דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

רבינוביץ': "אם החלום של כולם זה להיות מפורסמים, הרי שהתפקיד שלנו כמחנכים הוא להציע להם מודל אחר דרך פרקטיקות שמחנכות להיות הגון ולדבר אמת. ואפשר לעשות את זה". צילום: יוסי זמיר

אנחנו נשנה את מערכת החינוך מלמטה

אמנון רבינוביץ', מחנך ורכז שכבה בבית הספר התיכון "זיו" בירושלים, הקים, יחד עם שותפים לדרך, תנועה של מורים שנאבקת על נשמתה של מערכת החינוך הישראלית. "אנחנו לא מוכנים להיות פקידים של ציונים שמקבלים בונוסים. אנחנו מאמינים שחינוך לערכים לא פחות חשוב מהישגים. יש הרבה תסכול בחברה הישראלית. אבל נגיד שהמצב לא טוב – אז נתייאש? אז נצעק ונכעס על המערכת והמדינה? צריך לחדור פנימה ולשנות את המערכת"

הפגנת המיליון בתל אביב. 3 בספטמבר 2011. השיא הלא מעורער של המחאה החברתית. כיכר רבין מפוצצת עד אפס מקום. מצלמה הניצבת על גג אחד הבניינים קולטת גוש עצום של בני אדם ושל דגלים ושלטים. הכרוז מציג בקול מחוספס את הדובר הבא: "אמנון רבינוביץ', מנהיג המורים במחאה החברתית".
אל הבמה עולה אדם צעיר. הוא מחייך בביישנות וקורא מהדף שבידו:
"לפני יומיים נכנסתי לכיתה י"א 3 ונזכרתי שוב שאני אוהב את הילדים שלי".
מה יכול להיות יותר אנטי קליימקס מזה? לפניו ואחריו השתמשו חבריו למאבק בתותחים כבדים של רטוריקה – שמולי בינג בנימת תוכחה כמו נבואית, דפני ליף בקריאות "העם דורש צדק חברתי!" – וכאן עומד לו ילד טוב ירושלים, שבא לך לחבק אותו כשהוא מדבר על תלמידיו באהבה כזו.

"הילדים של מדינת ישראל מכורים ל'אח הגדול' ול'הישרדות', ושם מלמדים אותם שהערמומי מנצח וההגון עף מהמשחק. אם החלום של כולם זה להיות מפורסמים, הרי שהתפקיד שלנו כמחנכים זה להציע להם מודל אחר דרך פרקטיקות שמחנכות להיות הגון ולדבר אמת. ואפשר לעשות את זה"

למה המורים (לא) הולכים לשנות את העולם?

העמדה הזאת אופיינית לרבינוביץ'. את המאבק החברתי שלו הוא מתחיל בכיתה ואל הכיתה הוא מכוון כשהוא עומד על הבמה מול אלפים. ככל שמדובר במורה הצעיר הזה, הובלת מאבקים אינה אך ורק עניין של נטיית לב, אלא גם חלק מהאידיאולוגיה שלו. רבינוביץ' (29) נולד בחיפה ועבר בצעירותו במסלול שכלל ריכוז שבט בצופים, שנת שירות בצופים ושירות כקצין ביחידת 8200. בזמן לימודי התואר הראשון שלו במדע המדינה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית הוא ניהל מרכז לנוער בסיכון בשכונת קריית היובל בירושלים, אבל אחרי שנתיים עזב ונעשה מורה מן המניין, כי "הדברים האמיתיים קורים בבית הספר". הבחירה היתה בבית ספר רגיל, בית ספר זיו בירושלים, ובמקביל לעבודה שם הוא השלים את התואר השני במסגרת תוכנית הלימודים לתלמידים מצטיינים במדיניות ציבורית. השנה, אחרי חמש שנים בהוראת היסטוריה ואזרחות בחטיבה ובתיכון וחינוך כיתות בתיכון, הוא מרכז שכבה המונה שבע כיתות ומורה לבגרות באזרחות.
אף שהוא אוהב את המקצוע שלו, ונהנה ממה שהוא עושה, רבינוביץ' מתאר את ההוראה כשחייה נגד זרם התרבות שהתלמידים מקבלים מחוץ לבית הספר: "הילדים של מדינת ישראל מכורים ל'אח הגדול' ול'הישרדות', ושם מלמדים אותם שהערמומי מנצח וההגון עף מהמשחק. אם החלום של כולם זה להיות מפורסמים, הרי שהתפקיד שלנו כמחנכים זה להציע להם מודל אחר דרך פרקטיקות שמחנכות להיות הגון ולדבר אמת. ואפשר לעשות את זה".

תן לי עוד דוגמא להתמודדות שלך עם דברים שהתלמידים מביאים מהבית.

"יש הרבה ילדים שבית"ר זה החיים שלהם. מגיל צעיר הם מאוהבים בקבוצה והולכים לכל משחק. הזהות של חלקם נוצרת מהשלילה של האחר. הסיסמה 'בית"ר טהורה לעד' נעשית חלק מהזהות. במסע לפולין, אחד הנערים האלה הבין לראשונה את התוצאות של שנאת הזר. הוא בכה והתוודה בפני: 'אני לא מאמין שדיברתי ככה! אני לא אדבר ככה בחיים כלפי אף אחד'. זו ללא ספק הצלחה חינוכית יוצאת דופן כי חינוך הוא תהליך ארוך שדורש אורך רוח וסבלנות. רוב הילדים שאוהדים את בית"ר נמצאים במקום מאוד שברירי מבחינה זהותית ובקצוות של החברה, והם סופגים הרבה שנאה ורוע. זה טוב מאוד שהחברה הישראלית מגנה גילויי גזענות, אבל כשעוסקים בחינוך, בעיני, הילדים האלה לא צריכים שישנאו אותם, הם בעיקר צריכים שיאהבו אותם, שיפרקו איתם את החששות שלהם. חינוך מצריך זמן. רק מורה שיש לו סבלנות יכול להגיע לכיתה י"ב ולראות שהתלמידים שלו הגיעו למקום בוגר וחזק".

אבל רבינוביץ' אינו אופטימיסט תמים. הוא ער לקשיים של מערכת החינוך ויש לו הסבר לשאלה מדוע המורים לא הצליחו עד עתה לשנות את העולם. "המורה מגיע עם המון מוטיבציה להיות הגורם המשמעותי לתלמידיו", אמר רבינוביץ' בהרצאה שניתנה במסגרת "פאזה" של מנהל גינות העיר בירושלים, "אבל המסגרת שבתוכה הוא נתון – של כיתות גדולות של למעלה משלושים וחמישה ילדים בכיתה, של מערכת הנמדדת על הצלחה או אי הצלחה במבחנים, אינה מאפשרת לו לעשות את עבודתו". (אפשר לצפות בהרצאה ביוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=HRaPtoBpXqk).

 "רוב הילדים שאוהדים את בית"ר נמצאים במקום מאוד שברירי מבחינה זהותית ובקצוות של החברה, והם סופגים הרבה שנאה ורוע. זה טוב מאוד שהחברה הישראלית מגנה גילויי גזענות, אבל כשעוסקים בחינוך, בעיני, הילדים האלה לא צריכים שישנאו אותם, הם בעיקר צריכים שיאהבו אותם, שיפרקו איתם את החששות שלהם"

ח' זה חינוך

מבחני הבגרות הם המקור של כל צרותינו?

"אנחנו צריכים להתחיל משתי שאלות: מהי המטרה שלנו במערכת החינוך ואיך נראה הבוגר הרצוי? חוק חינוך ממלכתי נכתב בשנת 53' והוא מדהים. הוא מתחיל במילים 'לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו', והוא מתמקד דווקא בפיתוח האישיות של הילד או הילדה, בטיפוח חשיבה ביקורתית, בטיפוח היצירתיות ובכבוד לאחר. בעיני, אנחנו עוברים על החוק כל הזמן בגלל הפרקטיקות שמתרחשות בבית ספר עם ארבעים תלמידים בכיתה ועם הערכות שבוחנות בעיקר מיומנויות שינון. יצריך להקטן את הכיתות, לפתח למידה שבה התלמידים אקטיביים, לעודד עיסוק בדילמות מוסריות, ולדאוג לכך שהקבוצה שאותה אנחנו מחנכים תעבור תהליך שכולל דיונים בכיתות ופיתוח מיומנויות גבוהות של חשיבה".

הטענה של רבינוביץ' בדבר הצורך בשינוי המסגרת אינה חדשה. היא נשמעת אחת לכמה שנים עם בואה של רפורמה חדשה לעולם. גם ברפורמות הקיימות, "אופק חדש" של הסתדרות המורים ו"עוז לתמורה" של ארגון המורים, יש ניסיון להתמודד עם האתגר של מורה שמקדיש זמן רב יותר לתלמידיו באמצעות שעות של עבודה פרטנית. החידוש שמביא רבינוביץ' הוא הפעולות בשטח והדרך שבה הן נעשות. "המאבק אינו אותו המאבק", טוען רבינוביץ' ומסביר: "בתחילת 2011 הייתי חלק מקבוצה שנלחמה נגד הדרישה לתגמל מורים לפי הציונים של התלמידים שלהם בבגרות. ברפורמה של עוז לתמורה עלתה ההצעה שכל מורה יתוגמל כספית בהתאם להצלחה של תלמידיו. עבורנו זה היה הקש ששבר את גב הגמל. כלומר, הניסיון להפוך את בתי הספר לבתי חרושת לציונים הגיע לקצה. התחלנו להתארגן קבוצה של מורים ואמרנו שאנחנו לא מוכנים להיות פקידים של ציונים שמקבלים בונוסים. אנחנו מאמינים שחינוך לערכים לא פחות חשוב מהישגים. מה גם שזה יפגום בסולידריות של המורים! זה יעורר קנאה והסתגרות במקום עבודה משותפת למען טובת הילדים. למשל – מורה לא יתחלק עם מורים אחרים במערכי השיעור שלו אם הם הסוד המקצועי שלו.

"זה התחיל בקבוצה קטנה של מורים שהתחילו לארגן הפגנות. והמדהים היה שראית עוד ועוד מורים שנאבקים לא רק על זכויות ושכר, אלא גם על עמדה חינוכית וערכית מהמעלה הראשונה. זה היה מאוד מרגש. ובאמת הסעיף הזה כמעט בוטל לגמרי. זה מאוד קשה כי אפילו ארגון המורים היה בעד! רן ארז אמר שצריך לשלם למורים לפי התפוקות וביבי התעקש על זה. לי זה נתן הרבה כוחות לראות שיש כל כך הרבה מורים שמוכנים להילחם על צביון העבודה שלהם".

הטענה שמורים צריכים להשמיע "קול פדגוגי" לא באמצעות ארגוני העובדים, ולא דרך הפריזמה של כל מיני אינטרסים כמו שכר וותק ופנסיה, קיבלה משנה כוח עם הפריצה של המחאה החברתית בקיץ 2011:

"אני הייתי אז המנכ"ל של תנועת 'התעוררות' בירושלים, והקמנו מאהל בעיר עם ארגונים נוספים במקביל למחאה בתל אביב. הקול הדומיננטי של המאבק היה בהתחלה הקול של סוגיית הדיור, ואנחנו הובלנו את הקו שאמר שהמחאה הזאת היא לא רק סיפור של דיור, אלא גם השאלה איך צריכה להיראות החברה הישראלית. ממש כך. מתוך המחאה צמחה תנועת 'ח' זה חינוך'. יזמנו שמורים ידברו על הבמות, ובזמן המחאה עשינו הרבה פעילויות והפגנות של מורים. אלף חמש מאות איש הפגינו בירושלים, ועוד אלף חמש מאות הפגינו מול הבית של גדעון סער".
במה זה היה שונה מהמחאות הרגילות של ארגוני המורים?
"זה לא היה חלק מהשיח הרגיל של 'בואו נרחם על המורים המסכנים'. אני לא רוצה שירחמו עלי. אני אוהב את מה שאני עושה וחושב שצריך לעשות הרבה שינויים לטובת החברה ולא רק לטובתי. ודווקא מתוך כך יש לי הרבה כוחות ולגיטימיות לדבר על החוליים של מערכת החינוך".
לאן התפתחה המחאה שלכם?
"בשלב מסוים הפכנו את המחאה ואת הצעקות למעגלי שיח שנקראו קונגרסים. היו אלף איש בקונגרס הראשון שהתקיים בגן מאיר בתל אביב, והלך הרוח של הדיונים בא לידי ביטוי בקריאה 'בואו נשתף את הציבור בהחלטות ולא רק נבוא בדרישות'. אחרי הקונגרס הזה התקיימו תשעה קונגרסים במקומות שונים. הרעיון היה שהציבור הוא מי שמנסח את דרישות המחאה בחינוך. בכל שולחן נכח מומחה מהאקדמיה, מורה ותלמיד, וכל מי שזה עניין אותו, והיה מעוניין להשפיע, לקח בזה חלק".

"צריך להקטן את הכיתות, לפתח למידה שבה התלמידים אקטיביים, לעודד עיסוק בדילמות מוסריות, ולדאוג לכך שהקבוצה שאותה אנחנו מחנכים תעבור תהליך שכולל דיונים בכיתות ופיתוח מיומנויות גבוהות של חשיבה"

תנועה במודל קהילתי

אני פוגש את רבינוביץ' בדירת הקרקע (שני חדרים) שבה הוא גר בשכונת קטמון בירושלים. במהלך השיחה שלנו נכנסים ויוצאים חברים ושכנים ואת כולם הוא מקבל במאור פנים. נראה שאף אחד לא מרגיש שהוא מפריע.
"אני מאמין בכוח שיש לקבוצות לחולל שינוי. לפני שנה הקמנו תנועת מורים חדשה שרוצה להשמיע קול של מורים בסוגיות פדגוגיות. זה נקרא 'תנועת המורים. מחנכים. מורים דרך'. מדובר בתאים של מורים שנפגשים פעם בשבועיים בכל מיני מקומות בארץ ומייצרים שיח עם הרשויות, עם משרד החינוך. אם יהיה שינוי, הוא יגיע מלמטה. וזה עובד. וזה לא רק מורים צעירים. מעגל התומכים הולך ומתרחב גם מבחינת ההשפעה על השטח וגם מבחינת ההשפעה למעלה. השיח על הבגרויות, על המיצב, על מורי הקבלן. התנועה פועלת מול גופים שונים בהרבה צירי פעולה".
אפשר להוביל ארגון עם כל כך הרבה תאים ללא היררכיה?
"נכון. זה לא פשוט להוביל שינויים כשיש הנהגה רחבה ואין מישהו אחד שמחליט בסופו של דבר. היו לנו הרבה התלבטויות בעניין הזה, ובסופו של דבר הגענו למסקנה שהאפקטיביות גדלה עקב המוטיבציה הפנימית שנוצרת מתוך ההנהגה המשותפת. אנחנו רצינו שהשינוי יבוא מלמטה, וחשבנו שצריך להקשיב לשטח. המסר הזה גם עלה במחאה החברתית. ולכן המדיניות שלנו היא של שיתוף כמה שיותר מורות ומורים שמעוניינים בשיח החינוך ובקבלת ההחלטות".
אתה מדבר על הצלחת המחאה בשעה שיש לנו ממשלה מאד לא חברתית. על איזו הצלחה אתה מדבר?
"המחאה התחילה משהו מאוד חזק, אבל צריכות עוד לקום קבוצות גדולות במרחב הלא פרלמנטרי שידברו על חינוך, רווחה, בריאות… קבוצות שיציגו קולות ערכיים, שיסחפו חזרה את הציבור. זו הדרך היחידה לשנות. מכל מקום, אני רואה חלחוּל של הנושאים שאנחנו מדברים עליהם אל הציבור, ואפילו אל משרד החינוך".

לא דון קישוט

אמנון אורך

חוק חינוך ממלכתי נכתב בשנת 53' והוא מדהים. הוא מתחיל במילים 'לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו', והוא מתמקד דווקא בפיתוח האישיות של הילד או הילדה, בטיפוח חשיבה ביקורתית, בטיפוח היצירתיות ובכבוד לאחר

הסיפור המקצועי שלי יכול לשמש מראה הפוכה לזה של רבינוביץ'. לאחר חמש שנים כמורה ומחנך בחטיבה ובתיכון עזבתי את החינוך הפורמלי, וזה שנתיים שאני עוסק בפיתוח תוכניות לימוד בחינוך הלא-פורמלי. אני נמצא בסטטיסטיקה שרבינוביץ' מדבר עליה בהרצאה על המורים שהולכים לשנות את העולם: 43 אחוז מהמורים החדשים עוזבים את המערכת בתוך חמש שנים.
בהיותי מורה ואיש מילואים חשתי בקרבה הרבה שיש בין מערכת ההוראה ומערכת המילואים: שתיהן פועלות בצורה אנומלית ומבוססות על ניצול המוטיבציה של אנשים אידיאליסטים. ומאחר שהאנשים האלה נלקחים כמובנים מאליהם, כאידיאליסטים חצי מתנדבים, ניתן להם הגמול הכספי והיחס הכללי הניתן בדרך כלל לאנשים מהסוג הזה. התחושה שלי היתה שבכך שאני ממשיך לשרת במערכות האלה, אני משתף פעולה, ומנציח מציאות מעוותת, לא הוגנת, שקרית. אני מעלה את הטענה הזאת לפני רבינוביץ':
אם אתה מטיף למורה להיות סופרמן, או דון קישוט, כיצד המערכת תיאלץ להשתנות?
"אני לא מרגיש כמו דון קישוט. אני מרגיש כחלק מקבוצות שמוליכות שינוי. יש הרבה תסכול בחברה הישראלית. אבל נגיד שהמצב לא טוב – אז נתייאש? אז נצעק ונכעס על המערכת והמדינה? צריך לחדור פנימה ולשנות את המערכת. ואני מאמין שהמערכת התחילה להשתנות. אני רואה מורים רבים שהיו פעילים בכל המחאות ואמרו – אנחנו נשנה את המערכת הזאת מלמטה והמערכת הזאת תשתנה. יש מורים ומורות שעושים דברים מדהימים בבתי הספר. אבל זה לא אמור להיות סבל – אנשים לא באים להקריב את עצמם".
ומה באשר לטענה שקודם כל צריך לשנות את החברה?
רבינוביץ': "יולי תמיר נהגה לומר: 'מערכת החינוך לא תשנה את החברה, אלא החברה תשנה את מערכת החינוך'. אני לא חושב כך בכלל. תסתכל לדוגמה על מהפכת המחזוּר בישראל. זה קרה הרבה בזכות החלטה של המשרד להגנת הסביבה להפנות את תשומת הלב ואת המשאבים לחינוך בגני הילדים. נמצא שהילדים גרמו להורים שלהם להתחיל למחזר. אתה יכול לעשות קמפיינים בטלוויזיה למבוגרים – ואתה יכול לשים את הכסף הזה בגנים ולחנך את האזרחים של מחר. אם אתה רוצה לחנך לדמוקרטיה, השקע בחינוך, וצור כיתות קטנות יותר שבהן בונים דיאלוג ומחנכים לחיים בתרבות מחלוקת. בעיני זה פשוט".
בסיום השיחה אני מפנה את תשומת לבו של רבינוביץ' לדמיון הרב בין המאבק שהמורים מנהלים כדי לשנות את התודעה של הציבור ומקבלי ההחלטות לבין ההתמודדות הממושכת שהם מנהלים בכיתה על התודעה של התלמידים. רבינוביץ' מודה שאכן לא קל להשלים עם אורכו של התהליך:
"אנחנו יודעים ששינוי התודעה הוא תהליך ארוך, שדורש אורך רוח ומתינות. בעצרת המיליון זלגו לנו דמעות. באמת חשבנו: 'זהו. אנחנו משנים את מדינת ישראל'. אשכרה האמנו בזה. ההתפכחות היתה קשה. וכשהמדיניות החברתית הכלכלית לא השתנתה היתה אכזבה קשה. אבל אפשר לומר שצמחנו מתוכה. נעשינו מעשיים יותר. מציאותיים יותר. אבל המטרות נשארו אותן המטרות".

 

מורן פלד הוא מפתח תוכניות לימודים ביהדות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. כמובן שההפגנה ב-3.9.11 הייתה בכיכר המדינה

    אור |

הגיבו לכתבה