המועצות. גינוי המתלווה לשימוש במונח "אוליגרך" נועד להדגיש את הניגוד בין האידיאולוגיה של הקפיטליזם הראוי לבין דרך התנהלותו הנפסדת בפועל; הוקעת האוליגרכים היא אפוא תירוץ שיש בו ניסיון לספק הסבר לתמיהה, מדוע גם כשהמדינה הולכת ומצמצמת את מעורבותה בכלכלה, הכלכלה לא נעשית חופשית יותר; ומדוע התגשמות הקפיטליזם האידיאלי היא עוד חזון למועד.

אך הניסיון ההיסטורי מלמד, שאופיו האוליגרכי של הקפיטליזם אינו עיוות השיטה אלא מהותה, והאוליגרכים אינם אלא הגירסה הרוסית העדכנית של דפוס חוזר המאפיין את תולדות הקפיטליזם; "הברונים השודדים" (אילי הון אמריקנים שאחרי מלחמת האזרחים בנו עושר אגדי באופן המדגים את האופי הפוליטי של השוק) ו"יחסי הון ושלטון" בישראל הן רק עוד שתי דוגמאות מני רבות. המשטר הקפיטליסטי מעולם לא הפריד בין כלכלה לפוליטיקה; להפך, הוא השתמש בכוחה של המדינה כדי להבטיח תנאים מיטביים להון, ורק טרח להסוות זאת באידיאולוגיה של "תחרות חופשית".

אין לחשוד באלה המשתלחים באוליגרכים בשל העירוב הלא ראוי, לכאורה, בין הכלכלה לפוליטיקה, שאינם מכירים את תולדות הקפיטליזם או אינם יודעים את אמיתותיו הבסיסיות. לפיכך, דומה שהביקורת שבפיהם, יותר משהיא מכוונת כנגד האוליגרכים, מטרתה לנצל את עוינות הציבור כלפיהם כדי לשלול את השיטה-שכנגד המכפיפה את הכלכלה לפוליטיקה, שיטה המאפיינת את מדינת הרווחה. החידוש שברעיון מדינת הרווחה – על מקורותיו הסוציאליסטיים והקיינסיאניים – לא היה בעצם התביעה להתערבות המדינה בכלכלה ובחברה; התערבות ממין זה היא, כאמור, ממהותה של כלכלת השוק ובאה לידי ביטוי בוויסות המערכת הבנקאית, שוק ההון, מערכת המיסוי, שוק העבודה ועוד; החידוש שבתפישה של מדינת הרווחה היה בתביעה להרחבת ההתערבות לתחומים נוספים ולשינוי מטרותיה: מן ההון אל ההמון.

הרעיון של מדינת הרווחה התגבש והתפתח בשנות המשבר הכלכלי והחברתי המתמשך שאירופה היתה נתונה בו בתקופת המהפכה התעשייתית השנייה, ששיאיו היו אירועי "השפל הגדול" בין שתי מלחמות העולם. המשבר המתמשך לוּוה בה-בעת בהשתכללות היכולת הטכנולוגית, שיצרה שפע חומרי חסר תקדים, מצד אחד, והביאה להחרפת המצוקה האנושית ולהתפוררות חברתית, מצד שני. הניגוד בין שני הקטבים סיכן את עתידן של הדמוקרטיות המערביות. המשברים החוזרים גילו את הסתירה המהותית – שהאידיאולוגיה של ה"תחרות החופשית" הסוותה אותה – בין התעשייה המודרנית, המבוססת על חלוקת עבודה חברתית, לבין המשטר הקפיטליסטי, המבוסס על הרווח הפרטי. לנוכח כשלונה של כלכלת השוק בניהול החברה התעשייתית, גברו ההדים שעוררה התביעה מצד הסוציאליסטים וגורמים רדיקליים ופרוגרסיביים אחרים להרחבת תחולתו של עקרון השוויון הליברלי מן התחום האזרחי והמשפטי אל התחום הכלכלי והחברתי; זאת, באמצעות דמוקרטיזציה של הפוליטיקה והפקעתה מידי ההון. מבקרי השיטה הישנה טענו שיש לנצל את הכוח הדמוקרטי לניהול מדיניות אנטי-מחזורית (דהיינו: בניגוד להיגיון המשברי של השוק) ולבניית מערכת שירותים חברתיים שתספק המדינה ושתכלול בין השאר תחומים כמו חינוך, בריאות ודיור, תשלום קצבאות האבטלה והזיקנה ודאגה להרחבת מעגל התעסוקה.

תסמונת "קיר הזכוכית"

התקבלותן הרחבה של מדינת הרווחה והשיטה הכלכלית הקיינסיאנית, ומיסוּד ההגמוניה הסוציאל-דימוקרטית לאחר מלחמת העולם השנייה, היו לקח שהופק ממחדלי ה"שוק החופשי" בתקופה שקדמה לעליית הנאציזם ולזוועות שבעקבותיה. ערעור הביטחון החברתי בתנאי ה"שוק החופשי" – כך תפשו זאת בני התקופה – היה עיקר סודו של הקסם שהילכו הרודנים על ההמונים, והסיבה העיקרית לעליית הנאציזם והפאשיזם; שיקום הביטחון החברתי במסגרת מדינת הרווחה הוא דרך-המלך אף לשיקום הדמוקרטיה, לייצובה ולשימורה. ואולם, על אף ההישגים הכלכליים והחברתיים חסרי התקדים שהביא עימו עידן מדינת הרווחה, ככל שגברה הצלחת השיטה החלו שירותיה של מדינת הרווחה להיתפש כמובנים מאליהם, ויסודותיה התערערו. בדור השני והשלישי למדינת הרווחה היטשטש לא רק הקשר בין "כלכלת השוק" ומשבריה לבין התערערות הדמוקרטיה ועליית הפאשיזם, אלא גם הקשר בין הסדריה ושירותיה של מדינת הרווחה לבטחונם החברתי ולרווחתם הכלכלית של האזרחים, שהחלו להיתפש כ"סדר טבעי". מעמדות הביניים, שהשירותים החברתיים האוניברסליים היו הפיגום שהבטיח את רמת חייהם הגבוהה, נעשו ביקורתיים כלפי אופייה הציבורי של מדינת הרווחה ומנגנוניה, כמו הביורוקרטיה והמיסוי הפרוגרסיבי, ונתפסו לאשליה שהיא משרתת בעיקר את המעמדות הנמוכים ושמצבם היחסי ישתפר, אם שירותיה יופרטו. מנגד, החלו גם המעמדות הנמוכים לתלות את קשייהם באופייה הביורוקרטי של מדינת הרווחה; אף הם טיפחו אשליה שמצבם יוטב אם השירותים החברתיים ייחלצו מלפיתת הפוליטיקה, וּויתרו על המאבק להרחבתם. מדינת הרווחה היתה אפוא קורבן של תסמונת "קיר הזכוכית": הוא מגן מרוח ומגשם, אך איש אינו יודע על כך; קיומו מתגלה רק משנחבטים בו, ואז רוצים להרסו.

העוינות הגוברת כלפי מדינת הרווחה שיחקה לידי יריביה, שהחיו את הקריאה הליברלית הישנה להפרדת הכלכלה מן הפוליטיקה. קריאה זו נפלה על אוזניים כרויות של שכבות רחבות בציבור, ותורגמה לכוח פוליטי שעמד ביסוד המהפכה השמרנית של שנות השבעים והשמונים בעולם ובישראל, מהפכה שמרגרט תאצ'ר חזתה ושמנחם בגין היה נושא בשורתה בישראל. אחד מגילוייה העיקריים של המהפכה השמרנית היה ההפרטה, שבסיועו של הפוסט-מודרניזם כ"היגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" הוצגה כמהלך דמוקרטי לשחרור הפרט מפיקוחה ומדכאנותה של המדינה. אלא שעד מהרה התברר שבניגוד להבטחה הכוזבת, משטר ההפרטה, היינו, מכירת המשק הציבורי ובעיקר פירוקה של מדינת הרווחה והסחרת שירותיה, דווקא הגדיל את האי-שיוויון הכלכלי והחברתי, שָׁחק את בטחונם החברתי של מעמדות הביניים, דחק את המעמדות הנמוכים אל מתחת לסף העוני וסייע לריכוז השליטה במשק בידי קבוצה צרה של בעלי הון.

אף כי אופיו האוליגרכי של משטר ההפרטה בתחום הכלכלי והחברתי הולך ונחשף, בתחום הפוליטי הוא נשאר סמוי כל עוד הוסיפה להישמר מראית-העין הכוזבת של הניתוק בין הכלכלה לפוליטיקה. ואולם, ההפרטה לא חוללה דה-פוליטיזציה של הכלכלה; להפך, היא החליפה את הניהול הציבורי בבעלות פרטית והעבירה את הכוח הפוליטי מן ההמון לבעלי ההון. וכך, כל אימת שבעלי ההון החלו לגלות עניין בתחום כלכלי-חברתי מסוים, התברר שהם מעוניינים גם בהסדרה פוליטית של אותו תחום. תחילה פעלו נציגי ההון באמצעות שתדלנים, והגבירו את פעילותם ביחס ישיר להתקדמות מהפכת ההפרטה; ואולם, עד מהרה הם הגיעו למסקנה כי פשוט יותר להשתתף בתהליך מינויָם של הפוליטיקאים, במקום לנסות להשפיע עליהם בדיעבד. ככל שמשטר ההפרטה מתרחב, מתרופף הפיקוח הדמוקרטי על הכלכלה, הפוליטיקה נכפפת לאינטרסים הפרטיים ומתהדק הקשר בין ההון לשלטון.

הכפפת השלטון להון, היינו, העצמת היסוד האוליגרכי של המשטר, היא אפוא פועל יוצא של משטר ההפרטה. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מסווה את הקשר ההכרחי בין הרחבת משטר ההפרטה להעמקת הזיקה בין ההון לשלטון, על-ידי הצגת הזיקה הזאת כמושחתת. אך העיסוק הנרחב ב"שחיתות" מאפשר להסב את המבט מהגורם לשחיתות, היינו, מהפכת ההפרטה המפקיעה מן הציבור את נכסיו ואת זכויותיו החברתיות, הופכת אותם לסחורות ומעבירה את הפיקוח עליהם לידי ההון ונציגיו.

בהפרטתם של מוסדות הכליאה יצא ההון מן הארון וחשף את "יחסי הון ושלטון" כהיגיון הפוליטי של מהפכת ההפרטה. את הפרטתם של יחסי העבודה באמצעות חברות כוח-אדם, את הפרטת מערכת הבריאות באמצעות השר"פ ואת הפרטת מערכת החינוך באמצעות יישום המלצותיו של דו"ח ועדת דוברת עוד ניתן היה להצדיק בדוחק רב בנימוקים של "כלכלה חופשית". ואולם, הגיון השוק אינו פועל במקרה הפרטתם של בתי-הסוהר, שהאסירים אינם נהנים בהם מבחירה צרכנית הודות למנגנון הביקוש וההיצע. הפרטתם של מוסדות הכליאה מחלצת את הדיון בהפרטה מאזורי הדמדומים של הסיסמאות בדבר "יעילות כלכלית", "תחרות חופשית" ו"חופש הבחירה", שבהם הוא התנהל עד כה. הפרטתם של בתי-הכלא פירושה בעיקר הפרטת הריבונות של המדינה והשלטת היסוד האוליגרכי על הפוליטיקה הישראלית. כך מתגלה מטרת-העל של מהפכת ההפרטה: הפקעת השלטון בידי ההון. אלא שייתכן שבהפרטתו של תחום זה הלך ההון צעד אחד רחוק מדי. עתה, משנחשפו מטרות-העל של מהפכת ההפרטה ומנגנוני ההסוואה האידיאולוגיים שלה, אפשר שגם המאבק בה יהיה נחוש וממוקד יותר.

פרופ' דני גוטווין הוא מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 33 בנושא: "בית סוהר פרטי בישראל". להזמנת הגיליון לחצו כאן

דני גוּטוויין הוא פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה וראש המכון לחקר תולדות הבונד.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה