דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

אני אשב כאן כל עוד לא בא המשיח

אש וגופרית, צער וזעם. מיכה ברומליק, מרצה לחינוך בפרנקפורט שבגרמניה, שבע מהאכזבות שהנחילה לו מדינת ישראל. אמנם הזעם שחש כלפי מדינת ישראל, הנהגתה וחלק מתושביה נחלש עם השנים ואולם, עדיין הוא מלא עלבון על ההתנהגות הבלתי-מוסרית בעיניו של מדינת היהודים

המרכז היהודי באורניינבורגרשטראסה, ברלין.

צילום: ארכיון התצלומים, בית התפוצות

אני גר בעיר פרנקפורט שעל נהר מיין, אך בשבועות האלו אני נמצא בברלין במסגרת תפקידי כמנהל מכון פריץ באואר, מוסד לחקר ולתיעוד השואה. עלי לארגן באחד המוזיאונים של ברלין תערוכה על "משפט אושוויץ", שהתקיים בשעתו בפרנקפורט. ואולם, משימתי העיקרית והחשובה היא לארגן דיון פומבי שעובדי הכפייה לשעבר מהונגריה יספרו בו על מה שעברו ב-1944 במפעל 'דינמיט נובל'. יום למחרת יפתח הקנצלר שרדר תערוכה של יצירות אמנות בת-זמננו שהשאיל לעיריית ברלין אחד מנכדיו של פושע המלחמה פרידריך פליק, אשר הורשע בשעתו במשפטי נירנברג. שלא כשתיים מאחיותיו, הנכד הזה מסרב לפצות את עובדי הכפייה עד עצם היום הזה, ומנסה לטייח זאת בפעילותו בתחום האמנות. שיתוף הפעולה מצדה של הממשלה האדומה-ירוקה, הקואליציה של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים, עושה אותה לחלק ממיטב המסורת של טיוח פשעי המלחמה הנאציים והצנעתם. אם כי יש לומר, שממשלה זו עושה זאת בצורה הרבה פחות מגושמת מכפי שהיה נהוג בימיו של הלמוט קוהל, כאשר הוא ורונלד רייגן עלו על קברותיהם של אנשי האס. אס בביטבורג.

הפולמוס כנגד מדיניותה של ממשלת גרמניה בתחום התרבות, וכנגד "מיק" פליק, הוא בעבורי עניין יהודי, אך קודם-כול מדובר בחובה אזרחית שאני נוטל אותה עלי בנפש חפצה, כאזרח המודע למתרחש בחיי הציבור של גרמניה הפדרלית. אני אמנם יהודי, ובתור שכזה איני חש עצמי גרמני אתני, אך כאזרח אני מעורב מרצוני ובאופן פעיל במתרחש במדינה זו, שהחוקה שלה מציבה במרכז את ערך האדם. זוהי אחת החוקות המעולות ביותר המוכרות לי.

ברלין זו, שבה עוברים עלי ה"ימים הנוראים" – ה"חגים הגבוהים", כפי שהם מכונים בגרמנית – היתה, בצדה של העיר קניגסברג, ערס היהדות המודרנית. כאן פעל משה מנדלסון, כאן התארגנו ראשוני המשכילים, כאן התפתחה הספרות העברית ותססה הציונות, ובבית-העלמין רחב-הידיים בוואיסנזה טמון הרמן כהן, ההוגה היהודי החשוב ביותר בתחום הדת בעת החדשה.

ב-1945 היה אפשר לדמות שהשואה הביאה כרת גמור על יהדות אירופה, אך בסופו של דבר התפתחו הדברים אחרת: כיום שוב חיים יהודים בברלין, יותר מעשרת אלפים יהודים; גם אם זה מעט-מזעיר, בהשוואה ל-150 אלף שחיו כאן לפני 1933.

זאת ועוד: כיום שוב רואים יהודים ויהודיות את מרכז חייהם בגרמניה, כדבר המובן מאליו. הם באו ופירקו כאן את מזוודותיהם לא רק כאנשים שחזרו, אלא גם כמי שנמצאים בארץ מולדת. תחושה זו היא עדיין בגדר תהליך, אך זהו תהליך שכיוונו ברור. וזה העיקר, ולא חריקות כמו הפולמוס בעניין פליק או הכעס שעורר סרטו הנודע של ברנד אייכינגר, "השקיעה" – על ימיו האחרונים של היטלר. למרבה הצער, הסרט המלא קלישאות שחוקות חוזר שוב על האגדה בדבר טירופו של היטלר, ומפחית בכך מאחריותם של הגנרלים בוורמכט ובאס. אס. אני שואל את עצמי, אם אפשר יהיה לראות את הסרט הזה בישראל ואיזו תהודה ציבורית הוא יעורר.

הקונפליקטים שאנו – גם כיהודים – צריכים לעמוד בהם, שוב אינם מבטאים את רגשותיהם הפגועים של בני מיעוט שולי ובטל בשישים, אלא את מאבקו של מגזר מיעוטים בעל משקל: בגרמניה חיים כיום שלושה מיליונים וחצי מוסלמים, מאה אלף יהודים וכשישים אלף בודהיסטים. השפעתו של פלח אוכלוסייה זה הולכת ומתעצמת, והיא ניכרת יותר ויותר בחברה הכללית, הגרמנית.

תגובה פסיבית של עצב

אל התחדשות החיים היהודיים בגרמניה, הנתפשת כמובנת מאליה, מצטרף הרנסאנס של היהדות הליברלית, אשר באה לאוויר העולם בארץ זו. את ערב ראש השנה ואת ראש השנה עצמו ציינתי במניין שוויוני ב'צנטרוּם יודאיקום', המרכז היהודי באורניינבּוּרגרשׁטראסה. המרכז שוכן במבנה מפואר מהתקופה שלפני המלחמה, שסגנונו האדריכלי רווי מוטיבים אוריינטליים. הבניין הזה שרד בהפצצות על ברלין ולאחר מכן עמד בפגעיהן של ארבעים שנות הקומוניזם, ובעיקרו של דבר נשאר כפי שהיה. יותר ממאתיים בני-אדם באו והתכנסו בו, אמרו בצוותא תפילות ושמעו את ניגוניה של החזנית אביטל גרשטטר; נשים עלו לתורה כמוהן כגברים וקראו את ההפטרה, וגם שירים משל אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. כמו בבתי-הכנסת של ה"קונסרבדוקסים", גם כאן התרוצצו הילדים מסביב בלי להפריע לריכוז ולכוונה בשעת תפילה. יהודיות ויהודים ליברליים – לטוב ולרע – הם הרבה יותר רליגיוזיים מיתר חברי הקהילה היהודית. ריטואל שהוא מצוות אנשים מלומדה פחות חשוב להם מתוכנם של התפילות וקטעי התורה.

כאשר הרב אד ואן-וולן, שמוצאו מהולנד, דרש באוזנינו על המשמעויות המרכזיות של תפילה, צדקה ותשובה, נדדה מחשבתי מברלין לפרנקפורט, לימי האוניברסיטה שלי שבהם הייתי ציוני נלהב, ואל השנים 1967-1969 שבהן חייתי בישראל, ארץ שהתאכזבתי ממנה עד כדי כך שהחלטתי להפנות לה את גבי. מעולם לא חזרתי בי מהחלטה זו, ואולם ישראל היא בהחלט חלק מן החוויה הקיומית שלי, ובמרוצת הזמן עוצמת הרגשות השליליים ביחס אליה הולכת ונחלשת. הזעם שהיה מתעורר בי בעבר, כאשר קראתי ידיעות בעיתונות על ההתנחלויות המטורפות ועל מדיניות הכיבוש האטומה והפוגעת בזכויות-האדם ובזכויותיהם הלאומיות של תושבי רצועת עזה, ובעיקר של ירדן המערבית, פינה את מקומו לתגובה פסיבית של עצב. באוזני הציבוריות הגרמנית אני משתדל להדגיש את אופיין האנטישמי של פעולות הזרם האיסלאמיסטי בתנועת ההתנגדות הפלסטינית. נוסף על כך, אני תומך ב"יוזמת ז'נווה", ופועל לשם כך בכל זירה אפשרית.

משמעות המצב החדש

ואף על פי כן, כשאתה קורא שאריאל שרון, המשחק בלי אמינות יתרה את התפקיד של שארל דה-גול הישראלי, מפנה עתה עורף למפת הדרכים, ועוד באופן רשמי, צצות ועולות המחשבות שאין בכך כל היגיון והחברה הישראלית-יהודית, מרצונה או שלא מרצונה, מתקדמת באורח בלתי נמנע לקראת משטר נוסח אפרטהייד. אין זו הפעם הראשונה בתולדות ישראל, שבה קנאים לאומניים קיצוניים מסכנים לא רק את הקיום הממלכתי היהודי, אלא גם את עצם החיים היהודיים. האם לפחות לחלק מן האוכלוסייה בישראל יעמוד הכוח להתייצב במלוא קומתה כדי לחזור בתשובה ולסור מן הדרך הזאת? האם יוכל חלק זה באוכלוסייה לגייס כוחות התנגדות מספיקים מול הדתיים הלאומיים הבכיינים המושפעים מנוצרים פונדמנטליסטים, אשר באים לעתים קרובות מדי מארצות-הברית ומתיישבים בגדה המערבית? והאם יימצא לו העוז לעמוד איתן מול המהגרים הלא-דתיים אך החדורים רגשות לאומיים שבאו מברית-המועצות לשעבר, ולהציב מולם את המסורת הכמעט נשכחת של ציונות אוניברסליסטית והומניסטית ברוחם של מרטין בובר, עקיבא ארנסט סימון ויהודה מגנס? אני יודע, כבר מזומנת לי טענת-הנגד בדבר נאיביות יתרה: "אלה רק הזיות של אנשים תלושים מן המציאות, אנשים שאינם יכולים לראות שהאויב מבין רק שפה אחת, את שפת הכוח!". התנאים הבסיסיים בחברה הישראלית מצביעים על כך, שלא יהיה שינוי כיוון אל עבר ההומניזם, והנסיגה מעזה, אם תתבצע – דבר שאיני בטוח בו כלל וכלל – תהיה הצעד האחרון בכיוון השלום שייעשה במשך שנים. והרי דריכה במקום בדרך אל השלום פירושה צעד קדימה בדרך אל המלחמה.

כיהודי החי בגולה בחנתי כל זאת, כאמור, מתוך עצב מתון והשלמה רבה. אנו בגולה נעשה את שלנו כדי לקדם את הקיום היהודי, פיזי ורוחני כאחד. על אף התנאים הקשים נפעל לשיפור מערכת החינוך היהודית, נעשה להכשרת רבניות ורבנים שיחדשו את המסורת הגרמנית-יהודית, נצא בלי רתיעה ובלי לֵאוּת למאבקים נגד האנטישמיות ונזדהה עם מדינת ישראל, אך כמובן לא בלי ביקורת נלווית. אני, מכל מקום, התוויתי מבנה של שותפות בגובה העיניים בין מדינת ישראל ובין קהילות ישראל ברחבי תבל, והרי כל עוד לא בא המשיח, חיים היהודים גם במדינת ישראל וגם בגולה. יסוד זה של ארעיות מחייב אותנו לאחריות מיוחדת. הציונות צפויה למה שנפל בחלקן של כמעט כל התנועות המדיניות האוטופיות: הדרך לגן-העדן מסתיימת לעתים קרובות מאוד בגיהינום.

העם היהודי במדינת ישראל ובקהילות בגולה נכנס זה לא כבר, עם חילופי המאות, לעידן ה"פוסט-ציוני", ואת המצב הזה נצטרך לשאת יחד מתוך שיתוף רב ככל האפשר. נראה לי שעדיין לא תפשנו, מהי באמת משמעות המצב החדש.

הבוקר יצאתי לטייל על שפת הליצנזה. היה זה עוד בוקר זהוב של ספטמבר. תחת שמים תכולים וזכים נגעו ענפי הצמחייה בפני המים, זוגות צעירים היו עסוקים בילדיהם, פה ושם אנשים עשו ג'וגינג, ובתים ישנים השתקפו באגם. תוך כדי הליכה הרהרתי ביום-כיפור המתקרב. ביום-כיפור אשתתף במניין השוויוני שלנו בפרנקפורט, ושם יהיה עלי לשאת את ברכת "מי שבירך" ולברך את קהילתנו, את גרמניה ארצנו ואת מדינת ישראל. עדיין לא עלה בדעתי באילו מילים לברך את גרהרד שרדר. את אריאל שרון אפשר לברך אולי כך: "אלוהים, אלוהי אבותינו ואמותינו, הענק למי שהאחריות על מדינת ישראל והיושבים בה הופקדה בידו יכולת, כוח ותבונה".

פרופ' מיכה ברומליק הוא מרצה לחינוך באוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה בפרנפורקט.

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה