דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוגוסט 2001 | / / מהדורה 05

צילום: זוהר שרמנקו

אני לא מוכן לפחד

הוא עובד זר שהתנסה בשתי הקטיגוריות: חוקי ולא חוקי. כרבים מחבריו גם היה עצור. בימים הקרובים יגורש מישראל לצ'ילה, ארץ מוצאו. פטריסיו דיאס, מנהיג קהילת העובדים הזרים הדרום-אמריקאים, חוזר הביתה כשמשמעות המילה "בית" שוב איננה ברורה לו

הדבר הראשון שקולטים אצל פטריסיו דיאס הוא חוסר הפחד. חוסר פחד מוחלט, כמעט מפחיד, בהתחשב בנסיבות. זה כנראה מה שהבהיל גם את שלמה בניזרי, שר העבודה והרווחה, כשמצא את עצמו יושב חלון ליד חלון בראיון טלוויזיוני עם דיאס בתוכנית "ערב חדש". בניזרי לא הצליח לקלוט איך יושב לו עובד זר לא חוקי בתוכנית טלוויזיה, מדבר עברית שוטפת, שוטח טיעונים מרשימים ולא נבהל גם כשבניזרי אומר לו שהוא מתכוון לגרש אותו ואת כל חבריו כמה שיותר מהר.

דיאס הסביר שלתפישתו, מהגרי העבודה אינם לוקחים מקומות עבודה של ישראלים, אלא נמצאים במקצועות שננטשו מזמן. "ישראלים מוכנים לשלוח את הבת שלהם לנקות את השירותים של השכן?", שאל. "אם כן, אני מוותר על המקום שלי. אבל לא נראה לי שמדינה כל-כך מתקדמת כמו ישראל היום מוכנה לשלוח את הילדים שלה לנקות". בניזרי זעם: "ישראלים יכולים לעשות את העבודות האלה. נכון, לא כל ישראלי, אני לא אשלח את בתי שתעשה את זה, אבל אתה יודע כמה נשים ישראליות כן?". כשדיאס המשיך לדבר, קטע אותו בניזרי והסביר למראיין ירון דקל: "שמו בפיו מלים יפות, כדי שהוא יישמע טוב. יפי-הנפש שמנסים לעצור אותי הסבירו לו איך לדבר, אבל מבחינת החוק הוא העבריין, ולא אני".

לא איומי הגירוש, לא הנפנוף במלה "עבריין", גם לא הזלזול המופגן בטיעוניו, רק משפט אחד בכל העימות הזה הצליח לפגוע בדיאס באמת, וגם בזה קשה לו להודות. "איך הוא אמר, השר, 'אתם שמתם מלים יפות בפה שלו'. הוא יושב מול בנאדם שאומר לו אמת, וככה מדבר. הוא בעצם אמר שמפני שאני זר אסור לי לדבר את השפה כמו שצריך, ואני בטח לא יכול לחשוב לבד. כאילו כרגע ירדתי מהעץ, עם הבננה ביד".

נעלבת.

לא, אבל בטח לא חשבתי שככה יהיה. ידעתי מההתחלה שאם אני אדבר זה יהיה לו קשה, כי האמת, כמו פנס חזק מול העיניים, יכולה להיות כואבת. אבל בנאדם עם תרבות היה עונה אחרת, רגוע, עם כבוד למי שיושב מולו. הוא דיבר אלי כמו אל ילד. לא, יותר גרוע.

זה קצת מצחיק. לפני חודשיים המשטרה פרצה לו לבית בשלוש לפנות בוקר, הוא נזרק לכלא, קיבל צו גירוש מישראל והורחק מהקהילה שהנהיג. הוא נפרד מאשתו לזמן לא מוגבל ולא ראה את בנותיו שנה וחצי, החברים הכי טובים שלו מסתובבים ברחובות רועדים מפחד – והדבר היחיד שמצליח להרוס לו את היום זה זלזול במלים שלו.

"אני לא מוכן לפחד", אומר דיאס. "נכון שאני חי במקום שהוא לא המקום שלי, ואני לא יכול לעשות דברים כדי לתכנן את החיים שלי. אין לי, למשל, סיכוי לעבוד פה בעבודה אחרת חוץ מניקיון של בתים, אבל יש דברים שבהם אי-אפשר לגעת. אני מכיר את הזכויות שלי, אני יודע איזה בנאדם אני. היה לי קשה עם השר כי הוא ניסה לפגוע בזה, אבל הוא לא יכול. אף אחד לא יכול. אם הייתי יכול היום לאסוף את כל האנשים של הקהילה הדרום-אמריקאית, לא הייתי אומר להם להישאר פה או לעזוב, לא מציע מה לעשות, רק שיידעו מה מגיע להם בתור בני-אדם, ושעל זה אסור לוותר".

מורה למחשבים

הדבר הראשון שהוא זוכר מהפגישה עם ישראל זו דווקא תאונת דרכים. שתי מכוניות התנגשו ליד הבורסה ברמת-גן. "יצאו שני אנשים מהמכוניות והתחילו לצעוק. לשניהם היו אקדחים – רק אחר-כך הבנתי שלהמון ישראלים יש נשק – אבל הם לא נגעו בהם. צעקו-צעקו, אחר-כך החליפו פרטים, קראו למשטרה ולגרר, וזה נגמר. בקולומביה היתה מתחילה מלחמה".

דיאס הגיע לישראל בסוף שנות השמונים, כשהיה בן 24, בתור עובד חוקי. הוא נולד בבלפראיסו, עיר הנמל הגדולה של צ'ילה, עשה תואר באלקטרוניקה והיה מורה למחשבים. "התחלתי להסתובב", הוא מספר. "בהתחלה בבלפראיסו, עד שהכרתי כל חור, אחר-כך בכל צ'ילה, ואז המדינה נהייתה קטנה בשבילי. נהייתי מוצ'ילרו, אחד ששם את התרמיל שלו מאחור ונוסע. נסעתי לארגנטינה, לפרו, הגעתי עד ברזיל. בספרד חברים סיפרו לי שבישראל צריכים עובדים, מומחים להפעלת מכונות במפעל בגדים. הלכנו, שלושה חברים יחד, חתמנו על חוזה ונסענו לישראל".

שמעת על ישראל לפני זה?

קצת, מלחמה פה, מלחמה שם.

לא נשמע מפתה.

אני בא ממדינה שעברה מלחמה גדולה מאוד, וזה לא מה שמפריע לי.

לא באת בגלל מצוקה כלכלית.

הייתי צעיר, בלי משפחה, ובאתי לעשות חיים. להורים שלי ברוך השם היתה עבודה, גם לי, רציתי להכיר עוד מקומות. כשבאתי לא היתה כאן קהילה דרום-אמריקאית כמו עכשיו. אני חושב שרק אחרי שלושה חודשים ראיתי במקרה איזה צ'יליאני, ואז עוד שניים. במשך חודשים כמעט לא דיברתי מלה בספרדית, חוץ מעם מישהו שעבד איתי במפעל, ובכלל היה מרוקאי. גם עברית לא למדתי. זו נראתה לי שפה נורא קשה, וכולם פה רק רצו לדבר איתי אנגלית. חייתי חמש שנים באנגלית.

כמו בניו-יורק

בשנים ההן, לפני שהעובדים הזרים נהיו "תופעה", דיאס חי בתל-אביב וביבנה כמו כל ישראלי בניו-יורק או בעמק הסיליקון. היו לו חברות ישראליות, מקום עבודה מסודר, וגם הגעגועים הביתה הפסיקו להציק די מהר. "שלושה חודשים ראשונים הייתי מאוד-מאוד לבד", הוא אומר. "הישראלים מאד קשים בהתחלה, זה בטוח. קשה להגיע ללב של הישראלי, הוא לא סומך על אף אחד. אבל אחרי שהם רואים שאתה בסדר, פותחים הכול. פותחים לפניך את הבית, עד המטבח. זה מתבטא בדברים הכי קטנים. בצ'ילה, אם אתה הולך ברחוב וקונה סיגריות, המוכר נותן לך את הסיגריות ביד ואת העודף ביד. אם אני קונה כאן סיגריות, זורקים לי את העודף ואת הסיגריות, לא נוגעים בי. אבל אם עוברים נגיד חודשיים, וקניתי סיגריות באותו מקום כל הזמן, בסוף המוכר כבר נותן לי אותן ביד, אומר לי בוקר טוב, שלום, לוחץ יד, מזמין אותי לקפה, ורק בסוף העודף. אבל עד שיתחילו לדבר איתך, יותר קל לפצח אבנים".

היו עוד דברים שהיה קשה להתרגל אליהם?

הרבה דברים שבשבילכם הם נורמליים, למי שבא מבחוץ זה קשה. למשל, זה שצועקים כשמדברים. אתה הולך ברחוב ורואה אנשים עומדים וצועקים זה על זה. אחר-כך אתה מבין שהם חברים, ושהם סתם דיברו, אבל בהתחלה נראה שיש כאן בלגן, שמשהו לא בסדר. בנאדם שרגיל להתחיל דיבור בשקט, בקול נמוך, ובא מישהו ובשביל להגיד 'שלום' הוא צועק עליך.

היית נעלב?

כן, בטח. פעם באתי לעבודה וראיתי מישהו שהכרתי טוב, עבדנו יחד, והוא נראה לי עצוב. שאלתי אותה מה קרה, והוא אמר לי 'מה אכפת לך?'. וזהו, נגמר הסיפור. לקח לי זמן עד שהבנתי שלכל אחד מגיע לדבר איך שהוא רוצה, להגיד את האמת איך שהוא מרגיש אותה באותו רגע. גם אני השתניתי. במקום שאני מגיע ממנו תמיד צריך להיות נחמד, לא משנה מה קרה. הבנתי שלא חייבים. כבוד מגיע לכל בנאדם, אבל לפעמים יש לך מצב-רוח אחר, וזה בסדר. נהייתי מאוד חופשי.

אתה אוהב את זה?

זו הרגשה מאוד טובה. לא סתם לצעוק על אנשים – שגם את זה למדתי, כשצריך – אבל לדעת שאם אני מרגיש טוב אני עושה שמסביבי יהיה טוב, ואם לא אז לא. הדבר הכי חשוב שהבנתי פה זה שאני קודם-כול צריך להיות נחמד איתי, לדאוג לעצמי. אף אחד פה לא דואג לאחר לפני שהוא דואג לעצמו, וזה דבר שאי-אפשר ללמוד בשום מקום חוץ מישראל.

מתי הבנת שאתה רוצה להישאר פה?

אף פעם לא הבנתי את זה, וגם לא שאלתי את עצמי. הזמן פשוט עבר ואני נהניתי, ואחרי כמה שנים הסתכלתי אחורה ולא הרגשתי כאילו כל השנים האלה לא הייתי בבית.

הסלסה

בתחילת שנות התשעים, עם הסגרים על הפלסטינים, התחילה ישראל לייבא עובדים זרים. עד אמצע העשור גדל המספר מכמה מאות עובדים מומחים למאה אלף פועלי בניין וחקלאות. במקביל התחילה נהירה של עובדים חסרי אשרות מכל העולם, שמספרם מוערך היום במאה אלף לפחות. ב-93' כבר היתה בתל-אביב קהילה דרום-אמריקאית קטנה, של צ'יליאנים וקולומביאנים. דיאס פגש שם את סנדרה, אשתו.

"מישהו סיפר לי שיש מקום אחד ברחוב הירקון שקוראים לו הסלסה", הוא מספר, "ואם יש מקום ריקודים זה אומר שיש קהילה. הלכתי לשם, ופתאום ראיתי המון צ'יליאנים וקולומביאנים. הם היו מסודרים ולא חסר להם כלום. הכרתי חברים, הייתי בא פעם בשבועיים לדולפינריום, למסיבות, היינו עושים בשר על האש, ובמרינה היה עוד מועדון סלסה פתוח. המשכתי לחיות גם בקהילה וגם עם ישראלים. יש דרום-אמריקאים שסגורים בתוך הקהילה, ויש כאלה שעזבו אותה ויש להם קשר רק עם ישראלים, בעיקר כאלה שהתחתנו עם ישראלים או ישראליות. אני מרגיש חופשי בשני הצדדים".

את סנדרה, שהגיעה מקולומביה, פגש כשבאה לבקר את שותפו לדירה. היא ניקתה בתים בתל-אביב. אחרי פחות משנה הם התחתנו, סנדרה קיבלה אשרת עבודה בארץ בזכות הוויזה שלו, ואחרי עוד כמה חודשים היא הרתה. "את הילד הראשון איבדנו בחודש השישי", מספר דיאס, "ובהריון השני שוב התחילו בעיות, דימומים בחודש השביעי, מאוד פחדנו לאבד גם את הילד הזה. חשבנו שאם סנדרה תהיה עם אמא שלה, עם המשפחה, זה יעזור. ובאמת, ברגע שהיא הגיעה לקולומביה כל הבעיות נגמרו, מהיום למחר. אני לא יכולתי לנסוע בגלל העבודה ודניאלה, הילדה הגדולה, נולדה כשהייתי רחוק משם. ראיתי אותה רק אחרי שמונה או תשעה חודשים, כשלקחתי חופשה ובאתי לבקר".

הפרק הקולומביאני

אחרי ביקור בקולומביה דיאס חזר לישראל, לגמור את החוזה. "לסנדרה לא היה נורא קשה, כי כל הזמן שלה היה תפוס עם הילדה. בשבילי זה היה לעבוד קשה מהבוקר עד הלילה, להגיע מאוחר ועייף, לישון ולהתחיל עוד פעם, שלא יהיה לי זמן לחשוב הרבה. כשנגמר החוזה אמרתי לחברים במפעל שזהו, אני חוזר הביתה. לא שנמאס לי מישראל, פשוט היו דברים יותר חשובים, היתה משפחה. חשבתי שגמרתי עם ישראל, היה טוב ונחמד ותודה על כל מה שקיבלתי, וצריך להתקדם הלאה".

חמש שנים הם גרו בארמניה, עיר הולדתה של סנדרה. דיאס למד לגדל קפה ופירות על אדמות המשפחה וחשב שמצא את עצמו, יושב בסוף יום עבודה מפרך עם כוס קפה שגידל בעצמו. אבל אז באו מזיקים שהרסו את המטע, והוא חזר לעסקי המחשבים, פתח משרד שירות שבין היתר, סיפק כמות גדולה של מחשבים לממשלת קולומביה. בינואר 99' החריבה רעידת אדמה את מרכז ארמניה. חצי מהסחורה, שלא היתה מבוטחת, נשאר מתחת להריסות. דיאס, שהוא גם קשב רדיו חובב, מצא את עצמו שעה אחרי החורבן מסתובב בעיר ההרוסה, מפעיל מרכזי תקשורת בבתי-החולים, מפנה הרוגים, ובהמשך התחיל לספק שירותי תקשורת למשרדי ממשלה ולמוסדות אחרים. אחרי ארבעה חודשים של פעילות הוא חזר הביתה, וגילה שמכל התוכניות שלו לא נשאר דבר.

"נשארו רק חובות ענקיים", הוא אומר. "לקחתי הלוואות, סגרתי את העסק, מכרתי את כל מה שנשאר לי. הבנתי שאני חייב לזוז, לא יכול להישאר. חברים עזרו לי לקנות כרטיסי טיסה, נסענו לצ'ילה והשארנו את הילדות אצל אמא שלי, עם מספיק כסף, וסנדרה ואני באנו לישראל".

למה שוב ישראל?

עכשיו הייתי צריך לעבוד בשביל להרוויח כסף, להחזיר חובות. זה מקום שאני מכיר. הפעם אפילו לא ניסיתי להשיג ויזה, כי ידעתי שזה לא אפשרי. שהמצב כבר לא כמו שהיה. באנו כמו תיירים, ביחד, להרוויח כסף כמה שיותר מהר.

וישראל שראיתם בסוף 99' היתה שונה מזו שעזבת חמש שנים קודם לכן?

ממש. באנו למקום שאנחנו מכירים, והכול השתנה. לא אותו מקום. פתאום, המשטרה מחפשת עובדים זרים. זה דבר שאפילו לא עבר לי בראש. כשהגעתי וסיפרו לי שהמשטרה עושה חיפושים בתוך תחנה מרכזית, עוברת ברחובות והולכת אחרי אנשים כאילו הם כלבים, הרגשתי שלא יכול להיות, חשבתי שהם משקרים, שסתם רוצים לבלבל את המוח. אף פעם לא שמעתי ולא חלמתי על דבר כזה. לפני שעזבתי, הייתי מדבר עם המשטרה כמו חברים. אני זוכר שבשלוש לפנות בוקר בתל-אביב, אם הייתי מתבלבל בדרך, הייתי עוצר משטרה ושואל איפה אני מוצא את המקום, והם היו מזמינים אותי לאוטו, ולוקחים עד הדלת.

ועכשיו זה יכול לקרות?

דיאס צוחק. המפגש האחרון שלו עם המשטרה היה באמת בשלוש בבוקר, אבל משני עברי הדלת. לרגל חידוש מדיניות גירוש הזרים, יצאו שוטרי תל-אביב לליל מעצרים במועדון סלסה ברחוב החשמונאים. אחד הרוקדים שנעצרו היה שותף שלו, של סנדרה ושל עוד חמישה חברים בדירה בדרום העיר. השוטרים ביקשו לקחת אותו הביתה, לאסוף חפצים, והוא הסכים להובילם הביתה רק אם לא יעצרו את חבריו. לדבריו, השוטרים הבטיחו שלא ייגעו באיש.

"הם התחילו לדפוק על הדלתות של החדרים", מספר דיאס, "ואמרו שאם לא אפתח את הדלת הם ישברו אותה. ביקשתי לראות תעודת שוטר, והם אמרו שהם לא חייבים להראות לי. התקשרתי מיד לסיגל (סיגל רוזן ממוקד הסיוע לעובדים זרים, שדיאס מתנדב שם; ע.פ.) והשארתי לה הודעה על מה שקורה. הם סגרו אותנו בחדר, ואז אמרו לקחת תיקים ולבוא איתם. סיגל התקשרה באמצע, ניסתה להסביר שאני אחד המנהיגים, ושהמעצר שלי מאוד יזיק לקהילה, אבל זה לא עניין אותם. לקחו אותי, עם עוד 15 חברים, לתחנת המשטרה ואז לכלא מעשיהו".

כמו רוב המעצרים, גם מעצרו של דיאס נעשה ללא צו חיפוש, בניגוד לחוק. אבל זה לא עזר לו. רוזן הצליחה לשחרר אותו בחתימתה עד למועד הגירוש, שהולך ומתקרב. לפני שבוע ארזה סנדרה את חפציה ונסעה לצ'ילה, אל הילדות. דיאס מתארגן. הוא ממשיך בפעילות במוקד הסיוע, לוקח חלק בהתארגנויות של הנהגה מקומית (במסיל"ה, מרכז סיוע לעובדים זרים של עיריית תל-אביב, ובקבוצה מטעם מכון ון-ליר), ומנסה להבין לאן מועדות פניו.

כל עבודה טובה

איך פתאום למדת עברית?

בואי נגיד שידעתי, בתוכי ידעתי, אחרי כל-כך הרבה זמן ששמעתי את השפה, אבל פחדתי לדבר. ויום אחד פשוט התחלתי לדבר. הרגשתי שאני צריך לדבר עברית, כי הכול השתנה. הבנתי שמי שיכול עכשיו לעזור לנו זה לא הקהילה אלא הישראלים, והדרך היחידה להגיע אליהם זה השפה שלהם. אחרי שהבנתי שאני יכול לדבר עברית ושזו התקשורת היחידה האפשרית פה, התחלתי לעשות את זה כמו שצריך, לחצתי על עצמי. עכשיו העברית שלי הרבה יותר טובה מהאנגלית.

כשהגעתי למסיל"ה ביקשו ממני לעזור להם להגיע למקומות של דרום-אמריקאים, לחלק טפסים, ליצור קשר עם גני-ילדים. מצאתי את עצמי מסביר להם מה הקהילה צריכה והתחלנו להתארגן, יחד עם האפריקאים והפיליפינים. פתאום, זה קצת מצחיק, התחלתי להיות מפורסם. נהייתי הבנאדם של התקשורת בין שלוש הקהילות והישראלים. העברית שלי נהייתה משהו ששייך לכולם.

מפני שאתה לא חוקי, העבודה היחידה שפתוחה בפניך היא ניקוי בתים.

כבר ידעתי שאני לא יכול ללכת למקומות עבודה מסודרים, שיש הרבה עבודות שאני לא יכול לעשות. אבל כל עבודה זה טוב, ואף פעם שום עבודה לא היתה לי קשה. אבא שלי אמר שעבודה זה בריאות וזה כבוד, לא חשוב איזה סוג של עבודה, וכל החיים שלי הלכו באותה דרך. אני לא מסתכל אם אני עובד במשרד או מנקה רצפה.

ההרגשה שלך בישראל השתנתה?

לא ממש. אני מרגיש בבית, מאד בטוח. אבל אני רואה איך ההרגשה של אחרים שונה. הקהילה הרבה יותר פחדנית. עצוב לראות את זה. אם אנשים עומדים ברחוב ועובר אוטו של משטרה הם נעלמים פתאום, אנשים חיים אחרת לגמרי. פחד, פשוט פחד. לא הולכים לסלסה, אין כדורגל, אין חיים חברתיים שהיו אז. פחות שמחים. פעם היינו יוצאים ביחד, הולכים לטייל, היום זה רק מהבית לעבודה ומהעבודה לבית.

אתה מנהיג. למה אתה לא אומר לאנשים שכנראה מדינת ישראל לא רוצה בהם, ושאולי הגיע הזמן לחזור הביתה?

אני לא יכול להגיד להם מה לעשות עם החיים שלהם. אני יכול להגיד רק מה יש ומה אין. אם הם רוצים לחזור אני אעזור להסביר איך לפתוח עסק, מה לעשות עם הכסף שהרוויחו, שלא ילך סתם על אוכל אלא יעזור להם להתקדם בחיים. ואם הם רוצים להישאר פה, נלמד אותם מה הזכויות שלהם, איך לעמוד עליהן, איפה אפשר לקבל עזרה.

למה זה טוב, להנהיג קהילה חסרת זכויות, בסטטוס כל-כך נמוך?

זה באמת אף פעם לא היה בתכנון שלי, לא פוליטיקה ולא הנהגה. זה גם לא עוזר לי בכלום, כי עובדה שאני לא יותר מאף אחד, והגיע היום שהמשטרה הגיעה אלי. יכול להיות שאני מרגיש יותר טוב עם עצמי כי אני נותן עזרה, מרגיש יותר חזק, למדתי ככה דברים שלא אקבל בשום מקום אחר. אחרי רעידת האדמה הבנתי שהחיים לא נמצאים רק במטר המרובע שלי, ואם אני עושה משהו טוב מעבר למטר הזה הוא בסוף חוזר אלי, יכול להיות שלא בכסף ולא בפרס, אבל ההרגשה שנתתי קצת עזרה היא הכי חשובה, יותר מהכול.

ואיך זה שאתה עדיין מרגיש פה בבית?

כי יש פה אנשים מאוד-מאוד טובים. אני אוהב את ישראל, עם כל הבעיות שלה. אז נכון שאני לא יכול לפתוח עסק, אבל אני קשור למקום הזה. המעסיקים שלי תמיד היו טובים, אף פעם לא ניצלו אותי. זו מדינה מיוחדת. עם האנשים שמצד אחד רגועים, מצד שני צועקים, אבל בסך-הכול אנשים שלא תמצאו בשום מקום אחר. יש באנשים פה מין כוח שאי-אפשר למצוא במקומות אחרים. כמו שאתם ממשיכים לחיות עם הידיעה שבכל רגע מישהו יכול להתפוצץ לידכם, וממשיכים הלאה. כמו שאם מישהו נופל במדרגות חשמליות בתחנה המרכזית, תוך דקה שבעה אנשים קופצים לעזור לו. אתם לא רואים את זה, כי אתם רגילים. בארצות אחרות זה לא מובן מאליו.

והמשטרה?

המשטרה היום עוברת על החוק בשביל לעשות את העבודה שלה. הם קוראים לנו עבריינים, אבל הם יותר עבריינים מאיתנו. משטרה שעוברת על החוק היום תעבור על עוד חוקים מחר. את העניין הזה אני מכיר מאוד מקרוב, כי אני בא ממדינה שהמשטרה בה היתה עבריינית של ממש, אני יודע לאן זה הולך, וזה מה שיקרה כאן. מי שקורא למלשינים "מנהיגים", מי שעושה את עצמו חזק מול בחורות, מול נשים בהריון, נכנס לבתים עם ילדים כדי להפחיד אותם, זה לא משטרה. אפילו לא הייתי אומר שהם גברים. גבר לא מתנהג ככה.

אתה מרגיש שאתה נמצא במדינה יהודית?

לפי מה שלמדתי בבית-ספר, כל הגאונים באלף השנים האחרונות היו יהודים. כל גאון – יהודי. אז הגעתי לארץ של היהודים, והאמת היא שאין פה הרבה גאונים… אני מכיר את התנ"ך, ואני יודע שמי שאמור לחיות לפי מה שכתוב בו זה אותם אנשים שהיום רוצים לזרוק אותנו מפה, וזה לא מתאים למה שכתוב בתורה על היחס לזרים, אז זה מוזר לי. בכלל, יש דברים משונים. אני לא מבין איך זה שפעם בשנה עושים זיכרון לשישה מיליון אנשים שמתו במלחמת העולם השנייה, ועוד יום בשנה חושבים על אלה שהיו פעם עבדים במצרים, וכל זה נמצא רק בזיכרון, או בטלוויזיה. אנשים לא מרגישים את זה היום. אילו היו מרגישים, באמת מרגישים, לא היו קורים דברים כמו עם העובדים הסינים שמקבלים מאה שקל בחודש, או הבּנות שסוחרי נשים מוכרים אותן מיד ליד שבע פעמים. יש לכם זיכרון טוב, אבל קצת לא פרקטי.

איפה העתיד שלך נמצא?

הרבה פעמים שאלתי את עצמי, והיום אני לא יודע. המצב שלי כרגע הוא לא הגיוני לכלום. עברתי דרך מאוד ארוכה, ראיתי דברים שלא חשבתי אפילו שאתקל בהם, למדתי פה המון, אבל מה שאני יודע היום, אני לא יודע לאן מושך אותי. באמת שלא. אני בטוח שעוד כמה זמן אני אהיה עם הילדות שלי.

ואיפה הבית שלך?

הבית שלי. בדיוק בסוף השבוע חשבתי על זה. אין לי בית היום. אין לי מקום שאני יכול להרגיש בו לגמרי בבית, בתוך משפחה. אבא שלי נפטר כשהייתי רחוק ממנו. אמא שלי כבר 15 שנה שואלת מתי אני חוזר. המשפחה רחוקה ממני, האחריות שלי כאן גדולה מדי, אשתי מספיק גדולה וחזקה כדי לטפל במשפחה שם, אז אני לא צריך לדאוג יותר מדי, רק לחשוב מה הלאה. לאן כל זה לוקח אותי. מה אני אמור ללמוד מכל מה שקרה. ואני לא יודע.

אילו היית יכול, היית נשאר לחיות בישראל?

הייתי שמח לתת לילדות שלי קצת מהחופש והביטחון שיש לילדים כאן, אף על פי שלא הייתי רוצה שיתייחסו אליהן כמו שמתייחסים פה לזרים. להזדקן בישראל? זה לא. יותר מדי לחץ, רצים פה מהר מדי. הבית של הילדות שלי, אני חושב, נמצא בצ'ילה. הן עכשיו ליד הרים גדולים מאוד, האנדים, ובחורף הכול לבן. לבן וירוק. יש לנו שם קצת אדמה. זה המקום הכי יפה שאני מכיר. קרוב לטבע, לאלוהים, למה שאת רוצה. אולי בעתיד הרחוק זה שוב יהיה הבית שלי.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

עינת פישביין היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה