דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

צילום: מריה טרוס

"אני לא מפגרת, אני רק ענייה"

במהלך ההכנות לכנס בנושא העוני שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון בשנה שעברה, נפגשו קבוצות דיון לשיחות על עוני מהיבטים שונים. עדנה אלימלך השתתפה בקבוצה שהתמקדה בנושא החינוך, ובקשה "אל תהפכו את יכולתנו הכלכלית לקנה-המידה שלפיו אתם שופטים את ילדינו"

ראשית, אני רוצה להציג את עצמי: שמי אלימלך עדנה. אני אם חד-הורית לשלושה ילדים וגרה בבית-שמש. הייתי רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית שעברתי עם בני הבכור, בתקופה שבה למד בפנימייה. היתה זו שנה מלאת תסכול לבני עופר ולי, שנתבדו בה התקוות הגדולות אשר נטעו בנו, שסוף-סוף הוא יהיה במסגרת שבה יוכל למצות את הפוטנציאל הלימודי שלו ולצאת מהמצוקה. קיוויתי שהעוני לא יהיה "שותפו לחיים" ושרכישת ההשכלה תשמש עבורו קרש קפיצה לחיים טובים יותר.

"הזדהיתי במיוחד עם סיפורה של אחת הנשים בקבוצות המיקוד, שסיפרה על בנה שהפך את השולחן בחדר המנהל בפנימייה כשנודע לו שבגדיו נגנבו מחדרו. הוא הושעה מבית-הספר. האֵם לא צידדה בהתנהגותו של בנה, אך הבינה אותה לא רק בתוך ההקשר הצר של הפרת משמעת אלא בתוך ההקשר הרחב יותר של המצוקה ושל דאגתו לה. אני חושבת על הילד הזה, שקיבל את הבגדים שאמו קנתה "בדם, יזע ודמעות", כפי שהיא אומרת, בכספה האחרון. כשדברים כאלה מעסיקים את ילדינו, הדאגה, הבושה, חוסר האונים וההאשמה העצמית ש"בגללי קשה להורים שלי", משפיעים לרעה על יכולתם לתפקד"

המצב הכלכלי הקשה שבו חיינו השפיע גם עליו, ובמידה מסוימת גם על תפקודו בבית-הספר. תשאלו, הכיצד? ובכן, זה לא נורא מסובך: יכולתי לתת לעופר מעט מאוד כסף, לנסיעות ותו לא. צמצמתי מאוד בבגדים שקניתי לו. כמובן, לא קניתי לו בגדים מהפירמות האופנתיות. תוסיפו על כך את המערכת שלא יכולתי לקנות לו (ולא היתה לנו אחת ישנה, כמו להורים של חברים שלו). בתמורה קיבלתי ילד ממורמר ובעל דימוי עצמי נמוך. עופר היה מודע מאוד למצב הכלכלי הקשה. לכן הזדהיתי במיוחד עם סיפורה של אחת הנשים בקבוצות המיקוד, שסיפרה על בנה שהפך את השולחן בחדר המנהל בפנימייה כשנודע לו שבגדיו נגנבו מחדרו. הוא הושעה מבית-הספר. האֵם לא צידדה בהתנהגותו של בנה, אך הבינה אותה לא רק בתוך ההקשר הצר של הפרת משמעת אלא בתוך ההקשר הרחב יותר של המצוקה ושל דאגתו לה.

אני חושבת על הילד הזה, שקיבל את הבגדים שאמו קנתה "בדם, יזע ודמעות", כפי שהיא אומרת, בכספה האחרון. כשדברים כאלה מעסיקים את ילדינו, הדאגה, הבושה, חוסר האונים וההאשמה העצמית ש"בגללי קשה להורים שלי", משפיעים לרעה על יכולתם לתפקד.

כיבוי שריפות

במהלך השנה זומנתי לפנימייה פעמים רבות. תמיד התקשרו כשהמצב כבר הגיע לשפל שהיה קשה לעלות ממנו, אחרי שכבר ספג עונשים ונכנס להלך-הרוח של "לעשות דווקא". הרגשתי שמצפים ממני שאבוא מבית-שמש עם פתרון קסם; שאזרה עליו אבקת קסמים והוא פתאום יקום בזמן או משהו בדומה לכך. הורים רבים בקבוצות השונות התייחסו למהלך הזה של "כיבוי שריפות", שבו הם מרגישים נאשמים ונכשלים הן בעיני המורות והן בעיני ילדיהם, שחווים אותם פעמים רבות כלא מסוגלים להגן עליהם גם כשהמערכת אינה הוגנת.

היום אני מבינה שהיינו צריכים לשבת ביחד, להבין מה הבעיה ולחשוב על הפתרונות בצורה משותפת. בדרך זו הייתי יכולה לתרום את היכרותי עם בני, והם יכלו לבחון פתרונות שמנסיונם, מתאימים לפנימייה.

העונש, המבטא את חוסר האונים הגדול ביותר של מערכת החינוך, הוא השעיה. עונש ההשעיה טומן בחובו עונשים רבים ומגוונים לא רק לילד, אלא גם למשפחתו. הילד או הילדה מתנתקים מהמערכת החברתית שלהם: בזמן ההשעיה, בייחוד אם הם לומדים בפנימייה, הם מנועים מלהיעזר בקשרים החברתיים עם ילדים בני גילם, דווקא בגיל שבו תמיכה של חברים חשובה במיוחד. הם לומדים את מה שאני חשבתי אותו הרבה שנים לדבר טבעי: שבזמנים של קושי את גם בודדה. ההרחקה הופכת את הילד המושעה לחריג, ל"רע" או ל"בעייתי", וזאת, כשהדבר החשוב ביותר בעיני ילדים הוא להיות כמו כולם.

נוסף על כך, הילד מפסיד לימודים וקשה לו אחר-כך להדביק את הפער.

ההורים, מצדם, חוששים שמא הילד המושעה לא יחזור למסגרת הלימודית. אם הילד לומד בפנימייה הנחשבת לטובה, המצב עוד יותר קשה. נדמה אז שכל התקוות שדיברתי עליהן קודם, בנוגע להשכלה שירכוש ושתהיה קרש קפיצה לחיים טובים יותר, התבדו. זה מעצים את החרדה של ההורים וגם את המתח בינם לבין הילד. דווקא כשהילד זקוק להמון תמיכה מרגישים ההורים חסרי אונים, חסרי יכולת לעזור לו.

חוב על חוב

צריך לזכור, שהשעייתם של ילד או ילדה מפנימייה היא גם עונש כלכלי. ראשית, בזמן שהותו של הילד בבית יש לדאוג לצרכיו היומיומיים; שנית, עלות הנסיעות היא נטל כבד. אני חושבת שאנשים שאינם מכירים מצבים של עוני לא יודעים מה המשמעות של הניסיון להשיג את דמי הנסיעה במצב שבו הארנק ריק. את קמה בבוקר ומתחילה לשבור את הראש מאיפה להביא את הכסף, וכל מקום שממנו תשיגי יהיה בבחינת חוב על חוב. בעניין הזה הזדהיתי עם הרבה מהמשתתפים, שדיברו על כך בקבוצות המיקוד. יתרה מזאת, במקרים מסוימים ההורים אינם מסוגלים לעמוד בצורך לבוא עם הילד לבית-הספר: הן אם הם עובדים (לרוב בעבודות שההשתכרות בהן היא לפי שעות, ללא קביעות או הגנה מצדו של ועד עובדים) – שכן הדבר מאלץ אותם להפסיד שעות עבודה יקרות, ולעתים מאיים אף על המשך העסקתם – והן אם בהעדר מקורות תמיכה נאלצים ההורים לנסוע עם תינוקיהם הקטנים לבית-הספר המרוחק, מה שעושה את השתתפותם במפגש ללא-יעילה.

בני לא נשאר בפנימייה לשנה נוספת. "הוא לא הצליח להשתלב ולהתאים את עצמו למסגרת", כתבו מחנכיו בסוף השנה. אני חושבת שהם לא השכילו לראות את האיכויות והיכולות שיש בו, ולהיות ערים למצוקותיו ולאופן שבו הן משפיעות עליו. אני יודעת שאף על פי שבגופו היה בפנימייה, בלבו היה בבית. הוא דאג: איך אני מסתדרת, האם אני עובדת, האם כשיבוא לשבּת יהיה לי כסף לתת לו לנסיעה בחזרה או שעליו להשיג לעצמו הסעה עם חברים.

שנתיים נוספות למד עופר במסגרת חטיבת-הביניים והתיכון בבית-שמש. נתנו לי להבין שהוא לא יכול להמשיך שם. מצבו היה קשה ביותר, אבל בזכות השתלבותו בפרויקט ה.ל.ה. – השלמת השכלה, הוא לא נשר לגמרי מהלימודים. למזלו, היו שם אנשים שהשכילו לראות את היכולות שלו ולעזור לו לממש אותן. פרט לכך, הם עזרו לו להתמודד עם קשייו. אני הייתי שותפה לאורך כל הדרך, בצעדים הקטנים והמפרכים: האם הגיע לשיעור בזמן או איחר, האם הוציא 90 במבחן. הם איפשרו לי להיות שותפה. כתוצאה מכך, לקחתי על עצמי אחריות. יכולתי לדבר באופן שוטף עם עופר על הלימודים, כי ידעתי בדיוק מה קורה שם. כתוצאה מיחסם לעופר והפיכתו לשותף מרכזי, בעל עמדה שנחשבת, גם הוא קיבל על עצמו אחריות.

הוא השלים 12 שנות לימוד ונבחן לבגרות בכמה מקצועות. ציוניו מעולים.

אפליה וגזענות

כשקראתי את החומר שנאסף בקבוצות המיקוד, ראיתי שישנן קבוצות של אנשים שחוץ מהעוני והמצוקה הכלכלית שהם חווים, עליהם להתמודד עם קושי גדול נוסף.

עולים מתמודדים עם קשיי השפה, שלהם ושל ילדיהם. משתתפת עולה מאתיופיה, אשר חושבת שמנהל בית-הספר שבנה לומד בו עשה לו עוול גדול, אומרת: "אין לי פֶּה להתלונן [על מנהל בית-הספר]. אין לי פֶּה לעשות לו משפט". בגלל קשיי השפה, גם אם היא מבינה את דברי המנהל, היא מתקשה לענות לו.

"הקיצוצים בתקציבים פוגעים בי מכיוונים שונים: מצד אחד, אני מקבלת קצבאות נמוכות יותר ויותר וההכנסה הכוללת שלי יורדת, אף על פי שאני עובדת; ומצד שני, אני אמורה לשלם הרבה יותר עבור 'חוק חינוך חינם'. השפלה גדולה כרוכה בכך לילדים, בייחוד במצבים כמו זה שתיארה אחת האמהות, שסיפרה כי הוציאה את ילדתה מבית-הספר שבו למדה כיוון שהמורה ציינה, בנוכחות הכיתה כולה, שהילדה לא שילמה עבור 'סל תרבות וטיולים'"

אבל ישנם גם מקרים של אפליה וגזענות נטו. אם אחרת, יוצאת אתיופיה, אומרת: "…יש לי ילד בן 11… שבר רגל… התקשרו אלי, אמרו שהוא נפל, בואי תיקחי אותו לבית-חולים. לקחתי אותו, עשינו לו גבס, שלושה חודשים הוא היה בבית. לא מורה, לא מנהל [לא התעניינו]… [כמו] שקית פח אשפה [ש]נזרקה לפח, אף אחד אפילו לא התקשר לשאול מה קורה עם הילד. לא התביישתי. אמרתי: 'אתם יודעים למה עשיתם את זה? בגלל שהוא נקודה שחורה. אם הוא היה אשכנזי או ישראלי, לא הייתם עושים את זה'". דווקא במקרה הזה היה לאותה אישה "פֶּה" להביע את התסכול שלה. אבל כל עוד התסכול נופל על אוזניים ערלות ואין מי שיקשיב לעומק של הכאב שבתוך הדברים שלה, היא נשארת בודדה, לא-נראית, במאבק שלה על ההשתייכות. כי הרי הילד שלה הפסיד שלושה חודשים של לימודים! אמהות אתיופיות מספרות, שבמצב כזה הן מחפשות בית-ספר שבו יספגו ילדיהן מנות קטנות יותר של אפליה ושל גילויי גזענות. במצב כזה נאלצים ההורים לוותר על העדפות אחרות, שבתור אמא בעצמי, אני משערת שיש להם: למשל, על בית-ספר קרוב לבית ועל רמתו הלימודית.

אוכלוסייה נוספת שנפגעת במיוחד הם הבדואים. המשתתפים סיפרו, למשל, שגילו כי ילדים הלומדים בכיתה ג' כמעט אינם יודעים לקרוא. הורים בדואים מתלוננים שבכיתות אין תנאים פיזיים ראויים ללימודים: בכיתות הממוקמות בתוך קרוואנים, ללא חימום או קירור, לומדים מעל ארבעים ילדים. הילדים החזקים, סיפרו המשתתפים, מצליחים בדרך כלשהי ללמוד בתנאים האלה; החזקים פחות כמעט אינם לומדים. משתתפים בדואים סיפרו על נסיונות להעביר את הילדים מבתי-ספר ברהט לבתי-ספר בבאר-שבע. הם התלוננו על הביורוקרטיה הרַבּה שכרוכה בכך ועל חוסר הצלחתם בהשגת המשימה. מדבריהם עולה, שככל שבית-הספר נמצא במקום יהודי יותר ומרכזי יותר, כן תהיה רמתו גבוהה יותר והישגי הילד בהתאם. בדומה לכך, אחד השיקולים בבחירת פנימייה לילד הוא מרכזיות מיקומה. בשליחת הילד לפנימייה ינסו ההורים להעביר אותו מהשוליים אל המרכז, מבחינה גיאוגרפית וסמלית כאחת. אני מבינה מכך, שהם מעדיפים לוותר על זכות ילדיהם ללמוד קרוב לבית, בשפתם, ובלבד שיזכו להתקבל לבית-ספר איכותי, מבחינת המבנה וגם מבחינת רמת הלימודים. מי יקשיב לך אם אתה גם עני וגם בדואי?

עכשיו יש לי שני ילדים במסגרות החינוך: ילד בכיתה ב' בבית-ספר עדיהו בבית-שמש וילד בגן חובה. הייתי רוצה להרחיב את הדיבור על מסגרת של בית-הספר שבה לומד בני ועל החוויה החיובית שאני חווה שם.

בית-ספר עדיהו הוא בית-ספר קהילתי, ובראשו עומדת מנהלת בשם ריטה בן-אהרון. מאז כניסתו של בני לכיתה א' אני נתקלת, בבואי לשם, ברצון אמיתי וכן לעזור כמיטב יכולתם, בחיוך ובהרבה הקשבה. הגישה החיובית מעודדת מאוד את בני ואותי; צוות המורות והמנהלת מתייחסים אלי כאל שותפה שווה וכאל חלק בלתי נפרד מהמערכת. כאשר הבן שלי מצליח יוצרים איתי קשר, וכאשר לבן שלי יש קשיים הם ערניים מספיק ומיידעים אותי. אני מרגישה הרבה אחריות ומעורבות בלימודיו של בני, ומנסה להעביר גם לו את תחושת האחריות ואת חשיבות הלימודים ואת ערכם לעתיד לבוא. בית-הספר נתפש בעיניי כמקום טוב שמטרתו אינה רק ההישגים שלו, שבזכותם הוא ייראה טוב כלפי משרד החינוך, אלא גם כמקום שלאנשים המנהלים אותו באמת חשוב האדם שמאחורי הציונים. לשמחתי, בני מאושר ושמח ללכת לבית-הספר, ובעיניי זהו המדד הטוב ביותר להיותו של עדיהו בית-ספר טוב.

משמעות הקיצוצים בתקציב

דווקא משום כך קשה לי במיוחד להתמודד עם הדרישות הכספיות של בית-הספר. רק בשבוע האחרון נתבקשתי לשלם 25 ₪ ל"מתנה מההורים לילדים למסיבת ספר תורה". אני נרגשת מאוד לקראת האירוע הזה, אבל אני פשוט לא יכולה לקנות לילד שלי מתנה ב-25 ₪. נוסף לכך, החליט ועד ההורים שעלי לשלם עוד 25 ₪ בכל חודש עבור שיעורי אנגלית. השנה, בשל הקיצוצים של משרד החינוך, ביטלו את לימודי האנגלית בכיתות ב'. אני חושבת ששיעורי אנגלית מאוד חשובים, ודניאל כבר מתלהב ואפילו מדבר קצת; אבל לא אוכל לעמוד בתשלום דמי השכלול השנתיים, אפילו עם ההנחה שאולי אקבל. איך אעמוד בעוד 250 ₪ לשנה, שנוספו פתאום? ומה יהיה כאשר משרד החינוך יוריד עוד שעות ואצטרך לשלם עבור שיעורי חשבון, תורה ועברית?

הקיצוצים בתקציבים פוגעים בי מכיוונים שונים: מצד אחד, אני מקבלת קצבאות נמוכות יותר ויותר וההכנסה הכוללת שלי יורדת, אף על פי שאני עובדת; ומצד שני, אני אמורה לשלם הרבה יותר עבור "חוק חינוך חינם". הורים רבים ציינו, שפשוט אינם יכולים להעניק לילדיהם את מה שבית-הספר נותן במסגרתו הרגילה, כמו ספרי לימוד, סל תרבות, קרן קרב וטיולים. השפלה גדולה כרוכה בכך לילדים, בייחוד במצבים כמו זה שתיארה אחת האמהות, שסיפרה כי הוציאה את ילדתה מבית-הספר שבו למדה כיוון שהמורה ציינה, בנוכחות הכיתה כולה, שהילדה לא שילמה עבור "סל תרבות וטיולים".

אחת הדרכים שבהן מערכת החינוך מתמודדת עם ילדים שחיים בעוני ואינם מתפקדים באופן "חלק" בבית-הספר, היא העברתם למסגרת החינוך המיוחד. למקרים כאלה התייחסו הרבה הורים בקבוצות השונות. תחושתם של המשתתפים היא שכיתות החינוך המיוחד הן מקלט לכל מי שעומס הבעיות שהוא מציב בפני המערכת כבד מכפי יכולתה לשאת. במקרה כזה ילד בעל יכולת לימודית תקינה עלול למצוא את עצמו באותה כיתה עם ילד, שיכולותיו הלימודיות לקויות מאוד

המצב דומה בכל הנוגע לחוגים ולשיעורי עזר. הילדים שלנו זקוקים להם בדיוק כמו כל ילד אחר: כדי להשתפר במקצוע שהם חלשים בו, לפתח כשרון שיש להם או סתם להתפרק ולבטא את עצמם. החוגים האלה יקרים מאוד. אב אחד סיפר, שחסך מפיו אוכל כדי לשלם עבור שיעורי עזר לבנו – פשוט כך. הורים סיפרו, שהם מגיעים למצב שהם אומרים לילדיהם: "לא צריך חוג". זה אולי הדבר הכואב מכול, מצב שבו אנחנו נאלצים להעביר לילד שלנו מסרים שאנחנו לא מאמינים בהם. בבית-שמש פועלת כבר כמה שנים תוכנית, המאפשרת לילדים להשתתף בחוגים של המתנ"ס בעלות של עשרה אחוזים ממחיר החוג. מעט מאוד ילדים משתתפים בתוכנית הזו. הסיבה פשוטה. כדי לנסוע עם ילד לחוג, אני צריכה כ-18 ₪ בשבוע. 36 ₪, אִם לכל ילד יש חוג. וזה בתנאי שיהיה לי מספיק כסף לקנות כרטיסיית נוער. אם לא, המחיר עוד יותר גבוה. קשה להבין, אני יודעת, אבל לפעמים 18 ₪ שיש לי בארנק מיועדים ללחם, חלב וגבינה לבנה למחר בבוקר. לפעמים אין לי 18 ₪. לא בארנק וגם לא בשום מקום אחר. דרך נוספת של מערכת החינוך להתמודד עם ילדים שחיים בעוני ואינם מתפקדים באופן "חלק" בבית-הספר, היא העברתם למסגרת החינוך המיוחד. למקרים כאלה התייחסו הרבה הורים בקבוצות השונות. תחושתם של המשתתפים היא שכיתות החינוך המיוחד הן מקלט לכל מי שעומס הבעיות שהוא מציב בפני המערכת כבד מכפי יכולתה לשאת. במקרה כזה ילד בעל יכולת לימודית תקינה עלול למצוא את עצמו באותה כיתה עם ילד, שיכולותיו הלימודיות לקויות מאוד.

גם הליכי האבחון וההפניה למסגרות של החינוך המיוחד נראים למשתתפים לא-תקינים, ומסיפוריהם עלה בבירור שאין רואים בהם שותפים להליכים אלה גם במקרים שבהם ההפניה עשויה להיות מוצדקת. המשתתפים תיארו מצבים, שבהם החליט צוות בית-הספר שהילד צריך לעבור לכיתת חינוך מיוחד. האֵם או האב לא הסכימו עם ההחלטה ועם האבחנה העומדת מאחוריה, ושלחו את הילד לאיש מקצוע שאישר כי הוא יכול ללמוד בכיתה רגילה. התחושה הקשה העולה מחוויות אלו היא שמערכת החינוך אינה רוצה בטובתם של ההורים ובטובת ילדיהם, ולכן הם רואים הכרח בגיוסו של מומחה פרטי. מובן שדבר זה דורש השקעה גדולה של משאבים כספיים ומכניס את המערכת המשפחתית למצוקה עוד יותר גדולה.

אלימות

אחד החששות הבולטים שהביעו המשתתפים היה החשש מפני האלימות בבית-הספר. משתתפת אחת סיפרה: "למשל, השבוע אצלנו בבית-הספר, מה הם עשו? ילדים קטנים כתבו מכתבים באותיות קטנות, ובכל כיתה שמו איום… אני רוצח אותך, אני דוקר אותך, דברים כאלה. אחר-כך הביאו תחפושת, התחפשו, דקרו ילדה". משתתפת אחרת אומרת: "ילדים לומדים אלימות, את זה לומדים בבית-הספר".

החשש של המשתתפים הוא לא רק מפגיעה בילדם. חשיפה לסביבה רוויה באלימות עלולה להפוך את הילדים לקורבנות של אלימות, אך באותה מידה גם לעשותם אלימים כלפי אחרים. ההגנה שהמשתתפים מדברים עליה היא מפני הפיכת ילדיהם לאלימים ומפני הפיכתם לקורבנות של אלימות. המשתתפים מוכנים להירתם למשימה בעצמם. אֵם מספרת: "אני שומרת בבית-הספר, אני מסתובבת בכל בית-הספר בין הילדים, אני בודקת. אלימות זה מפחיד".

אני רוצה לסכם ולומר: התחושה, שמערכת החינוך אינה מבינה די הצורך את התנהגותם של ילדינו על רקע המצוקה הכלכלית והחברתית ואינה מתייחסת אלינו ואל המגבלות השונות, גורמת להורים רבים להרגיש ניכור ובדידות. ברצוני להתייחס לשני נושאים, שאני רואה אותם כקריטיים. האחד הוא חינוך חינם בפועל: מתן הזדמנות שווה ומלאה לילדיי, כמו לכל שאר ילדי ישראל, ללמוד בתנאים טובים המאפשרים להם לממש את הפוטנציאל שלהם. והנושא השני, שבעיניי הוא החשוב מכול, זוהי השותפות.

אל תזרקו אותנו מבית-הספר, להפך, לִמדו מאיתנו על ילדינו, שהרי אנחנו האנשים שאוהבים אותם יותר מכל דבר בעולם ורוצים יותר מכול בטובתם, ולַמדו אותנו מה הן הדרישות שעליהם למלא, וגם איך מנסיונכם ומהידע שלכם, ניתן לעזור לילדים להתגבר על בעיות. אל תהפכו את יכולתנו הכלכלית לקנה-מידה שלפיו אתם שופטים את ילדינו. יתרה מזאת, אל תלמדו את ילדינו וגם לא את ילדיכם, שאדם נמדד על-פי יכולתו הכלכלית.

אני לא מפגרת, אני רק ענייה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עדנה אלימלך היא אם חד-הורית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה