דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

"אנחנו נקים בית-סוהר לדוגמה, שישמש דגם לחיקוי בארץ ובעולם"

האם מי שלפני שלוש שנים בלבד עוד כיהנה כנציבת שירות בתי-הסוהר יכולה לייצג היום אנשי עסקים, המקימים בית-סוהר פרטי, בכל מגעיהם עם הממונים שלה לשעבר, או עם אנשים שהיו תחת פיקודה? רב-גונדר (בדימוס) אורית אדטו, סבורה שכן

אורית אדטו: שום דילמה מוסרית. צילום: אייל און


רשימת הארגונים והמוסדות, שהיא תורמת להם מזמנה בשנים האחרונות, ארוכה ומרשימה. אורית אדטו, שכיהנה כקצינת ח"ן ראשית והיתה אחר-כך לאישה הראשונה, והיחידה עד כה, שעמדה בראשה של נציבות שירות בתי-הסוהר, הצליחה בשלוש השנים האחרונות, בתום עשרים וארבע שנות עבודה במערכת הביטחון, לשבץ את עצמה ברשת ענפה של קבוצות, עמותות והתארגנויות העוסקות בשורה ארוכה ומגוונת של נושאים. יש להן גם מכנה משותף אחד בולט: כמעט כולן מעסיקות אנשים הנמנים עם אותו פלח בחברה הישראלית שנחשב, לפחות בעיני עצמו, לליברלי ולמתקדם ביותר בה.

היא חברה בהנהלת המועצה לשלום ולביטחון, התארגנות של בכירים לשעבר במערכת הביטחון המנסים לקדם סדר-יום יוני מתון, ובצוות ההיגוי של משמר החינוך, המאגד בתוכו מחנכים ואנשי עסקים שמנסים לעודד ביצוע רפורמות אשר יתאימו את מערכת החינוך לצרכיה של כלכלת השוק; היא חברה בארגונים (ישראליים ובינלאומיים) הפועלים להעצמת נשים, ובהנהלת אלו"ט, עמותה הדואגת לילדים אוטיסטים; היא פעילה בפורום הישראלי, המטפח קשרים בין יהודים בישראל ובחו"ל, ואף משמשת כיושבת-ראש פרויקט השותפות, שיזמה הסוכנות היהודית בין הקהילה היהודית בוונצואלה לבין שוהם, היישוב היוקרתי שהיא מתגוררת בו; היא מעבירה קורס בשם "החזקת טרוריסטים בבתי-סוהר" במרכז הבינתחומי בהרצליה, מחברת ניירות-עמדה לפי הזמנתם של מכוני מחקר שונים, כולל המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומוזמנת לעתים קרובות לכנסים באוניברסיטאות ובמכללות, בארץ ובחו"ל.

בהרצאותיה היא מרבה להציג את הגישה ההומאנית לטיפול באסירים וטוענת, בין השאר, שהיחס לאסירים הפלסטינים בבתי-הסוהר בישראל טוב בהרבה מיחסם של השלטונות האמריקאיים לכלואים בגואנטנמו; באחד מניירות-העמדה שחיברה ניסתה לעשות נפשות לרעיון, שלפיו אפשר לקדם הידברות ישראלית-פלסטינית באמצעות דיאלוג עם מנהיגי האסירים הכלואים במתקניו של שירות בתי-הסוהר.

אל כל העיסוקים האלה – רובם על בסיס התנדבותי – מתווסף עוד אחד, ליברלי מאוד מבחינה כלכלית, אשר משמש בשנים האחרונות מקור פרנסתה העיקרי. תת-אלוף (במילואים) ורב-גונדר (בדימוס) אורית אדטו מוכרת שירותי ייעוץ להנהלותיהם של בתי-הסוהר ולחברות המפעילות בתי-סוהר פרטיים בעולם; הלקוח העיקרי שלה הוא תאגיד החברות הישראלי-אמריקאי בראשותו של לב לבייב, שזכה במכרז להקמתו של בית-הסוהר הפרטי הראשון בישראל. התאגיד שיבנה ויתפעל את בית-הסוהר הפרטי בישראל מורכב משלוש חברות -שתיים ישראליות ואחת אמריקאית. החברות הישראליות הן חברת אפריקה-ישראל המפעילה, בין השאר, את כביש-6 וחברת מִנרַב, חברה הנדסית העוסקת בעיקר בתכנונם ובביצועם של פרויקטים גדולים בתחומי הבנייה. מִנרַב, שבראשה עומד המנכ"ל אברהם קוזניצקי (שלטענת אדטו, "בא מתחום החינוך ורואה את עצמו קודם-כול כאיש חינוך"), אחראית בין השאר (לבד או בשותפות עם חברות נוספות) להקמתם של נתב"ג-2000, המוזיאון החדש ביד-ושם, המרכז למורשת בגין, היכל התרבות בראשון לציון ומגדל המשרדים הממשלתיים החדש בקריה בתל-אביב. השותף האמריקאי בתאגיד הוא חברת אמרלד שבסיסה בלואיזיאנה והיא עוסקת בעיקר בבנייתם ובהפעלתם של בתי-סוהר פרטיים. בבתי-הסוהר שלה ברחבי ארצות-הברית מוחזקים כ-3,000 אסירים, והפרויקט בישראל הוא הראשון שאמרלד תבצע מחוץ לגבולותיה של ארצות-הברית.

"המדינה דרשה מאיתנו להכשיר את הסגל בדיוק כמו בשב"ס, ולהעניק לאסירים בדיוק את אותן זכויות שיש להם בשב"ס. אנחנו, במענה שלנו למכרז, החלטנו לתת יותר ואין לי שום ספק שיהיה לנו סגל סוהרים איכותי ומוכשר, שיפעל על-פי קוד אתי מפותח"

לא, היא אומרת, אין לה שום דילמה מוסרית בעניין הזה. אין לה התנגדות עקרונית לכך שהמדינה תפריט את השירותים שהיא מעניקה, והיא סבורה ששירותי כליאה אינם נבדלים מבחינה מהותית משירותים אחרים. המדינה החליטה להפריט את שירותי הכליאה, והיא לא רואה שום סיבה מדוע לא תעניק ייעוץ לחברה שזכתה במכרז ועתידה לספקם; הרי הייעוץ שלה, היא טוענת, נועד להבטיח ששירותיה של אותה חברה יהיו ברמה הגבוהה ביותר. לדעתה, אף לא ניתן לראות בהפרטתם של בתי-הסוהר תקדים להפרטתם של תחומים נוספים במערכת הביטחון. לא במקרה הוחלט, היא טוענת, שבבית-הסוהר הפרטי לא ייכלאו אסירים בטחוניים ואנשים שנעצרו על שהייה בלתי חוקית בישראל.

ייעוץ איכותי לזכיינים

אך מעבר לשאלות המוסריות, עיסוקה זה של אדטו מעלה גם סוגיה אתית לא פשוטה: האם מי שלפני שלוש שנים בלבד עוד כיהנה כנציבת שירות בתי-הסוהר יכולה לייצג היום אנשי עסקים, המקימים בית-סוהר פרטי, בכל מגעיהם עם הממונים שלה לשעבר, או עם אנשים שהיו תחת פיקודה? העובדה, שהחוזה שנחתם בין המדינה לזכיינים מטיל על שירות בתי-הסוהר את מלאכת הפיקוח על עבודת הזכיינים, עוד מוסיפה חריפות לשאלה הזאת.
עמדתה של אדטו נחרצת: אין כל סיבה, לדעתה, לעורר את השאלה, מפני שאין לה בסיס משפטי ואתי. אין לשאלה בסיס משפטי, כי בחוק לא נקבעה לה שום תקופת צינון, ו"בין סיום כהונתי בשב"ס לבין כניסתי לפרויקט הזה עברה תקופה של לא פחות משנה וחצי". כאן המקום לציין שהחוק, כפי שהוא היה מנוסח בזמן פרישתה משירות בתי-הסוהר, אמנם לא התייחס לשאלת הצינון, אך בחוזה שנחתם בין המדינה לבין תאגיד החברות שיקים את בית-הסוהר יש התייחסות מפורשת לכך. אנשי שירות בתי-הסוהר, שעסקו במסגרת עבודתם בשירות בפיקוח על תפקודו של בית-הסוהר הפרטי, יהיו מנועים מלעבוד בו בשנתיים הראשונות לאחר פרישתם. אדטו, שעמדה בראש המערכת כולה, החלה לעבוד בשירותו של התאגיד הפרטי כשנה בלבד לאחר סיום כהונתה בשירות בתי-הסוהר.

אדטו ממשיכה ומתייחסת לבסיס האתי של השאלה: העובדה שהזכיינים בחרו דווקא בה, נציבת שירות בתי-הסוהר לשעבר, כיועצת מקצועית לפרויקט, היא בעיניה מהלך ש"המדינה יכולה רק להרוויח ממנו". "המדינה קיימה מכרז כדי שבית-הסוהר הפרטי יוקם על-ידי החברה שתגיש את ההצעה הטובה והאיכותית ביותר", מסבירה אדטו את טענתה. "לכן למדינה דווקא היה צריך להיות עניין שאדם כמוני, שמילא תפקיד בכיר במערכת הממלכתית, יעניק ייעוץ לחברה הזוכה. מי אם לא נציב שירות בתי-הסוהר לשעבר יכול להעניק ייעוץ ישראלי איכותי לזכיינים? הייעוץ שלי סייע לזכיין להכין את ההצעה הטובה ביותר, אבל בכך הוא שירת לא רק את הזכיין אלא גם את המדינה".

עם זאת, מאוד חשוב לה להדגיש שבית-הסוהר שיוקם בסביבת באר-שבע הוא רק אחד הפרויקטים שהיא נותנת להם שירותי ייעוץ. לבתי-סוהר בצ'כיה למשל מכרה אדטו ידע, שגם אותו צברה בשירות בתי-הסוהר, בנוגע למבנה כנופיות הפשע המורכבות מעבריינים שהיגרו ממדינותיה של ברית-המועצות לשעבר; לבתי-סוהר בטנזניה יעצה בתחום הפעלת המודיעין במוסדות הכליאה; ולאחרונה נענתה לפנייתו של מכון מחקר אמריקאי, העובד בשירותם של בתי-הסוהר בארצות-הברית, שביקש לקבל ממנה ייעוץ בנושא "ההקצנה האיסלאמית בבתי-הסוהר וסכנת הקמתם של תאי טרור בתוכם". גם מדינות במערב אירופה פונות אליה בנושא זה, וגם אותן היא מלמדת, על סמך הידע שנרכש בשב"ס, כיצד לזהות את תהליכי ההקצנה.
להגנתה של אדטו חייבים כמובן לומר, שעבודתה בשירותם של בתי-סוהר פרטיים, בישראל או בחו"ל, אינה נבדלת – לא במישור המוסרי ולא במישור האתי – מפעילותם, בארץ ובחו"ל, של עמיתיה לשעבר בצה"ל ובשאר זרועות הביטחון שהיו לסוחרי נשק, הקימו חברות ייעוץ בנושא המאבק בטרור או חברות אבטחה המספקות שירותים למדינות ולאנשי עסקים, מפוקפקים יותר ומפוקפקים פחות. גם היא, בדיוק כמוהם, פיתחה קריירה שנייה המבוססת על הידע שרכשה במערכת הביטחון. גם היא, כמוהם, מוכרת את הידע שלה לכל המעוניין. גם היא, כמוהם, טוענת שהיא משרתת בכך אף את מדינת ישראל וגם היא, כרבים אחרים, הגיעה לאן שהגיעה בתום דרך ארוכה שתחילתה במה שנחשב עד לפני כמה עשרות שנים ללבה הערכי של החברה הישראלית. בשיחת הכנה שקדמה לכתיבת המאמר, כשהתבקשה להגדיר את רקע המשפחתי והחברתי שלה, בחרה אדטו לומר שבילדותה היתה "ילדה טובה טבעון".

דרך צבאית ארוכה

אורית אליעז נולדה בטבעון ב-1955, להורים בעלי ותק של שבעה דורות בארץ. אמהּ היתה מורה ילידת חיפה, אביה נולדבצפת, החל את דרכו כסבל בנמל חיפה, לחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, נעשה בשנות החמישים למנהל רציף בנמל וכיהן, טרם צאתו לגמלאות, כנציג המועצה לשיווק פרי הדר בצרפת. בקריית-טבעון, שם סיימה אורית את לימודיה התיכוניים, היא היתה חניכה ב'נוער העובד והלומד' וגם "משוגעת על ריקודי עם". כשהגיע מועד גיוסה לצה"ל ביקשה, בהשפעת שני אחיה הבוגרים ששירתו ביחידות קרביות, להתגייס לתותחנים ולשרת כפקידת סוללה. הצבא שלח אותה לבה"ד-12, בסיס ההדרכה של חיל-נשים, שם בילתה כמעט את כל שירות החובה שלה: תחילה כחניכה, ואחר-כך כמפקדת כיתה, כחניכה בקורס קצינות וכמפקדת מחלקה. "האפשרות לחתום קבע או להפוך את הצבא לקריירה בכלל לא חלפה לי אז בראש", היא אומרת. כשסיימה את שירות החובה השתחררה וכעבור זמן-מה נישאה, ילדה את הבת הבכורה מבין שלושת ילדיה, עברה להתגורר בחיפה והחלה לחפש את דרכה בחיים האזרחיים. חיפושיה נמשכו שלוש שנים והסתיימו בחזרה אל הצבא, ששילב אותה בתפקידים פיקודיים במערך חיל-נשים. כעבור שלוש שנים נוספות, עם פרוץ מלחמת לבנון (שאדטו ממשיכה לקרוא לה "מבצע שלום הגליל"), היא היתה קצינת ח"ן באוגדה שאביגדור קהלני פיקד עליה. "עדיין לא ראיתי את השירות בצבא כמשהו קבוע", היא נזכרת. "כל שנה חתמתי לעוד שנה ועברתי מתפקיד לתפקיד בלי לתכנן את העתיד. רק אחרי מבצע שלום הגליל התחלתי להבין שהצבא הוא מקום שאבלה בו תקופה ארוכה".

הדרך הצבאית הארוכה, שעשתה מהאוגדה של קהלני ועד הלשכה של קצינת ח"ן ראשית, יש בה מאפיין אחד בולט: חלק ניכר מהתפקידים שמילאה ניצבו על קו-התפר בין הצבא למערכת האזרחית ואפשרו לה, ביודעין או שלא ביודעין, לצבור את ההיכרויות והקשרים אשר ריפדו את המשך דרכה. "כל שנותיי בצבא רציתי לשמור על הקשר עם האזרחות ועם החברה האזרחית", מסבירה אדטו. "אף פעם לא הייתי מעוניינת בתפקידים שהם צבאיים נטו". רצונה לשמור על הקשר עם המערכת האזרחית נבע, לדבריה, מחשש פן תמצא את עצמה, עם שחרורה מהצבא, "בעולם זר ולא מוכר לי".

ההתחלה היתה צנועה. כשסיימה את שירותה באוגדה של קהלני וקיבלה דרגה של רב-סרן, הוצעו לה כמה תפקידים קורצים, אבל היא בחרה דווקא בתפקיד אפור לכאורה, מפקדת יחידת המורות בפיקוד הצפון. "זה היה המפגש האמיתי הראשון שלי עם החברה הישראלית", אומרת אדטו היום. "לראשונה בחיי נפגשתי עם המציאות במקומות כמו קריית-שמונה, חצור הגלילית או המושבים שבגבול הצפון". היא היתה אחראית על החיילות שלימדו בבתי-ספר בצפון, ויצרה קשרים ראשוניים במשרד החינוך, במרכז השלטון המקומי ובסוכנות היהודית (שמחלקת ההתיישבות שלה טיפלה במושבים).

כעבור שנים אחדות, ואחרי שנאלצה למלא שני תפקידים "צבאיים נטו" שלא אהבה, לדבריה (ראש מדור תורה והדרכה במִפקדת קצינת ח"ן ומפַקדת ענף הח"ן בבסיס ההדרכה של הנח"ל במחנה-80), שוב מונתה לתפקיד שאיפשר לה מגע הדוק עם המערכת האזרחית, הפעם במרכז השלטון בירושלים. ב-1990 מונתה אדטו, שכבר נשאה על כתפיה דרגות של סגן אלוף, לקצינת הח"ן של פיקוד הנח"ל. זמן קצר לאחר מינויה, כאשר התמוטטותה של ברית-המועצות החלה להזרים לישראל מאות אלפי עולים והמערכות האזרחיות שעסקו בקליטתם לא היו מסוגלות לעמוד בעומס, החליטה הממשלה לרתום גם את הצבא לעזרתן; המטכ"ל הטיל את המשימה על הנח"ל, והנח"ל הטיל אותה על אדטו. "אריאל שרון עמד בראש קבינט הקליטה", היא נזכרת, "ואני מצאתי את עצמי נפגשת איתו בפעם הראשונה". בתפקיד הזה היא גם הופיעה, בפעם לראשונה אך לא האחרונה, בפני ועדות שרים וּועדות של הכנסת. "בשלב הזה", היא אומרת בלי שום ניסיון להצטנע, "התחלתי להרגיש שהסביבה מודיעה לי שאני מצליחה במה שאני עושה. בעיניי, זו היתה פריצת הדרך שלי".

כשיהודית בן-נתן, קצינת הח"ן הראשית, זימנה אותה לדיון על עתידה, אדטו הודיעה לה שהיא רוצה לפקד על יחידת המורות הארצית. "אל תבלבלי לי את המוח", השיבה לה בן-נתן, לדבריה, ושלחה אותה לשנת לימודים במכללה לביטחון לאומי. בעת לימודיה במכללה, שם היתה האישה היחידה בין כמה עשרות אנשי צבא, משטרה, שב"כ ומוסד, החל שמה לחדור לתודעתה של הצמרת המדינית-בטחונית של המדינה. בתום שנת הלימודים במכללה, הדרך לצמרת כבר היתה סלולה.

טלפון מפתיע

מיד לאחר סיום לימודיה במכללה מינה אותה הרמטכ"ל, אהוד ברק, למפקדת בה"ד-12; שנתיים אחר-כך מינה אותה הרמטכ"ל הבא בתור, אמנון ליפקין-שחק, לקצינת ח"ן ראשית. כעבור שלוש שנים נוספות, כאשר ליפקין-שחק היה שר בממשלה שברק עמד בראשה, קיבלה אדטו שיחת טלפון מפתיעה. עשרה ימים קודם לכן פנתה לרמטכ"ל, שאול מופז, והודיעה לו שהיא מבקשת לסיים את תפקידה כקצינת ח"ן ראשית, אך ברצונה להישאר בצבא ולהיות האישה הראשונה שתתמנה לתפקיד נספחת צה"ל בחו"ל; כעבור שבוע מופז הודיע לה שלא יוכל למנותה לתפקיד, ולאחר שלושה ימים הגיע אותו טלפון מפתיע: שלמה בן-עמי, השר לבטחון הפנים, הציע לה להתמנות לנציבת שירות בתי-הסוהר, תפקיד שגם בו לא כיהנה אישה עד אז.

תקופת כהונתה כראש שירות בתי-הסוהר היתה הרבה פחות מוצלחת מתקופת כהונתה כקצינת ח"ן ראשית. בצה"ל נחלה אדטו הצלחה ניכרת בנסיונותיה לשבץ חיילות בתפקידי לחימה וקצינות בכירות בתפקידי מטה. בשירות בתי-הסוהר, לעומת זאת, חותמה כמעט לא ניכר. היא אמנם מתגאה, ובצדק, בכך שבתקופתה נפתח בית-סוהר נפרד לבני-נוער (במקום אגף בבית-סוהר למבוגרים), אך רוב החוליים שאפיינו את המערכת של בתי-הסוהר עם כניסתה לתפקיד נשארו גם עם עזיבתה: הצפיפות לא פחתה, תנאי הכליאה לא שופרו, קצינים שלא אהבו את דבר הצנחתה המשיכו לחתור תחתיה, והיו גם כמה בריחות של אסירים שזכו – אולי גם בגלל המרירות של אותם קצינים – לכיסוי תקשורתי נרחב. שלושת השרים שכיהנה תחתיהם – שלמה בן-עמי, עוזי לנדאו וצחי הנגבי – העניקו לה גיבוי מוגבל והאינתיפאדה, שפרצה זמן קצר אחרי כניסתה לתפקיד, הקשתה על תפקודה. אף על פי כן, הצליחה אדטו עם פרישתה מהתפקיד לזכות בהכרה כיועצת בינלאומית בתחום ניהולם של בתי-הסוהר. אגב, בהיותה נציבה היא התנגדה להפרטתם של בתי-הסוהר; עם פרישתה מהנציבות, היתה ליועצת מקצועית של החברה שזכתה במכרז להפעלתו של בית-הסוהר המופרט הראשון.

להגנתה של אדטו חייבים כמובן לומר, שעבודתה בשירותם של בתי-סוהר פרטיים, בישראל או בחו"ל, אינה נבדלת – לא במישור המוסרי ולא במישור האתי – מפעילותם, בארץ ובחו"ל, של עמיתיה לשעבר בצה"ל ובשאר זרועות הביטחון שהיו לסוחרי נשק, הקימו חברות ייעוץ בנושא המאבק בטרור או חברות אבטחה המספקות שירותים למדינות ולאנשי עסקים, מפוקפקים יותר ומפוקפקים פחות

את עיקר עבודתה בשירות החברה הזאת עשתה אדטו בתקופה, שבה הוכנה ההצעה אשר הוגשה מטעמה לוועדת המכרזים. כמי שמכירה מבפנים ומקרוב את המערכת כולה, היה לה יתרון גדול על מתחריה: יכולתה לאתר את נקודות התורפה. אדטו מודה שהיא מכירה את חולשות המערכת אך יוצאת כנגד הטענה שניצלה, או יכלה לנצל אותן, כדי לקדם את האינטרסים של התאגיד שהיא עובדת בשבילו. "לא היתה לי שום אפשרות לנצל את נקודות החולשה של המערכת", היא טוענת. "הסיבה היא מאוד פשוטה. המדינה עשתה פה עבודה יסודית ביותר והציבה בפני המתמודדים במכרז דרישות גבוהות בהרבה מכל המקובל בבתי-הסוהר של השב"ס. המדינה פשוט לקחה את התקנים הקיימים בבתי-הסוהר של השב"ס, שדרגה אותם בכך וכך אחוזים והציבה אותם כתנאי מינימום למתמודדים. במצב כזה, העובדה שאני מודעת יותר מאחרים לחולשות של המערכת חדלה להעניק לי יתרון כלשהו. פשוט לא היתה לי שום יכולת לנצל את החולשות האלה, כי המדינה חסמה בפנַי מראש את האפשרות הזאת".

מהניסיון שהצטבר ברוב המדינות שבהן הופרטו בתי-הסוהר עולה, שהזכיינים הפרטיים המפעילים את מוסדות הכליאה נוהגים לקצץ בהוצאות בשני תחומים כדי להגדיל את רווחיהם: הם מצמצמים למינימום את ההוצאות שנועדו לספק לאסירים תנאי מחיה סבירים (בין אם בתחומי המזון והביגוד, בין אם בשירותי הבריאות והחינוך, ובין אם בתוכניות שיקום), ומקצרים למינימום את משכם של קורסי ההכשרה לסוהרים ולאנשי הסגל. השילוב בין שתי התופעות מוליד בדרך-כלל תוצאה זהה: אסירים נטולי זכויות גורמים לתסיסה בבית-הסוהר, ובגלל חוסר מקצועיותם של הסוהרים, שלא קיבלו את ההכשרה המתאימה, התסיסה הזאת מטופלת באמצעים הרבה יותר אלימים מאלה שמשתמשים בהם סוהרים מנוסים.
אדטו, אשר מודעת היטב לכך שבתי-הסוהר הפרטיים בעולם הם מקומות רוויי אלימות, מבטיחה שדווקא בבית-הסוהר הפרטי בישראל תיווצר אווירה אחרת לגמרי. "מאחר שאני מכירה היטב את התופעה הזאת", היא אומרת, "עמדתי על כך שדווקא בשני התחומים הללו נציע סטנדרטים גבוהים לא רק מהמקובל בשב"ס, אלא גם מתנאי המינימום שהמדינה הציבה לנו. המדינה דרשה מאיתנו להכשיר את הסגל בדיוק כמו בשב"ס, ולהעניק לאסירים בדיוק את אותן זכויות שיש להם בשב"ס. אנחנו, במענה שלנו למכרז, החלטנו לתת יותר ואין לי שום ספק שיהיה לנו סגל סוהרים איכותי ומוכשר, שיפעל על-פי קוד אתי מפותח".

המתנגדים להפרטה חולקים על אמיתוּת הקביעה הזאת. עורך-הדין אביב וסרמן מהחטיבה לזכויות-האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן, שהגיש את העתירה לבג"ץ נגד הקמתו של בית-סוהר פרטי, מעיד על עצמו שקרא את כל אלף העמודים של ההסכם בין המדינה לבין התאגיד, וקובע ש"מהסעיפים הדנים בהכשרת אנשי הסגל עולה בצורה ברורה, שרמת ההכשרה שהם יקבלו תהיה נמוכה מרמת ההכשרה שמקבלים הסוהרים והקצינים בשב"ס". עורך-הדין גלעד ברנע, חברו של וסרמן להגשת העתירה, מודה ש"בכל הקשור לתנאים הפיזיים", מפעילי בית-הסוהר הפרטי התחייבו לספק תנאים משופרים מאלה המקובלים בשירות בתי-הסוהר, אבל בתחומים אחרים המצב שונה. ההסכם שהזכיינים חתמו עליו עם המדינה פוטר אותם, מצד אחד, מקבלת אסירים חולים, פיזית או נפשית, מה שמוזיל מאליו את הוצאות הזכיינים על טיפול רפואי. מצד שני, ההסכם אינו מחייב את הזכיינים להעסיק את אנשי הסגל באותם תנאי שכר שמועסקים בהם אנשי הסגל בשירות בתי-הסוהר. מן הניסיון שהצטבר בבתי-סוהר פרטיים ברחבי העולם ניתן ללמוד, שככל שתנאי השכר של הסוהרים נמוכים יותר, כן נמוכה יותר רמת מקצועיותם.

ובכל זאת, גם אדטו מבינה שמימוש ההבטחה שלה יהיה תלוי בסופו של דבר בפיקוח של מדינת ישראל, באמצעות שירות בתי-הסוהר, על דרכי ניהולו של בית-הסוהר הפרטי. מטרת הזכיינים היא להרוויח כמה שיותר, ואם המדינה תתרשל בפיקוחה ובבדיקה בנוגע למידת עמידתם בהתחייבויותיהם, עמידתם בהתחייבויות אלה תלך ותישחק. כמובן, אדטו מודעת היטב גם לעובדה שברוב תחומי החיים שהופרטו עד כה בישראל, הרגולטור הציבורי לא ממש הצליח לגרום לזכיינים לקיים את אשר הבטיחו. ואף על פי כן, היא מבקשת שנאמין כי דווקא בתחום בתי-הסוהר תתגלה מציאות אחרת.

לדבריה, יש כמה סיבות טובות להאמין שאמנם כך יהיה. "זכיין שקיבל אישור להפעיל בית-סוהר בכלל לא דומה לזכיין שקיבל אישור להפעיל ערוץ טלוויזיה", היא קובעת. "במקרה שלנו מדובר ברשיון לטפל בבני-אדם, לטפל באוכלוסייה המצויה, על-פי החוק, באחריות המדינה ותמשיך להימצא באחריות המדינה גם אחרי שתועבר לבית-הסוהר שלנו. המדינה אמנם תעביר לידינו את האחריות לתפעולו של בית-הסוהר, אבל היא תשאיר בידיה, כלומר בידי נציב שירות בתי-הסוהר, את האחריות לכל מה שיקרה בבית-הסוהר שלנו". זה יגרום, לדעתה, לשירות בתי-הסוהר להפעיל פיקוח אמיתי על מוסד הכליאה מהסוג החדש. "בניגוד למה שקורה בארצות-הברית", היא מוסיפה ומסבירה, "אצלנו המפקחים של השב"ס יישבו ממש בתוך בית-הסוהר. התחייבנו במכרז להקים עבורם מבנה שלם בקומת ההנהלה. אין לי שום ספק שהפיקוח שלהם יהיה ממש-ממש צמוד, כי האחריות הציבורית על כל מה שיקרה אצלנו תיפול, בסופו של דבר, על נציב השב"ס".

לאמונתה בכך שבית-הסוהר הפרטי יהיה נתון למעקב ציבורי צמוד, ואף יעיל, יש שני טעמים נוספים: "אין לי ספק שיהיו כל מיני עמותות, וארגונים לזכויות-האדם, ועיתונאים, ועותרים למיניהם, שישימו אותנו תחת זכוכית מגדלת. אין לי שום בעיה עם זה; להפך, אני חושבת שטוב שכך יהיה. כאשר מפריטים שירות כזה, הציבור באמת צריך להיות בטוח שהכול נעשה על הצד הטוב ביותר".

והטעם השני: "אני צופה שהמערכת המשפטית תחמיר איתנו הרבה יותר ממה שהיא מחמירה עם השב"ס. כאשר אסיר של השב"ס עותר לבית-המשפט כדי לבקש משהו שלא ממש מגיע לו, אם זה בתחום הבריאות או בתחום השיקום או בכל תחום אחר, בית-המשפט לפעמים נעתר לו ולפעמים לא. אני מעריכה שכאשר אסירים שיהיו אצלנו יעתרו לבתי-המשפט ויבקשו בקשות כאלה, בתי-המשפט ייטו יותר להיענות להן. כי השופטים יגידו לעצמם משהו בנוסח: 'אם הם כבר מרוויחים, אז שגם ישלמו''".
לכן היא צופה שלא ירחק היום, והאסירים המוחזקים בבתי-הסוהר של השב"ס יגישו עתירות לבתי-המשפט ויבקשו שיעבירו אותם לבית-הסוהר המופרט. אם זה יקרה, היא לא תהיה מופתעת, לדבריה. היא לא תופתע, כך היא מסבירה, כי את כל מה שעשתה עד כה בשירותם של לב לבייב ושותפיו, עשתה כדי שהם יוכלו להקים "בית-סוהר לדוגמה, בית-סוהר שישמש דגם לחיקוי בארץ ובעולם".

אריה דיין הוא עיתונאי

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 33 בנושא: "בית סוהר פרטי בישראל". להזמנת הגיליון לחצו כאן

אריה דיין הוא עיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה