דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

קואופרטיב המזון: "שיקשיבו לי, שרק יקשיבו לי. | צילום: ענבר זעפרני

"אנחנו הקמנו את הדבר הזה"

300 משפחות של תושבי שכונות הקטמונים, פת ובית-צפאפא משלמות כיום דמי-חבר בגובה חמישה שקלים בחודש בקואופרטיב 'מזון קהילתי' בשכונת הקטמונים בירושלים. הקואופרטיב, שהוקם לפני שלוש שנים בידי קבוצה של תושבי השכונה, בסיוע עמותת 'סנגוּר קהילתי', מציע מוצרי מזון וניקיון במחירים זולים. חברי הקואופרטיב תורמים מזמנם ומכוחם במשמרת של פעם בחודש לפחות, הכוללת עבודות של סידור, ניקיון, משלוח מכתבים, עדכון מחירים, מכירה בקופה והנהלת חשבונות. האחווה כמוליכה שינוי

שיכוני הבטון מעטרים את הגבעה כמו שיניים עקומות בפיה הפעור של העיר, ומגלים את הצפיפות בדירות הקטנות, את המפתנים הרמוסים ואת הדלתות המתקוממות. מכאן יצא המרד של אלו שתבעו שוויון, קבלו על אפליה ודרשו עבודה ואפשרות להתפרנס; מכאן יצאו מחוסרי הדיור שהקימו אוהלים אל מול גינות הוורדים בכנסת; ומכאן יצאו ברוח של פורענות חוטפות הלחם למען העניים; שכונת הקטמונים היתה זה כבר לסמל של קיפוח ומצוקה.

הזעם אינו שרירותי. ילדים שגדלו בשיכונים האלו והוריהם שמרו עליהם מכל רע, היו למבוגרים המתקשים לפרנס את ילדיהם וחוזרים לגור עם ההורים בדירת שלושת החדרים הקטנה, שחלונותיה נושקים לשמים.

איילה סבאג: "אני עברתי תהליך מאוד-מאוד קשה מבחינה רגשית. באתי עם תסכול על המימסד ועל המצב, ומה, כשאת עצבנית מאוד-מאוד את יכולה לשבת בתוך קבוצה ולדבר נורא יפה, ולחשוב על פתרונות? הרגשתי שאני הולכת להחריב, שאתפרק רק אם אשבור ואהרוס. שיקשיבו לי. שיקשיבו לי, ואוי ואבוי אם לא: אני אזרוק להם אבנים על החלונות. ופה נתנו לי את המקום ואמרו: בואי, קחי את התסכולים ותזרקי אותם לדברים אחרים. תרככי אותם, תעבּדי אותם, ואז תתחילי ליישם אותם בכל מיני מחשבות בכיוון של הקואופרטיב"

אחרים, שלא היה להם בילדותם צעצוע או בגד שחשקו בו, עשו הכול כדי לקנות לילדיהם פלאפונים חדישים, מעילים מבריקים, מכנסיים מתוחים, תכשיטים קורעי לב ביופיים. הם מצאו בפרסומות הטלוויזיה ראי לחייהם, ולא נתנו לאוברדרפט להטריד אותם יותר מדי, אבל התקשו לשלוט במערבולת כרטיסי האשראי שהתבלבלו כמו חייהם.

קשה למצוא מוצא מהמלכוד הזה. במערבולת של ההווה, כשהעניים נעשים יותר עניים ונואשים מלהידפק על דלתות הברזל של המדינה, כשמי שהיתה לו פרנסה מובטחת נעשה מובטל שמשליך את עמוד המבוקשים של העיתון חסר התועלת, כשמי שהיתה לו דירה נשאר עם סדקים בקירות ופתקים של הוצאה-לפועל, כשאדם חולה נאלץ לוותר על תרופות יקרות – אז הלב מתרוקן מפעימות בבכי של שמי החמסין הנופלים על ראשו.

יש אנשים שבחרו לעצור את המערבולת ולשלוט בזמן הזה, במקום להניח לו לשלוט בהם. ברוח של אחווה ויושר מצאו פתרון לעוני הגובר ולמצוקה המידפקת. את האנשים האלו פגשתי בבניין בטון הבנוי על עמודי ברזל מחלידים, והם מזרימים שוב את המים בברזים המיובשים של התקווה.

מבין פחי הזבל השפוכים, היונים ההומיות בחצרות, הילדים שנפצי השעשוע שלהם מחרידים את ההורים כמו פיגוע, הסבתות העמלות שמתקשות לסחוב את סלי הקניות, מבין הרחובות הנושמים בכבדות והשיכונים שחלונותיהם כבים כמו נרות מתמוטטים בליל שבת – מכאן יוצאים האנשים שמבקשים לגעת בכיס שהארנק נשמט ממנו, בחמשת השקלים האחרונים, בחוסר האונים, בבושה, בהכחשה.

קבוצה של תושבי שכונת קטמונים, בסיוע עמותת 'סנגוּר קהילתי', מנהלת זה שלוש שנים קואופרטיב, הראשון מסוגו בארץ, שמציע מוצרי מזון וניקיון במחירים זולים. החנות של הקואופרטיב ממוקמת במרכזה של שכונת קטמון ח'-ט', סמוך לבית-האבות בית-שווייץ ולצומת פת. החנות פתוחה יום אחד בשבוע. מוזמנים להצטרף תושבי קטמונים, שכונת פת ובית-צפאפא אשר מקבלים על עצמם את רעיון הקואופרטיב, משלמים דמי-חבר של חמישה שקלים לחודש ותורמים מזמנם ומכוחם לקואופרטיב במשמרת של פעם בחודש לפחות, הכוללת עבודות של סידור, ניקיון, משלוח מכתבים, עדכון מחירים, מכירה בקופה והנהלת חשבונות. העבודה בחנות היא עבודה התנדבותית, ולכן יש המתחמקים ממנה ויש הנוטלים על עצמם עוד ועוד מחויבויות.

הקואופרטיב משרת קשישים, שיכלו לכל היותר לקבל קצבאות ותרומות, להיסמך על שולחנם של אחרים או לרעוב. הקואופרטיב משרת גם צעירים שעבדו ופרנסו את משפחתם, אבל האוכל על שולחנם פחת והלך ככל שהמצוקה הכלכלית במדינה גברה, והם יכולים להמשיך לחיות בכבוד בזכות המוצרים הזולים.

השיטה פשוטה: המוצרים נקנים ישירות מן המשווק, ומחירם אינו כולל את הסכום שמוסיפים המרכולים, חנויות המכולת והרוכלים בשוק. וכך, המחיר שבו הצרכן קונה את המוצר בחנות של הקואופרטיב זהה למחיר שהמוצר נקנה בו. בממוצע, המחירים כאן זולים ב-25% או אף יותר מאשר במקומות אחרים. כך, חוכמת חיים פשוטה וסולידריות מאפשרות לוותר על ליטרת הבשר שאנחנו משלמים עבור רווחיהם של התאגידים הגדולים.

בקואופרטיב 'מזון קהילתי' חברות כיום 300 משפחות, שהם כ-1,500 נפשות. חשבון פשוט מלמד, שאיסוף של חמישה שקלים כדמי-חבר מכל משפחה אינו מגיע לסכום כסף גדול, אך הוא מספיק לתשלום מחצית משכר הדירה של החנות. את יתרת שכר הדירה וחשבונות המים, הטלפון והחשמל מכסים נדבנים מארצות-הברית, שנציגי עמותת 'סנגוּר קהילתי' פנו אליהם. אמנם יש כאן עזרה מבחוץ, אך זוהי עזרה שאינה יוצרת תלות אלא מאפשרת שינוי ועצמאות. אם האנשים התרגלו לצרוך ללא שיקול דעת, הרי ההתנדבות בקואופרטיב מעוררת בהם רגשי שייכות ואכפתיות, והקנייה בו מאלצת אותם לרסן את עצמם. זאת, מפני שהיא נעשית אך ורק במזומן: לא רושמים "על החשבון", לא מקבלים צ'קים וגם לא כרטיסי אשראי. אמצעי תשלום זה אמנם מקשה על החברים, אך גם מקנה להם הרגלי צריכה חדשים. בכל קנייה יש לקיחת אחריות. אותה אישה שניגשת לקופה במבט נסער ועם תינוק על הידיים, מניחה על הדלפק שני מצרכים ומצפה שירשמו לה על החשבון, נתקלת בסירוב ויוצאת מן החנות זועמת ופגועה – האישה הזאת אולי תישאר מתוסכלת ולא תבין את ההיגיון שעומד מאחורי הקנייה במזומן. אבל הנער, שעוזר לסבתו לסדר את בקבוקי השתייה וקונה כאן חטיף במחיר שאיננו יקר מדי בשבילו, יגדל עם הבנת הערך והטעם שבשותפות בין אנשים.

בשעה שתים-עשרה בצהריים רחבת הגן הציבורי בין השיכונים כמעט שוממה. אישה זקנה שפניה מקומטות ושערה צבוע חוצה את החצר ומביטה בי בתמיהה. יונים מנקרות ומפטפטות בחמלה. נערה בת 18 משחקת עם פעוטה. נערי בית-הספר הסמוך פוסעים משועשעים בדרכם אל המכולת. בשתים-עשרה וחצי אני ניגשת אל חנות הקואופרטיב, ואורלי כבר נמצאת שם, מעדכנת מחירים על גבי המוצרים, מתכוננת ליום המכירה האינטנסיבי שיתחיל עוד מעט.

"בהתחלה, כמובן, היינו צריכות לרכוש הרגלי עבודה וללמוד לעבוד בצוות ביחד. היינו נפגשות שלוש פעמים בשבוע, והיינו יוצאות לחפש ספקים שיעבדו איתנו. יש בזה איזשהו קסם, האידיאולוגיה תופסת אותך מבפנים ושום דבר לא יכול למנוע את זה ממך. היום אנחנו צוות מאוד מאוחד. אנו גרות באותה שכונה אז אנחנו קודם-כול שכנות, חוץ מזה אנו עובדות ביחד ואנחנו גם חברות"

אורלי ציצואשווילי היא עובדת סוציאלית מעמותת 'סנגוּר קהילתי', המלווה את הצוות המנהל של הקואופרטיב. בצוות המנהל חברים שמונה אנשים, כולם תושבי השכונה, שעברו תהליך ארוך של חשיבה, למידה והתלבטות לפני שהקימו את הקואופרטיב במתכונתו הנוכחית. הם הקימו את החנות, טעו ונכשלו, למדו מן הטעויות והצליחו להגדיל את מספר החברים ולדאוג לתפקודו השוטף של הקואופרטיב זה שלוש שנים. כשאני משוחחת עם אורלי, היא מצניעה את עצמה ומעדיפה להדגיש את פעילותם של חברי הקואופרטיב, אך כשמתבוננים בה עובדת ורואים איך היא עונה לאנשים על שאלותיהם, באיזה אופן היא עומדת על עקרונותיה ואיך ברגעי המנוחה היא מתבדחת, נהנית מן ההיכרות הקרובה עם האנשים, מבינים שבכוחה השקט היא מחברת בין הקצוות לכדי ממשות אחת, שהיא הקואופרטיב. בשעה אחת נפתחות דלתות החנות לקונים, ושבע נשים זקנות שהמתינו בחוץ נכנסות ומבקשות עזרה. זו צריכה נייר טואלט, זו מחפשת 'ריצפז' אבל יש רק חומר ניקוי מסוג 'אלגנט', זו מתלבטת איזה מיץ תקנה לנכדים לכבוד החג, זו מבקשת שאקח לה את הסל הכבד לקופה. הנשים הזקנות הללו, בעלות הקולות הרועדים והעיניים השחוקות, שאלמלא החנות הזאת היו מצליחות לקנות מעט מאוד ממה שהן צריכות, מקבלות כאן עזרה בכל דבר ועניין ומרגישות בנוח, ומניחות את הסל ליד הקופה עוד לפני שגמרו לאסוף לתוכו את כל המצרכים. לזו מושיטים כיסא כדי שתשב, לזו מחפשים בדיוק את מה שהיא צריכה, לזו עוזרים לסחוב את הדברים הביתה. מלכה, שמתנדבת בחנות באופן קבוע, מייעצת להן למהר להניח את הסל לפני הקופה כדי לתפוס מקום בתור, מסדרת על המדפים בקבוקי שמן, שקיות אורז וסוכר, מבקשת ממני שאשמור ליד הדלת מפני גניבות, ועל פניה הבעה ספק-רצינית ספק-מבודחת, עגיליה הכסופים-שחורים מתנדנדים. דבר אחד מטריד את מנוחתה ועליו היא חוזרת ומתלוננת: "למה אין נרות שבת, הרי ביקשתי שיזמינו". אורלי צוחקת: "מדאיגים אותה נרות השבת, כי בכל שבת היא מדליקה עשרות נרות".

התור ליד הקופה מתארך. בין הממתינים בתור גובר רחש התלונות, והמנורות מתנדנדות מרוב רעש. אישה בהירה וגבוהה מדברת במרירות על המחירים, האישה שלידה, שוות נפש, לועסת מסטיק וחושבת רק על הילדים, האיש שעומד ממול בבגדים שחורים מצטרף לתלונה, את זה אפשר לקנות במחיר יותר זול במכולת, מה קרה, מה הטעם בכל זה. הקופאית מנסה להרגיע אבל מתחילה תסיסה, חלק מהאנשים מתרגזים, אחרים מתלוננים שציפייתם לא התמלאה. הם כל-כך מעורבים בקואופרטיב, עד שהם מתמלאים אכזבה. התור מתארך, אישה צעירה ששפתיה שמוטות עוקפת את האחרים. כאן ובכל מקום אחר יש אנשים שעוקפים.

בשעה שלוש פתאום משתרר שקט. נשארה אישה זקנה אחת, שיושבת על כיסא בקומה זקופה ולפניה מונח הליכון. היא מחכה שתבוא אחת הנערות המתנדבות ותעזור לה לקחת את השקיות לבית-האבות הסמוך. "היתה לי שרשרת כמו שלך, אבל עשויה מזהב", היא אומרת לי. מלכה גוערת במרוקאית בכלב קטן שעומד ליד הדלת, שלא יעז להיכנס לחנות. אורלי מתלבטת ביחד עם אסתר, אחראית המשמרת, מדוע לא באים. זוהי תחילת חודש, זמן שבו לאנשים עדיין יש כסף. אולי המצוקה נותנת את אותותיה, בבית נשארו להם עוד מצרכים, והם מעדיפים לא לקנות כל עוד לא ממש חייבים. ייתכן שחג הפסח המתקרב גורם להם להימנע מקניית דבר שאינו כשר לפסח.

אין כסף מזומן

בהפוגה הזו אני יוצאת עם אסתר זרי לשבת ולדבר בחוץ, באוויר הנעים של אחר-הצהריים. אסתר היא תושבת השכונה, תופרת במקצועה, והיתה מנהלת קו ייצור ב'פולגת'. כשהמפעל נסגר, עבדה ב'שקם גלרי' וניהלה שם כמה מחלקות, עד שסגרו גם שם. בימים ההם הרוויחה משכורת שהספיקה לרווחת בני משפחתה, "היה לי כסף עבור מה שהזדקקתי לו". היא מוסיפה בחיוך שבאותם ימים לא הבינה איך יכול להיות, שלאדם אין בכלל כסף. היום היא מבינה. אחרי שפוטרה בפעם השנייה מצאה עבודה חלקית בשני מקומות שונים, והיום היא חונכת פגועי נפש ועורכת ביקורי-בית לקשישים. אבל המשכורת נמוכה, והעבודה דרך חברת כוח-אדם לא מספקת את הזכויות הסוציאליות הדרושות. נשאר לה מעט זמן כדי להתנדב לקואופרטיב ומעט כסף מזומן בארנק כדי לרכוש בו מצרכים.

הפרדוקס הזה שעליו העידה אסתר עולה גם מדבריהם של חברים נוספים בקואופרטיב: הם מתנדבים בו, מאמינים בכוחו, משקיעים בו את מיטב רעיונותיהם ומרצם, אך בשעה שבה הם עומדים ומסדרים את המוצרים בחנות, עובדים כקופאים או מזמינים סחורה, אין להם כסף לקנות בה. זאת, מפני שהקנייה בחנות של הקואופרטיב היא רק במזומן, ולאנשים רבים אין כסף מזומן. יותר קל להם לקנות בכרטיס אשראי או בצ'קים.

אסתר: "הקואופרטיב קם כדי להקנות הרגלי צריכה נכונים. הקונים באים עם מאה שקלים, והם צריכים לקנות את מה שהם יכולים. אם לפני שנים קנו בגד כשהיה צריך וקנו נעליים כשהיה צריך, אז היום קונים כי רוצים. אבל אם אין לך כסף, תצטמצמי. תקני עם מה שיש לך.

"הקואופרטיב הוא מקור גאווה. ואם צריך איזו עזרה, פתאום את מוצאת את הילדים שלנו מסדרים את הדברים על המדפים, סוחבים ארגזים. כשהבנו דברים מסוימים בקואופרטיב, הבנתי את זה גם בקשר לחינוך של הילדים שלי. התחלתי לדרוש מהם לעזור, לסדר את החדר, לשטוף את הכלים. ואני חושבת שזה דבר שנתן למשפחה קרש קפיצה ענקי, שאין דבר כזה שמישהו יישב כשהאחרים עובדים. כולם שווה בשווה. הבית שלי והקואופרטיב גדלו יחד"

"יש כאן מגוון רחב של אנשים, יש שמבינים את מטרות הקואופרטיב, ויש שפחות מבינים. יש בעיות של שפה ובעיות כלכליות, אז יש לזה השלכה על ההתנהגות. יש אנשים שאורלי צריכה לחזור ולבקש מהם לשלם דמי-חבר, שלא יוזמים את התשלום בעצמם, ואז נוצר ויכוח וזה לא נעים. למעשה, יש קבוצה מצומצמת של אנשים שאכפת להם ומבינים ותורמים. אבל התחלנו מארבעים חברים, ואנחנו היום מעל 300 חברים, וזה גם כן משהו. אני רואה שהעבודה שאנחנו משקיעים כאן גורמת לאנשים להרגיש טוב. אם הצלחתי להעניק למישהו שעה טובה ולעשות שינוי באווירה, זה גורם לי הנאה".

מהשיחה עם זרי הבנתי דבר שלא נאמר במפורש, את ההרגשה של אישה שכל חייה תרמה, השקיעה ויזמה בכל מקום שעבדה בו, ובכל זאת נשארה בלי עבודה שמתאימה להכשרתה ולנסיונה, והיצירה המשותפת הזו של הקואופרטיב נותנת לה תחושת כוח קטנה מול אותו מימסד שבסופו של דבר השאיר אותה ללא חסותו.

בהמשך שוחחתי עם שלוש חברות נוספות בצוות ההנהלה של הקואופרטיב: איילה סבאג, זהבה כהן ובתיה גרובי. לכל אחת מהן סיפור חיים שונה ודעות משלה על האופן שהקואופרטיב פועל וצריך לפעול בו; אך מחברות ביניהן שנים אחדות של עבודה משותפת.

איילה סבאג מדברת במפורש על תסכול, שהתחלף בתחושת כוח אל מול המימסד. אם בעבר הרגישה חוסר אונים וזעם, הרי הקמתו וניהולו של הקואופרטיב מתוך שותפות עם אנשים המתמודדים עם בעיות, צרכים ומטרות הדומים לשלה נתנו לה תחושה של עוצמה. היום היא מרגישה שהיא יכולה להשיג כל מטרה.

איילה: "הרגשתי חוסר אונים גדול מאוד בתוך העוני, מול המימסד שהאוזניים שלו אטומות ואין לך עם מי לדבר ואת לא יכולה לדבר ולהגיע למקומות שיקשיבו לך ויראו אותך ויגידו: או. קיי, נכון.

"המודעות שלי לעוני התחילה לעלות אל פני השטח כאשר נוכחתי שאני לא יכולה, למשל, לשלוח את הילדים שלי לחוגים ולפתח אותם בתחומים מסוימים שהם טובים בהם. זה הכניס אותי למקומות מאוד קשים, לתסכול מאוד גדול. וכשהציעו לנו את הרעיון הזה של הקואופרטיב, חשבתי שזו הדרך הנכונה לעשות, כי אחרת היה אוי ואבוי. הוצאתי את כל האנרגיות שלי, את כל התסכול שלי. תסכול זה דבר שלילי, אבל במקום כזה זה דבר חיובי. את לומדת לקחת את התסכול שלך, לפרוק אותו למעשים, ואז זה דבר חיובי.

"עבדנו מאוד קשה, עברנו הרבה נדידה. היה עלינו להחליט בעצמנו איך אנחנו רוצים שזה ייראה ומה אנחנו רוצים שזה יהיה. ואז חשבנו, למשל, איפה יהיה הקואופרטיב, אילו אוכלוסיות נקבל כחברים, איך יתנהל כל הדבר הזה.

"אני בעצמי עברתי תהליך מאוד-מאוד קשה מבחינה רגשית. באתי עם תסכול על המימסד ועל המצב הקיים שהתחיל לעלות ולצוף, ומה, את יכולה כשאת עצבנית מאוד-מאוד לשבת בתוך קבוצה ולדבר נורא יפה, ולחשוב על פתרונות?

"הרגשתי שאני הולכת להחריב, שאתפרק רק אם אשבור ואהרוס. שיקשיבו לי. שיקשיבו לי, ואוי ואבוי אם לא: אני אזרוק להם אבנים על החלונות. ופה היה מקום, פה נתנו לי את המקום ואמרו: בואי, קחי את התסכולים האלה ותזרקי אותם לדברים אחרים. תרככי אותם, תעבּדי אותם, ואז תתחילי ליישם אותם בכל מיני מחשבות בכיוון של הקואופרטיב.

"בהתחלה זה לא היה קל. בכל זאת, לא לקחו פה אנשים בעלי תואר ואקדמאים להקים את הדבר הזה. ומצד שני, אני יכולה להגיד לך שגם אקדמאים ובעלי תארים לא יכולים להקים דבר כזה. אנחנו הקמנו את הדבר הזה. אנחנו, תושבות השכונה. אז בהתחלה, כמובן, היינו צריכות לרכוש הרגלי עבודה וללמוד לעבוד בצוות ביחד. היינו נפגשות שלוש פעמים בשבוע, והיינו עוד יוצאות לחפש ספקים שיעבדו איתנו. אפשר להגיד שהיינו שבועות שלמים בחוץ. אבל שום דבר לא מנע זאת מאיתנו: לא הבית ולא הילדים ולא הצרכים, ולא-כלום. פשוט יש בזה איזשהו קסם, האידיאולוגיה תופסת אותך מבפנים ושום דבר לא יכול למנוע את זה ממך. אני חושבת שאנחנו היום צוות מאוד מאוחד. קודם-כול, אנחנו גרות באותה שכונה אז אנחנו קודם-כול שכנות, חוץ מזה אנחנו עובדות ביחד ואנחנו גם חברות. אני חושבת שזה משהו מאוד מיוחד, אין את זה בהרבה מקומות. לא תמצאי את זה לא במקומות עבודה, לא במקומות של מתנדבים, בשום מקום לא תמצאי את זה. אנחנו חברות מאוד טובות, ואנחנו חושבות אחת על השנייה ומסייעות אחת לשנייה.

"תראי, לא לכל החברים בקואופרטיב יש תובנות כל-כך ברורות. זה תהליך. ובסופו של דבר, עם כל מה שאנחנו עושים, אם זה אסיפות חברים, ואם זה מפגשים, ואם זה קורסים וסדנאות, כל הדברים האלה בסופו של דבר יעשו את שלהם. הם יעצימו אותנו.

"הקואופרטיב הוא מקור גאווה. ואם צריך איזו עזרה, פתאום את מוצאת את הילדים שלנו מסדרים את הדברים על המדפים, סוחבים ארגזים. כשהלכתי לבקש תרומות, לקחתי איתי הרבה פעמים את הילדים שלי. הם מודעים לכל דבר שקורה כאן. כשהבנו דברים מסוימים בקואופרטיב, הבנתי את זה גם בקשר לחינוך של הילדים שלי. כשהחלטנו שכל מי שרוצה להיות חבר בקואופרטיב צריך לשלם חמישה שקלים, שכל מי שרוצה לקנות צריך להתנדב, ראיתי שאני מפנקת אותם, הם מפונקים. התחלתי לדרוש מהם לעזור, לסדר את החדר, לשטוף את הכלים. שלא יהיו עבדים, אבל שיתרמו את החלק שלהם. ואני חושבת שזה דבר שנתן למשפחה קרש קפיצה ענקי, שאין דבר כזה שמישהו יישב כשהאחרים עובדים. כולם שווה בשווה. הבית שלי והקואופרטיב גדלו יחד.

"אני עובדת היום בשכר, דרך ה'סנגוּר', עם קבוצה בבאר-שבע שמקימה קואופרטיב. וזה ממש בשלבי פתיחה, ביום שלישי הבא הקואופרטיב נפתח וליוויתי את הקבוצה הזאת. זאת היתה השאיפה, שזה יתפרשׂ בכל הארץ, שזה יתפוס, שעוד אנשים יקימו, שיהיו עוד קואופרטיבים. כי ידעתי מה זה נותן.

"בהתחלה, כשהגעתי לעבוד בבאר-שבע, נורא קינאתי בהם. זאת אומרת, קנאה בונה. כי ידעתי שזאת הפעם הראשונה שלהם. ואני זוכרת את הפעם הראשונה שלי של הקמת קואופרטיב, זה היה משהו שקיבלתי במתנה, זה היה משהו שפתאום קרה לי בחיים.

בתיה גרובי: "כשלמישהו אין כסף לקנות אוכל, הקואופרטיב לא פותר לו את הבעיה. הרבה אנשים אומרים לי, נו בתיה, מה יהיה, מתי יהיה לנו אשראי, אין לנו כסף, קשה לקנות בקואופרטיב כל הזמן במזומן, ואמרתי להם שאני אעשה מלחמה שיהיה אשראי, לפחות אשראי קטן"

"זאת קבוצה מאוד גדולה, מאוד הטרוגנית. בצוות ההקמה שלהם יש אנשים מכל מיני עדות, ואת צריכה לראות את השילוב – איזו נעימות, איזו התייחסות, איזו עדינות, זה פשוט דבר מדהים. כל מפגש שם זאת חגיגה. אני מרגישה שאני לומדת מן הנימוס והשקט והעדינות והדרך שבה הם מדברים, ואף אחד לא מתפרץ לדברי השני. יש לי נכדה בת שנה ושמונה חודשים ולפעמים היא צועקת וצורחת ואף אחד לא מקשיב לה. עצרתי את כולם ואמרתי להם: תקשיבו לה, היא קטנה, אבל היא רוצה להגיד משהו. אם תקשיבו לה היא לא תצרח".

מן הדברים של איילה סבאג עולה תחושה חריפה של עולם אוטופי שבו המצוקות והעקרונות מולידים את העבודה, והרגשות העזים והאמיתיים מתעוררים בבית ובעבודה כאחד ומפרים זה את זה.

לשיחה מצטרף אורי דותן, בחור צעיר העובד ב'סנגוּר קהילתי' ומלווה את הקמתו של קואופרטיב שלישי בקריית-מנחם. שניהם יחד מספרים על רגעי המשבר שחוו כל העובדים והמתנדבים, כשהתברר לפני כמה שבועות שבקופה בחנות הקואופרטיב בקטמונים חסרים למעלה מ-4,000 ש"ח. אורי מספר על תחושה של אבל אצל האנשים, הבנה שלא כולם בקואופרטיב שותפים לאותם רגשות, אמונות ותקוות. "הגניבה הזו עוררה הרבה הדים", מספרת סבאג. "אנשים שקודם השמיעו ביקורת ולעג כלפי הקואופרטיב, ניגשו והביעו צער על מה שקרה. נראה שבאיזשהו אופן, גם אנשים שלא חברים בקואופרטיב שותפים בעקיפין לאותה תקווה, שמשהו טוב יקרה כאן, תצמח סולידריות חדשה בין האנשים. כשמשהו השתבש, ניגשו והביעו צער כפי שניגשים אל אדם שמישהו מת אצלו. הגניבה חידדה עוד יותר את החשיבות של השמירה על מה שיש, גם בחומר וגם ברוח. היא גרמה לערנות רבה יותר, ושומרים בשבע עיניים על הסחורה". אבל סבאג גם מבינה, שאת הגניבה הולידה מצוקה.

"גניבה היא פתרון שלילי", היא אומרת, "אבל לפעמים אין לאדם פתרון אחר. ככל שהמצב הכלכלי יחמיר, יהיו יותר ויותר גניבות. זה בלתי נמנע. אדם רעב הוא כמו נרקומן. הוא חייב אוכל. הוא מרגיש חולשה, הבטן מתבלבלת לו, הראש כואב לו, השפתיים יבשות. הוא מוכרח לאכול ואין לו שליטה על זה".

מקופסת גפרורים למזוודה

גם זהבה כהן, שפגשתי אותה במשרד של עמותת 'סנגוּר קהילתי', מתארת באוזניי את השינוי שחולל בחייה ניהול הקואופרטיב. מאישה שוכנת בית היא היתה לאישה עסוקה, פעילה ובעלת ידע. היא מתארת את הקושי שהיה בתחילה לילדיה ולבעלה עם העובדה שנעדרה מן הבית, ואת ההבנה וההערכה שהם חשים כיום כלפי הפעילות שלה. נוסף להיותה שייכת לצוות המנהל של הקואופרטיב בקטמונים, זהבה עובדת כיום בשכר למען הקמת הקואופרטיב בקריית-מנחם.

הפעילות הזו חידדה את הבנתה בנושאי צרכנות. היום, אם היא צריכה לקנות משהו, היא תעשה השוואת מחירים ודברים שהיא לא מוכרחה לקנות, לא תקנה. היא תוותר על צבע לשיער, כדי שתוכל לקנות אוכל לבני משפחתה. בזמן האחרון היא עומדת, כמו רבים מאיתנו, בפני דילמות מן הסוג הזה. הקואופרטיב נותן לה כוח לבחור בדרך שתאפשר לה לשרוד את תקופת המצוקה המתעוררת ובאה.

כאשר אני שואלת את זהבה כהן, איך היא היתה רוצה לראות את הקואופרטיב בעוד כמה שנים, היא עונה שהחלום שלה הוא שהם יוכלו לפעול באופן עצמאי, ללא תמיכתה של עמותת 'סנגוּר קהילתי'. בתיה גרובי, השייכת גם היא לצוות המנהל, מצהירה שתיאבק למען השימוש באשראי בחנות של הקואופרטיב.

בתיה: "כשלמישהו אין כסף לקנות אוכל, הקואופרטיב לא פותר לו את הבעיה. הרבה אנשים אומרים לי, נו בתיה, מה יהיה, מתי יהיה לנו אשראי, אין לנו כסף, קשה לקנות בקואופרטיב כל הזמן במזומן, ואמרתי להם שאני אעשה מלחמה שיהיה אשראי, לפחות אשראי קטן.

"כמו שהתמודדנו עם הרבה בעיות והפכנו את הקואופרטיב מקופסת גפרורים למזוודה, ככה נוכל להתמודד גם עם גירעון. פעם היו לנו עשרה מוצרים, היום יש לנו 500 מוצרים. נוכל ליצור אשראי בצורה נכונה מתוך למידה של הנושא הזה. ואם יחזור צ'ק, אני אהיה אחראית עליו. אני אלך ואקח את הכסף".

בהמשך השיחה בתיה מעלה את הרעיון שיקומו בארץ קואופרטיבים אשר ימכרו מוצרי חשמל, ואנחנו צוחקות: "אולי נקים קואופרטיב שאפשר יהיה לקנות בו בזול טלוויזיה, די.וי.די ומזגן. בעניין הזה הממשלה דווקא באה לקראתנו…".

שמחה מהולה בדאגה

קירותיה של חנות הקואופרטיב 'מזון קהילתי' צבועים לבן ועל מדפיה מסודרים בתשומת-לב המצרכים השונים. אלה אוזלים מהר מן המדפים, ואני מביאה ומניחה חדשים. מהר מאוד הרגשתי כאן בנוח, מהר מאוד רציתי לעזור. הברגתי מקל מעץ לתחתית של מטאטא, הבאתי כיסא בשביל אישה עייפה, אמרתי מהו המחיר של שמן תירס לאיש שלא מצא את הפתק. אדם כבד-גוף ומתנשף פונה אלי ומסביר במבטא רוסי ובעברית עילגת, ואני חושבת שהבנתי, הוא מחפש עלי דפנה. אני מחפשת בין התבלינים, מוצאת כורכום, כמון, פפריקה ואבקת שום. "יש כאן רק תבלינים של מרוקאים", אני צוחקת. את הדלת האחורית, הצהובה, פותחים רק לעתים רחוקות. בחורה עדינה מנסה לסובב את המפתח, ולבסוף הדלת נפתחת בכוח. נכנס אדם שנראה כאביה, ומביט על סביבותיו בשמחה המהולה בדאגה. הוא מספר לאורלי שעכשיו השתחרר מבית-חולים, הוא עבר ניתוח. בדרך הביתה עצר כאן עם בתו כדי לקנות אוכל. זהו המקום שאליו הוא ממהר לבוא עוד לפני שיגיע הביתה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון.להזמנת הגיליון לחצו כאן

עינה ארדל היא משוררת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה