דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

הפגנה לציון יום האדמה, טייבה, 1980 / צילום: לע"מ

אנו דורשים שותפות בעיצוב המרחב

לחיות במסגרות חברתיות שבהן קולך איננו אפקטיבי והמילה שלך אינה נשמעת או אינה שוות ערך למילותיהם של אחרים – זוהי תחושה מעיקה מאין כמוה. תחושה זו מועצמת, אם עצם זהותך הלאומית או האתנית משמשת כעילה מוסרית, כביכול, להגבלת יכולתך להשתתף בקבלת ההחלטות הקובעות איך ייראו חייך בעתיד. הדבר חמור במיוחד, אם במות הייצוג והביטוי הן כלי ליצירת דימוי של חופש והשתתפות כלפי חוץ, ללא שום משמעות אמיתית ומכרעת כלפי פנים

קיומה של תשתית רעיונית וארגונית לייצוג, להתבטאות ולמחאה הוא יתרונן הבולט של חברות סובלניות ודמוקרטיות על חברות סמכותניות. יכולתם של בני-האדם לבטא ביקורת כלפי המציאות שהם חיים בה ולפעול למען שינויה היא נשמת אפה של תפישת האדם החופשי. יכולת זו משקפת חלק מרכזי בהתהוות האדם כסובייקט מודע ובכינון ההכרה האנושית הרואה את עצמה באספקלריה של עצמה, דבר המאפשר לאדם לשאוף לשפר את תנאי חייו בהתאם לשיקול דעתו. העיקרון שלפיו כל אדם יכול לחשוב ולהתבטא באופן חופשי הלך והתמסד כחלק אינטגרלי מתפישת עולם מודרנית, הרואה באדם את מרכז העולם. זהו ביטוי לתפישה מוסרית, הרואה את האדם כאחראי על חייו ועל עתידו. על רקע זה, מיסודם של הייצוג הפוליטי ושל חופש הביטוי במסגרות ארגוניות שמבטאות את הדמוקרטיה המודרנית משקף את רצונם של בני-האדם להשתתף בעיצוב מסגרות חייהם ובקביעת עתידם. מיסודו של חופש המחשבה וההתבטאות, בעיקר התבטאות ביקורתית, במסגרות ידועות מראש ועל-פי כללים ברורים, הוא יצירה אנושית חשובה ומרכזית, משום שהיא טומנת בחובה לא רק אידיאולוגיה מודרנית, אלא גם מוסר קולקטיבי המשווה בין כל בני-האדם ומזכה אותם בהשתתפות שוויונית בהכרעות החשובות להם.

תהליך מיסודם של במות הייצוג ושל חופש הביטוי כחלק מרכזי מהדמוקרטיה המודרנית משקף, אם כן, תפישת מוסר המאפשרת לבני-האדם לתת משמעות לחייהם. משמעות זו משתקפת במכלול ההכרעות שבני-אדם המרכיבים חברה מקבלים באופן יומיומי: היא באה לידי ביטוי ביכולתם להחליט איזה אוכל יאכלו, איזה בגד ייקנו בשוק וכיצד ממשלתם תנהל את הקופה הציבורית ותבזבז את הכספים שהם מסרו בידה במסגרת תשלומי המסים. על רקע זה ניתן לטעון, שכללי המשחק המסדירים את יכולת ההתבטאות והחשיבה הביקורתית אינם יכולים להיות בני-ערובה לתוכני ההתבטאות. החשיבה החופשית ומיסוּדה במסגרות המשקפות את כוחה להשפיע על המציאות ולשנותה הם ערך העומד בפני עצמו, במנותק מעצם התכנים המבוטאים במסגרתו. הכפפתו של מיסוד זה לתכנים ולאינטרסים פרטיקולריים פוגעת בזכותם של בני-האדם להשתתף בניהול אורחות-חייהם ולהעניק לחייהם משמעות. אם כללי המשחק שבמות הייצוג וההתבטאות מתנהלות על-פיהם הם כלי להגבלת מרחב החשיבה וההתבטאות של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, אמינותן ועצם קיומן של במות אלה כמייצגות את תפישת האדם החופשי נפרמים.

הדבר נכון במיוחד בחברות לא-הומוגניות. בחברות מהסוג הזה קבוצת אוכלוסייה דומיננטית אחת יכולה להתנות את ייצוגן של קבוצות אוכלוסייה אחרות מעל במות הייצוג הדמוקרטי ואת השתתפותן בהן בקבלת ערכי-העל הפרטיקולריים שלה. קבוצות דומיננטיות יכולות לנכס לעצמן את מוסדות הייצוג והביטוי וליצור דימוי של ייצוג אמיתי. ייצוג כזה נעשה צורני בלבד ונעדר כל אפקטיביות. ייצוג לא-אפקטיבי הוא חסר משמעות, ואינו אלא עיוותן של דרכי המחשבה אשר הביאו למיסוד הייצוג כסוג של השתתפות פעילה של בני-אדם בעיצוב אורחות-חייהם. הגבלות מן הסוג הזה יש להן השלכות על תחומי החיים השונים. הגבלת השתתפותן של קבוצות מסוימות בהידיינות החופשית מעל במות ציבוריות באשר לניהול אורחות-החיים ולעיצוב עתידן מביאה לנטרולן בתחומי חיים אחרים. הגבלת השתתפותן האפקטיבית של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, או תת-ייצוגן במסגרות שיש בכוחן להשפיע על עיצוב העתיד, מובילה בסופו של דבר לתת-ייצוג של קבוצות אלה בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות וכו'.

זן מיוחד של שליטה

לחיות במסגרות חברתיות שבהן קולך איננו אפקטיבי והמילה שלך אינה נשמעת או אינה שוות ערך למילותיהם של אחרים – זוהי תחושה מעיקה מאין כמוה. תחושה זו מועצמת, אם עצם זהותך הלאומית או האתנית משמשת כעילה מוסרית, כביכול, להגבלת יכולתך להשתתף בקבלת ההחלטות הקובעות איך ייראו חייך בעתיד.

הדבר חמור במיוחד, אם במות הייצוג והביטוי הן כלי ליצירת דימוי של חופש והשתתפות כלפי חוץ, ללא שום משמעות אמיתית ומכרעת כלפי פנים. קיומן של במות ייצוג מרוקנות מתוכן ומיכולת השפעה הופך לחזון תעתועים המשמש כלי דיכוי. האי-שוויון המובנה לתוך מסגרות הייצוג, אשר אמורות להביא לידי ביטוי את השתתפותם של בני-האדם בעיצוב אורחות-חייהם, הוא זן מיוחד של שליטה. קבוצות אוכלוסייה המיוצגות במסגרות אלה, אך אינן שותפות אמיתיות להכרעות חשובות או שוליות כאחת, כלואות בתוך "מטוטלת הדמוקרטיה" המרוקנת את השתתפותן בתהליך עיצוב המשמעויות ובקבלת ההחלטות מכל תוכן. הדבר חמור במיוחד, אם האי-שוויון בייצוג ובהשתתפות פועל לטובת ביסוסו של עולם המשמעויות ונותן גושפנקה לתפישת מוסר צרה, המנשלת את עקרון הייצוג עצמו מכל תוכן אמיתי. התת-ייצוג במובן של חוסר אפקטיביות הופך לכלי ליצירתו העצמית של אי-שוויון על בסיס לאומי או אתני. עיגונו של האי-שוויון בעולם משמעויות אידיאולוגי משלים את התמונה ומשקף גזענות מוסווית, המובנֵית באמצעות תהליכי מיסוד והתמסדות אשר משמרים את קיומם בכלים שהם עצמם מייצרים, בשם עקרונות הייצוג וההשתתפות.

מודעות קולקטיבית חדשה

הקדמה ארוכה זו היא תמונת-ראי למצבם של ערביי 48' במדינת ישראל. לאור השינויים הפוליטיים, החברתיים ובעיקר החקיקתיים בשנים האחרונות, הציבור הערבי בישראל מוצא את עצמו לכוד במסגרות ייצוג לא-שוויוניות המנשלות את השתתפותו מכל משמעות ומפרקות את קיומו כקבוצה חברתית בעלת רצון משל עצמה ובעלת זכות לעמוד על זכויותיה כחלק אינטגרלי של החברה בישראל. החברה הערבית בישראל עברה שינויים כבירים בעשורים האחרונים. אחד התהליכים המרכזיים שחברה זו עוברת בא לידי ביטוי בהתעצבותה של מודעות קולקטיבית חדשה, אשר הולכת ומתהווה כתוצאה מהאינטרקציות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות בינה לבין סביבתה, שהיא פלסטינית וישראלית בעת ובעונה אחת. כתוצאה מכך, סתירות הישראליוּת והפלסטיניוּת באות לידי ביטוי במודעות הקולקטיבית של ערביי 48'. החברה הערבית בישראל מתמרנת בין ישראליותה לבין הפלסטיניות שלה, תמרון שהוא חלק מהמודעות העיקשת והמיוחדת שהולכת וצומחת בעשורים האחרונים בקרב הדור הערבי הצעיר בישראל. כפילות מיקומית זו משתקפת בסתירות שבמודעוּת הקולקטיבית החדשה. הדבר נובע בעיקר מכך שישראליותה של האוכלוסייה הערבית בישראל איננה שלמה, ולכן היא מחזקת את הפלסטיניות שלה. השוליות הפלסטינית שלה, לעומת זאת, משמרת את ישראליותה כמקלט הכרחי להמשכיות קיומה כחברה.

מיצוב זה פוגע קשות ביכולתה של החברה הערבית בישראל להיות שותפה מלאה לעיצוב אורחות-חייה ולמתן משמעות לקיומה הקולקטיבי. בהיותה חלק מההוויה המדינית הישראלית, היא איננה שותפה לתהליכי עיצוב זהותה ועתידה של החברה הפלסטינית. הערבים בישראל מעולם לא היו מיוצגים במוסדות הרשמיים של בני עמם. מצד אחד, השתתפות במוסדות אלה באופן רשמי נתפשת בישראל כבגידה הראויה לעונש חמור ביותר; מצד שני, מוסדות הייצוג הפלסטיניים מעולם לא הקנו מקום לערביי 48'. עד השנים האחרונות אוכלוסייה זו לא היתה חלק מהשיח הרשמי הפלסטיני ולא זכתה בו לכל התייחסות. עד ימינו אלה השתתפותם של ערביי 48' בחיי העם הפלסטיני, ובעיקר ההשפעה על משמעות הפלסטיניוּת, באה לידי ביטוי במסגרות לא-רשמיות ומתבטאת במישורי התרבות והחברה יותר מאשר בכל תחום אחר. ההזדהות הפוליטית והלאומית של ערביי 48' עם הפלסטיניוּת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשנים האחרונות, היא חלקית ומוגבלת, מכוחם של שיקולים רבים.

ערביי 48' הם נטע זר ומוזר בחברה הישראלית. בחשיבה האסטרטגית הם תמיד היו חלק מהעם הפלסטיני, ולכן רואים בהם איום שמן הראוי להדבירו לפני שיתפרץ החוצה. על רקע זה ניתן להסביר את מדיניות הפקעת הקרקעות הערביות, את התלות הכלכלית של הערבים במשק היהודי ואת האפליה במישורי החיים השונים. הדוגמאות הטובות ביותר להמחשת אורח חשיבה זה הן תגובתם האלימה של כוחות הביטחון ותגובותיהם הנלעגות של מוסדות השלטון האזרחי, כפי שבאו לידי ביטוי בטבח בכפר קאסם בשנת 1956, הריגתם של שישה מפגינים צעירים ביום האדמה הראשון ב-1976 ורציחתם של 13 מפגינים ערבים באירועי אוקטובר 2000. כנגד יחס זה, בשיח האזרחי הישראלי הרשמי הערבים מוצגים תמיד כאזרחים ישראלים שווים, ואף שימשו מדד למידת הדמוקרטיות של ישראל. הם "שולבו" במערכות השלטון, זכו לייצוג רשמי בכנסת וקיבלו מקומות עבודה במשק. העלייה ברמת ההשכלה וברמת החיים של האוכלוסייה הערבית נחשבת למקור גאווה ישראלי ולמדד למידת השוויוניות שהאזרחים הערבים נהנים ממנה.

בפועל, בעיני רוב הציבור הישראלי האזרחים הערבים מעולם לא נתפשו כחלק שווה ואינטגרלי מהחברה. בקרב הציבור היהודי תמיד היתה תמיכה רבה במצדדים באי-מתן שוויון מלא לאזרחים הערבים הישראלים. אזרחים אלה סובלים מתת-ייצוג במערכות החיים השונות בישראל, אשר בא לידי ביטוי מספרי במישורי החיים השונים: במשק, בכלכלה, בשירות הציבורי, במוסדות השלטון וכו'. במקומות שבהם הייצוג קיים, הוא לוקה בחוסר אפקטיביות. השוואה פשוטה בין יכולתו של חבר-כנסת יהודי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בתחומי החיים השונים, כולל חקיקה, לבין יכולת השפעתו של חבר-כנסת ערבי, משקפת את פערי האפקטיביות ביניהם. אף שיהיו מי שיגידו שבפוליטיקה זהו עניין של יחסי כוחות מפלגתיים וסיעתיים, אין לי ספק שרוב בעלי המצפון הנקי יסכימו עם הקביעה שנציגי הציבור הערבי בכנסת או במוסדות ציבוריים אחרים נאלצים להתמודד עם רצון חזק מאוד של הרוב היהודי להגביל את השפעתם ולצמצם אותה למישורים שוליים. האזרחים הערבים לא נתפשים ומעולם לא נתפשו כבעלי זכות לקביעת עתידה של ישראל. לכן הטענה שנציגי הציבור הערבי קיצוניים מדי, דבר המונע את שיתופם בקבלת ההחלטות בצומתי השלטון המרכזיים, אין לה יסוד. בעבר, וגם כיום, היו וישנם נציגי ציבור ערבים בכנסת ששימשו ומשמשים שופר לתנועה הציונית, ולמרות זאת לא שולבו באמת במוסדות השלטון. התת-ייצוג הערבי, אם כן, הוא נעדר גוון אידיאולוגי.

הכפילות של ערביי 48'

מצבים של תת-ייצוג הם בעייתיים וקשים במיוחד. מנקודת מבטו של הציבור שאינו מיוצג ייצוג מלא, ההשתתפות היא ביטוי להסכמה ולקבלתם של כללי המשחק הדומיננטיים במערכת הייצוג עצמה. עצם ההשתתפות היא מעין משת"פיות מוסווה או עקיפה, שמבטאה מעין הסכמה שבשתיקה לכללי המשחק הקיימים ומתן לגיטימציה לתת-ייצוג ולחוסר האפקטיביות שלו. השתתפותם של נציגי קבוצות המיעוט במערכת הייצוג מאפשרת לקבוצות הדומיננטיות להשתמש בהם כדי לשווק את עצמן כסובלניות וליברליות. אף שקבוצות הסובלות מתת-ייצוג אינן אפקטיביות, המערכת הייצוגית שומרת על דימוי של מערכת המאפשרת לכולם חופש ביטוי וייצוג הולם, כחלק מהמשחק הדמוקרטי שבו עקרון שלטון הרוב הוא המכריע. קבוצות הסובלות מתת-ייצוג ומשתתפות במערכת הייצוג אינן יכולות לערער על עקרונות היסוד שלה, משום שבכך הן מערערות על עצם ההיגיון שבהשתתפותן. מפלגות המשתתפות בבחירות לכנסת בישראל או פקידי ממשל במוסדות השירות הציבורי השונים אינם יכולים להרשות לעצמם לקעקע את יסודותיה של מערכות הייצוג. משמעו של צעד כזה הוא לא רק הסתכנות בתגובה של המערכת עצמה, העשויה לדחוק אותם החוצה, אלא גם ירייה עצמית ברגל וערעור על עצם ההצדקה להשתתפותם במערכת שאינה לגיטימית בעיניהם.

יחד עם זאת, אי-השתתפותן של קבוצות הסובלות מתת-ייצוג ומחוסר אפקטיביות במערכות הייצוג משמעה ויתור מראש על במות ייצוג חשובות ועל כל ניסיון לשינוי המצב. העדר השתתפות יכול להפוך לקונכייה נוחה לאדישות ולחוסר אכפתיות, דבר העלול לפורר את החברה ולעשות אותה לטרף קל בידי קבוצות דומיננטיות. כמו כן, הימנעות מהשתתפות יכולה לשמש בידי הקבוצות הדומיננטיות ככלי לניגוחן של קבוצות חלשות על חוסר יוזמה ואפאתיות. במקרים כאלה אי-ההשתתפות הופכת לגורם המסביר את מצבן של קבוצות מדוכאות, במקום שתהא גורם המצריך הסבר כשלעצמו.

יש להבהיר בהקשר זה, שהשתתפות לא תמיד מתורגמת לשותפות. כשמעיינים בגניאולוגיה של הרעיונות, עקרון ההשתתפות האזרחית, כמו גם עקרון הייצוג, הנּם במקורם רעיונות דמוקרטיים האמורים להביא לידי ביטוי את השותפות בין האזרחים בניהול מערכות חייהם. השתתפותם של האזרחים במתן משמעות מעשית לחייהם, באופן ישיר או על-ידי נציגיהם, מקבלת משמעות אך ורק אם היא משקפת שותפות. אם אדם מסוים או קבוצה משתתפים במוסדות חברתיים כלשהם בלי שיהיו שותפים לא רק להחלטות הפרוצדורליות, אלא גם להכרעות המהותיות, תחושת השותפות נפגמת. זהו מצב שבו ההשתתפות מרוקנת מתוכנה האמיתי והופכת לקישוט או למניפולציה לשליטה, או לשניהם יחד. אין פירוש הדבר שהשותפות חייבת להיות מלאה ובכל המישורים, כדי שתהיה אמיתית; אך על ההשתתפות במובנה השיתופי להיות מבוססת על אפקטיביות. להשתתף במערכת שלטונית או ייצוגית משמעו להיות בעל יכולת השפעה אמיתית על המערכת ברמת ניהולה והתנהלותה.

הכפילות שערביי 48' נתונים בה, כישראלים וכפלסטינים, והשפעתם המועטה על עיצוב אופייה ומהותה של כפילות זו, מחזקת את דילמת השתתפותם במערכות לעיצוב אורחות-חייהם. האפקטיביות הנמוכה של השתתפותם כישראלים ובו-בזמן גם כפלסטינים מחייבת את פיתוחן של אסטרטגיות התנהגות חדשות. בשנים האחרונות מתחוללים בחברה הערבית שינויים כבירים. במפה הפוליטית הערבית ישנם סממנים לצמיחתה של מנהיגות יותר צעירה, יותר משכילה ויותר לוחמנית. נציגי ציבור ערבים תובעים שכל פשרה בין העם הפלסטיני לישראל תכלול את האזרחים הערבים בישראל כחלק מהפתרון, משום שהערבים בישראל היו לקבוצת מיעוט במדינה היהודית עם היווצרותה של הבעיה הפלסטינית. האזרחים הערבים מדגישים יותר ויותר את התביעה להכיר בהם כמיעוט לאומי במדינה שהיא מדינת כל אזרחיה, שתאפשר להם לתפוס את מקומם בחלל הציבורי ולשלב את זהותם ואת זכרונם הקולקטיבי בחלל הציבורי בישראל. תביעה זו משקפת את שיח הזכויות של מיעוט ילידי שאיבד את השליטה בעתידו, אך תובע לחזור להיסטוריה כסובייקט פוליטי השותף באופן מלא לעיצוב המרחב הציבורי, התרבותי והפוליטי שבו הוא חי.

פתרונות טרנספורמטיביים

על רקע זה מסתמן בשיח הפוליטי הערבי מעבר מתביעה לשוויון במובנו השלילי, כלומר כהעדר אפליה, לתביעה לשוויון במובנו החיובי, במובן של תביעה להשתתפות מלאה בהכרעות המדיניות, הכלכליות והחברתיות. בבסיסה של תביעה זו מונחת התפישה שהאינטגרציה של האזרחים הערבים בחברה הישראלית על בסיס אישי לא רק שאינה אפשרית, אלא אף אינה מספקת פתרון נאות לבעיה הערבית. פתרונות אינטגרטיביים נתפשים יותר ויותר כמשמרים את המבנה הפוליטי והכלכלי הקיים, המפלה ביסודו. קבלתם של פתרונות אינטגרטיביים משמעה חיזוק הבסיס העקרוני להדרת הערבים כקבוצה מהמרחב הפוליטי, והסכמה להגדרת המדינה כיהודית במובנה הציוני. כמו כן, פתרונות אינטגרטיביים מחייבים את בני הקבוצה המקופחת לשלם את המחיר העיקרי, בהיותם מחויבים להתאים את עצמם למבנה התרבותי והפוליטי הקיים. בהתבסס על המודעות למחיר, האזרחים הערבים נוטים לתבוע שליטה עצמית יותר גדולה בחייהם באמצעות כינון מוסדות ייצוג לאומיים אוטונומיים שיזכו להכרתה של המדינה ויהיו לחלק אינטגרלי מעיצובה-מחדש. האזרחים הערבים תובעים פתרונות טרנספורמטיביים, הכוללים את הפיכתה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה ומתן אוטונומיה תרבותית. תביעות מן הסוג הזה משלבות שינויים מבניים ותרבותיים, הנדרשים מהמדינה כדי לספק את הזכויות הבסיסיות של כלל האזרחים.

חיזוקה והבלטתה של הזהות הפלסטינית ועליית המודעות האופוזיציונית הלוחמנית, המשתמשת בכלים השאובים ממאבקיהם של המיעוטים במקומות אחרים בעולם, משקפות את התהליך התודעתי שעוברת החברה הערבית בישראל. תהליך זו משפיע לא רק על משמעות ישראליותם של האזרחים הערבים, אלא גם על משמעות הפלסטיניות שלהם. ערביי 48' היו לשחקן לא-מבוטל בעיצוב משמעותה של הפלסטיניות לאחר "נקבת" 1948. יצירתם התרבותית בשירה, בפרוזה, בתיאטרון ובמוזיקה נעשית חלק מהמורשת הפלסטינית הזוכה להכרה רשמית. מאבקם של האזרחים הערבים במדיניות האפליה הישראלית נתפש בעיני עצמם, ובעיני הנציגות הפלסטינית הרשמית, יותר ויותר כחלק אינטגרלי מהמאבק נגד הדיכוי הלאומי של העם הפלסטיני. המרחב של תחנות הלוויין הערביות היה למרחב התקשורתי של ערביי 48'. הם צופים בחדשות ובתוכניות בידור המשודרות מתחנות כמו אל-ג'זירה ואורבט יותר מאשר בתחנות טלוויזיה ישראליות מקומיות. גם העיתונות הערבית המקומית, ובייחוד הפרטית והלא-מפלגתית, מָחַקה את הקו-הירוק ומדווחת על אירועים והתרחשויות בשטחי הגדה-המערבית ועזה כחלק מהמרחב התקשורתי הפלסטיני. הגם שמאחורי מגמה זו ניצב בעיקר שיקול כלכלי של מטרות רווח, היא בכל זאת משפיעה על עיצוב תודעתה של החברה הערבית בישראל.

תהליכים אלה הם אינדיקציה מצומצמת להתפתחותן של אסטרטגיות חדשות בקרב ערביי 48', המשקפות ניסיון להתגבר על מיצובם הכפול והבעייתי. סתירות הישראליוּת והפלסטיניוּת נמצאות בהתפתחות מתמדת; אם יעמיקו, ישפיעו לשלילה, ואם יצטמצמו, לחיוב. כך או אחרת, התהליכים החברתיים המתחוללים בקרב ערביי 48' לא ייעצרו; הם ימשיכו להיות מושפעים מיחסה של הישראליות אליהם. אם תהליך השתלטותה של היהדות על הישראליות יימשך, יש להניח שתהליכי התכנסותה של החברה הערבית פנימה יימשכו אף הם, ובצדם יוסיפו להישמע התביעות למתן זכויות קולקטיביות. הדיאלקטיקה השלילית בין שני הקולקטיבים הלאומיים תוסיף להתקיים, דבר העלול להסתיים בפיצוץ. אם הישראליות תתעשת והסכסוך הישראלי-פלסטיני ייפתר בפשרה היסטורית, אולי יהיה ניתן להחיות את הדו-קיום במתכונת חדשה ויותר שוויונית, על אף הצורך בכמה ניתוחי השתלה חברתיים קשים. התהליכים החברתיים הם כמו מים הזורמים באפיקים נוחים עד שהם מתעצמים, ואז הם יכולים לסחוף איתם הרים וגבעות…

פרופ' אמל ג'מאל הוא ראש התכנית הבינלאומית במדע המדינה ותקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה