דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

צילום: דורון בכר ארכיון התצלומים של בית-התפוצות

אמנות הצמצום

כאשר משווים העולים את מצבם הכלכלי בישראל למצבם באתיופיה, הם מדברים בדרך-כלל על שני יתרונות גדולים של החיים באתיופיה: העצמאות שנהנו ממנה והסולידריות החברתית, אשר סיפקה להם הגנה מפני העוני. מיכה אודנהיימר על מחיר המעבר ממדינת עולם שלישי למדינת עולם ראשון

אם החיים מ-2,500 ש"ח לחודש הם סוג של אמנות, הרי רבּים בקהילה האתיופית בישראל הם רבי-אמנים – וירטואוזים של צמצום. "המשפחה האתיופית הממוצעת?" אומרת שולה מולא, מי שעמדה בראש האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, "גאונים בכלכלה!".

לגסה גשה טזזו: "באפריקה לכולם היו חיים משלהם, אדמות משלהם, רצון משלהם, אף אחד לא ישב לך על הראש. אנשים היו רגישים זה לכבודו של זה. עכשיו אתה יכול לאבד שני קילו בכל פעם שבעל-הבית או המנהל שלך צועק עליך! איזה שוֹק! באתיופיה למוח היה תפקיד. עכשיו, אם אנחנו עובדים, אנחנו רק מחכים שמישהו יגיד לנו מה לעשות"

הכלל הראשון: שקיפות מלאה – שקיפות שמגוננת מפני המסר של תרבות הצריכה, על מאמציה המתמידים לפתות ולנפח: לטשטש את הקווים בין רצון לצורך. דע בדיוק מה יש לך, מה גובה חשבונותיך ומה אתה צריך – ויהא אשר יהא המחיר, אל תיכנס לחובות. לעולם אל תיקלע למצב של יתרת חובה בבנק; לעולם אל תיקח הלוואה מן הבנק. באחד לחודש צריכים כל החשבונות להיפרע: המשכנתא, החשמל, המים והגז. לעולם אל תשאיר חשבונות למועד מאוחר יותר. אין שום סיבה שמאוחר יותר יהיה לך יותר כסף מכפי שיש לך היום. מאוחר יותר תבוא רק הדפיקה בדלת של אנשי ההוצאה-לפועל.

אחרי החשבונות, יש עוד סכום אחד שחייבים לשים בצד: כסף למתנות נישואים ולהשתתפות בהוצאות של לוויות וימי שבעה. זה מחירה של חברוּת מכובדת בקהילה האתיופית, שבה הנוכחות וההשתתפות הכלכלית באירועי מחזור החיים במסגרת חוג משפחתי וחברתי רחב אינן עניין של בחירה, אלא חובה.

רק אחרי כל אלה מגיע הזמן לחשוב על אוכל. הרכישה החיונית ביותר תחת סעיף זה היא נשקה הסודי של הקהילה האתיופית: הטֵף. "הקהילה מחזיקה פה מעמד בגלל הטף", אומר וונדי אקלה, פעיל קהילתי בן 40 שעובד בעמותת 'ידיד' באשדוד. "בלי הטף כולם היו מחפשים בפחי האשפה".

טף הוא דגן עשיר בחלבונים ובברזל, שגדל רק באתיופיה. שם טוחנים אותו לקמח, מתסיסים אותו ואופים ממנו לחם חמצמץ עגול ושטוח, שנקרא אינגֶ'רה ומשמש כמזון בסיסי. בחמש או שש השנים האחרונות עלתה זמינותו של הטף בישראל. כמה עשרות יזמים ישראלים-אתיופים, שחיים בפחד מתמיד מכך שתאגיד עסקי גדול ימצא דרך להשתלט על פלח השוק שלהם, מייבאים אותו. למעשה, כמעט בכל ארוחה אוכלת כל הקהילה האתיופית הבוגרת אינג'רה מקמח טף, שהיא הרבה יותר מזינה מלחם שנאפה מקמח חיטה. "קונים שק של שישים קילו ב-300 שקל, וזה מחזיק אותנו לחודש-חודשיים", אומר יוסף טזזו, גבר נאה ומשופם שעלה לישראל לפני 22 שנה ומתגורר בקריית-מלאכי.

אחרי ששמים כסף בצד עבור הטף והתבלינים החיוניים, מחליטים כיצד לחלק את יתרת תקציב המזון. בשר נקנה בדרך-כלל באופן קיבוצי. עשר או 15 משפחות תורמות כל אחת כמה מאות שקלים וקונות פרה שנשחטת בידי רב או קֵס אתיופי. כל אחד מבניה הבוגרים של הקהילה האתיופית יודע כיצד לשחוט בעלי-חיים "יותר טוב מכל מנתח מומחה", מספר לי טזזו. "הבשר שאנחנו קונים בכמה מאות שקלים היה עולה אלף בסוּפּר, וחצי ממנו היה קרח".

יש עוד סעיף הוצאה גדול על אוכל: מזון לילדים. ילדים ישראלים-אתיופים אינם אוכלים בדרך-כלל את האינג'רה שהוריהם ניזונים ממנה. אִמותיהם מנהלות מטבח נפרד לילדים, שהתפריט שלו הוא דל מאוד: פיתה עם ממרח שוקולד או חומוס, ומדי פעם שניצל קפוא.

בגדים? קונים בשוק, כמעט לעולם לא בחנות. טלפון? ההערכה היא שבין 60% ל-70% מהמשפחות האתיופיות משלמות סכום חודשי קבוע, שמאפשר להן לקבל שיחות נכנסות בלבד. חשמל? דוּד החימום ומכונת הכביסה מופעלים רק אחרי תשע בערב, כאשר התעריפים יותר נמוכים. כל שקל נספר, כל קנייה מתוכננת. ההישרדות בישראל היא הישג שמעורר אצלם גאווה, כמו לימודי שחייה, כשמגלים בדיוק אילו תנועות יניעו אותך בהצלחה אל החודש הבא. "יש בזה הרבה חוכמת חיים", אומר טזזו. "אילו הגישה שלנו לכסף היתה כמו של הישראלי המצוי, לא היינו גומרים שבוע".

מניין צומח היאוש

הכלל הראשון: שקיפות מלאה – שקיפות שמגוננת מפני המסר של תרבות הצריכה, על מאמציה המתמידים לפתות ולנפח:לטשטש את הקווים בין רצון לצורך. דע בדיוק מה יש לך, מה גובה חשבונותיך ומה אתה צריך – ויהא אשר יהא המחיר, אל תיכנס לחובות. לעולם אל תיקלע למצב של יתרת חובה בבנק; לעולם אל תיקח הלוואה מן הבנק

"סוציולוגים מדברים על תרבות העוני", אומר דוד מהרט, תושב קריית-גת ויועץ שרת החינוך לענייני הקהילה האתיופית. "אין תרבות עוני אצל אתיופים שגדלו באתיופיה. בארץ אחד הדברים המשונים זה שההגדרה אם אתה עני או עשיר, מישהו אחר מחליט עליה. אתה יכול לשבת בבית עם הרגשה טובה שאתה עשיר, ובטלוויזיה אתה שומע שאתה עני! יכול להיות שהרבה אנשים שחיים מתחת לקו העוני לא מרגישים עניים. אם תשאל את המשפחות האתיופיות – אפילו אלה שחיים מ-2,500 או 3,000 שקלים לחודש – אם הם חושבים על עצמם כעניים, רובם יענו: "בשום פנים ואופן לא". וביום שהם יענו שֶׁכּן? זה יהיה קטסטרופה". "אתיופים לא יגידו, אני עני, כי באתיופיה זה אומר: אין לי שום דבר", אומר אקלה, "אני הרוס לגמרי, ויתרתי על כבודי ולא נותר לי אלא ללכת לקבץ נדבות. אדם עני צריך לחוש שהוא נתון בסכנה כדי ללכת לקבץ נדבות".

כאן אנשים אינם מתים מרעב, ובכל זאת, אף על פי שהם חסינים מפני התוויות שמדביקים להם, רבים בקהילה האתיופית מוצאים דרך להגדיר את מחיר התנאים הכלכליים בישראל. "באתיופיה העוני היה בבטן", אומר אקלה, שנולד למשפחה ידועה ואמידה יחסית מאזור העיר גונדר, אך בילה חודשים בכפרים בהוראת קרוא וכתוב בתקופת משטרו הקומוניסטי של מנגיסטו היילה מריאם. "פה העוני מורגש בעיקר בראש.

"בכפר באתיופיה אולי אין לך מה לאכול, אבל לראש שלך זה לא מגיע. הראש נקי ומשוחרר. אין לך דאגה מההוצאה-לפועל או מהמשכנתא. אין חשבונות. אולי לא אכלת, אבל אף אחד לא יזרוק אותך מהבית שלך. אתה יכול לקחת הלוואה מהשכנים, בלי ריבית והצמדה: אתה מחזיר את מה שלקחת. או שתביא משהו מהכפר לעיר ותמכור אותו. אפילו אם אתה אריס, בעל-הבית לוקח ממך כשיש לך, בעונת הקציר, ולא כשאין לך. זה משאיר אנשים עם פחות דאגות. התאבדויות וגירושים בגלל ענייני כסף לא ראיתי שם. פה הראש, שהיה חופשי, מתמלא בדאגות ובמתח. התוצאה של הלחץ: ייאוש. ראיתי הרבה התאבדויות ומשפחות שבורות כתוצאה מהלחצים האלה".

"המצב הכלכלי יוצר הרבה לחץ", מסכימה שולה מולא. "אנשים חיים באימה שלא יגמרו את החודש, שיזרקו אותם מהבית, שינתקו להם את החשמל או את המים. יש הרבה סכסוכים על כסף בבתים רבים. יש גם הרבה בלבול. יש הרבה אתיופים שחושבים שהבנק, הממשלה, חברת החשמל והביטוח הלאומי הם כולם גוף אחד. הם מנסים להתווכח עם הבנק על התשלום לביטוח לאומי, או לנהל משא-ומתן עם חברת החשמל על החשבון, כי הם קיבלו הנחה בארנונה. וכשמשהו מתקלקל – למשל, המקרר – זה טראגי. תיקון שעלותו מאתיים שקל הוא כמו בור שאי-אפשר למלא". "האם יש משהו שאני יכול לוותר עליו?", שואל יוסף טזזו, ומצביע לעבר הקירות והתקרה בדירתו. "אני צריך את החשמל, אני צריך את המים ואת הדירה. אני אומר לך, כולם פה חיים במצב של לחץ. אתה פותר בעיה אחת, ועוד אלף דברים קופצים עליך ממקום שלא ציפית. הרבה אנשים מאבדים שליטה בגלל הלחץ הכלכלי פה".

עוני שביטויו המיידי ביותר הוא בראש ישפיע בסופו של דבר גם על הגוף. ד"ר ענת יפה, אנדוקרינולוגית בבית-החולים 'הלל יפה' בחדרה וממקימי 'טנא', ארגון המוקדש לשיפור רמת הטיפול הרפואי שמקבלים העולים מאתיופיה בישראל, סיימה לאחרונה שני מחקרים גדולים על מצב בריאותם של העולים מאתיופיה ועל איכות הטיפול הרפואי שהם זוכים לו. אף שניתן לומר שבארץ מוצאם לא היו אצל האתיופים מקרים של סוכרת, יתר לחץ דם ושיעור כולסטרול גבוה בדם, הרי לאחר עלייתם נעשו כל הבעיות הללו נפוצות ביותר אצלם; למעשה, שיעור העולים מאתיופיה אשר סובלים מסוכרת ומיתר לחץ דם גבוה פי שניים עד שלושה בהשוואה לשאר האוכלוסייה בישראל. האתיופים סובלים גם משכיחוּת גבוהה בהרבה של קצרת ודיכאון, בהשוואה לשאר האוכלוסייה.

"סוציולוגים מדברים על תרבות העוני", אומר דוד מהרט, תושב קריית-גת ויועץ שרת החינוך לענייני הקהילה האתיופית. "אין תרבות עוני אצל אתיופים שגדלו באתיופיה. בארץ אחד הדברים המשונים זה שההגדרה אם אתה עני או עשיר, מישהו אחר מחליט עליה. אתה יכול לשבת בבית עם הרגשה טובה שאתה עשיר, ובטלוויזיה אתה שומע שאתה עני!"

אף על פי שיפה עדיין לא סיימה את ניתוח הממצאים, היא סבורה שמשבר הבריאות בקהילה האתיופית קשור ישירות למצבם הכלכלי של חבריה. סוכרת ויתר לחץ דם הם מצבים כרוניים, שאופייניים לאוכלוסיות עניות המתגוררות בחברות עירוניות במערב. השילוב בין מזון עשיר בפחמימות, מחסור בפעילות גופנית ודאגות כלכליות מתמשכות גורם לרמת הסוכר בדם ולרמת הלחץ להרקיע שחקים. מאז הגיעו לארץ במסגרת מבצע שלמה במאי 1991, עלה מדד מסת הגוף של אתיופים רבים, והוא חורג הרבה מעבר למה שנחשב לתקין ולתנאי לחיים בריאים. כפי ששר אלטון ג'ון בתחילת שנות השבעים, "הזמנים משתנים, עכשיו העניים משמינים".

במחקר על הנעשה בסניפיה של קופת-חולים כללית בנתניה, שמשרתים שיעור גבוה של אתיופים, גילתה יפה כי הטיפול הרפואי שהעולים מקבלים הוא נחות. מקרים רבים של מחלות כרוניות אצל האתיופים כלל אינם מתגלים, וגם לאחר הגילוי אינם מטופלים כראוי. רק אצל 50% מן האתיופים שאובחנו כסובלים מסוכרת בוצעה בדיקת הדם הדו-שנתית, המחויבת על-פי הנוהל הרפואי; זאת, בהשוואה ל-90% מן החולים האחרים המטופלים באותן המרפאות עצמן. יפה משוכנעת כי השילוב בין שיעור גבוה של מחלות כרוניות לטיפול לקוי יעלה בסופו של דבר לעולים האתיופים במקרי עיוורון, שבץ, מחלות לב ועלייתם של שיעורי התמותה.

אדונים לעצמנו

כאשר משווים העולים את מצבם הכלכלי בישראל למצבם באתיופיה, הם מדברים בדרך-כלל על שני יתרונות גדולים של החיים באתיופיה: העצמאות שנהנו ממנה והסולידריות החברתית, אשר סיפקה להם הגנה מפני העוני.

המשפט הקבוע הוא: "אפילו אם אתה חושב שלא היה לנו כלום, אני אומר לך שהיינו אדונים לעצמנו". לכולם – למעט קורבנות של מלחמה, בצורת או אסונות טבע – היו מקום מגורים, גישה לקרקע ולמים ולפחות כמה שוורים, כבשים או עיזים. המשפחות סיפקו בעצמן את כל צורכיהן, למעט קפה, מלח ושמן בישול, שנקנו בשוק. מי שנכשל באזור אחד, יכול היה בקלות יחסית לעבור לאזור אחר, שבו הקרקע זמינה. כאן, בישראל, מדווחים אתיופים רבים שהם מרגישים כמו "שוורים תחת עול": תקועים בעבודות שמשולם עליהן שכר מינימום, עם בוסים שמשפילים אותם על ימין ועל שמאל. עבור עובדים לא-מיומנים או מיומנים-למחצה, ללא חסכונות וירושות, משמעות התנאים הכלכליים כאן היא שעליהם להמשיך לעבוד כדי שרכושם לא יעוקל וכדי שלא יפונו מבתיהם. יחד עם זאת, הם אינם נהנים מביטחון תעסוקתי כלשהו. "באפריקה לכולם היו חיים משלהם, אדמות משלהם, רצון משלהם", אומר לגסה גשה טזזו, בן 74 מקריית-גת, שמילא תפקיד מרכזי בפתיחת הנתיב לישראל דרך סודאן. "אף אחד לא ישב לך על הראש. אנשים היו רגישים זה לכבודו של זה. עכשיו אתה יכול לאבד שני קילו בכל פעם שבעל-הבית או המנהל שלך צועק עליך! איזה שוֹק! באתיופיה למוח היה תפקיד. עכשיו, אם אנחנו עובדים, אנחנו רק מחכים שמישהו יגיד לנו מה לעשות".

"בכפר באתיופיה אולי אין לך מה לאכול, אבל לראש שלך זה לא מגיע. הראש נקי ומשוחרר. אין לך דאגה מההוצאה-לפועל או מהמשכנתא. אין חשבונות. אולי לא אכלת, אבל אף אחד לא יזרוק אותך מהבית שלך. אתה יכול לקחת הלוואה מהשכנים, בלי ריבית והצמדה: אתה מחזיר את מה שלקחת"

באתיופיה רשתות של סולידריות חברתית עזרו לשמור על עצמאות מן הסוג שאנשים כל-כך מתגעגעים אליו היום. מעגלי התמיכה היו כל-כך ממשיים, שהם "נתנו לך להרגיש כאילו שיש לך, אפילו אם אין לך", אומר יוסף טזזו. כמו בחברות כפריות רבות, שכנים או בני המשפחה המורחבת הקדישו מעת לעת יום עבודה לצרכיו של הזולת: כולם היו נאספים לנכש עשבים, לחרוש או לקצור, יום אחד בשדהו של זה ולמחרת בשדהו של אחר. אם משפחה נזקקה למקום מגורים, קבוצה של קרובים או חברים היתה מתאגדת כדי לעזור לה לבנות בית; ואם מת שור, בעליו יכול היה לשאול צמד שוורים בעונת הקציר. כמעט כל ענייני העבודה והצריכה כללו מרכיב מסוים של סולידריות חברתית. "אני זוכר שכל פעם ששחטנו פרה, חילקנו רבע מהבשר לשכנים", אומר דוד מהרט. "לא היה דבר כזה, לאכול לבד".

הסולידריות החברתית התחזקה גם בזכות העובדה שעל אף קיומן של משפחות אמידות מאוד, לא היה בכפרים מעמד מיוחד של עשירים. כולם חיו באותה סביבה, גרו במבנים מאותו הסוג, לבשו את אותם בגדים, אכלו את אותו מזון וחלו באותן מחלות. העושר נמדד במספר הכבשים והבקר שהיו בבעלותך, וכמעט לא היו לו סימנים חיצוניים נוספים. הייחוס המשפחתי היה חשוב כמעט כמו הנכסים: מי שבא ממשפחה ידועה יכול היה להיות עני, ובכל זאת זכה לכבוד, ואפילו משפחות עשירות היו שמחות לשדך את ילדיהן לילדיו. הקשר בין רמת ההשכלה של הילדים לבין עושרה או מעמדה של משפחתם היה קלוש. יכולת להיות עשיר אך כמעט ללא השכלה פורמלית, ובהחלט יכולת להחליט שאתה מעדיף שילדיך יישארו לצדך ולא ילכו ללמוד בבית-הספר, אשר היה בדרך-כלל רחוק למדי מהבית.

כאן, בישראל, האתיופים יכולים לצפות לעזרה מן המשפחה המורחבת – קבוצות של 800 או אפילו אלף חברים עדיין תופשות את עצמן כחלק ממשפחה אחת – במקרי מצוקה קשים: כשהבית נשרף או כשמישהו נזקק לתרומת כליה. אפילו בתנאים הכלכליים הקשים שהם חיים בהם, יודעים האתיופים כיצד להתמודד עם מצבי חירום: כאשר נודעו בשנה שעברה ממדי הרעב באזורים שונים של אתיופיה, הרימה הקהילה כולה, למרות עונייה, תרומה של מעל 300,000 שקלים, במנות קטנות של עשרה או עשרים ש"ח לנפש. אך בחיי היום-יום, חיים של מצוקה כלכלית הולכת ונמשכת, כולם נמצאים באותה סירה ומעטים מסוגלים לסייע לזולתם במצעד החשבונות המתמשך. ובכל זאת, ארגונים המתבססים על דגם העזרה ההדדית החלו לצוץ גם בישראל בשנים האחרונות: החל באגודות להלוואות ללא ריבית וכלה במשמרות שכונתיות שמטרתן להבטיח כי הילדים לא יסתובבו בלילה ברחובות. "התארגנויות למטרת עזרה הדדית, שמבוססות על המשפחה המורחבת או על קבוצות של אנשים הגרים בשכנוּת, לא היו באופנה הרבה זמן", אומרת שולה מולא. "כולם חשבו שהן שייכות ל'שם'. עכשיו הן חוזרות לאופנה, כמו כל דבר אתיופי".

אם קשרי המשפחה מוסיפים להיות – לפחות מבחינה סמלית – מקור של כוח עבור הקהילה האתיופית בישראל, הרי הקשר הבין-דורי הוא מקור הפגיעוּת הגדול ביותר שלה. כשניסיתי להבין מדוע ילדים שגדלים בבתים האתיופיים בישראל לא ירשו מהוריהם את אהבת האינג'רה ואת הטעמים האתיופיים, איש לא הצליח לספק לי תשובה. לכולם נראה הדבר כמו חוק טבע, תוצאה בלתי נמנעת של מפגש בגיל צעיר עם האוויר בישראל. הדור הצעיר של האתיופים – אלה שגדלו בישראל – אינו שותף לגאוות הוריו על שהם יודעים להסתפק במועט. מה שנראה להורים כשיטות הישרדות, הילדים מפרשים כקמצנות. "אני רוצה לקנות לו נעליים של חמישים שקל בשוּק, והוא רוצה נייקי", אומר טזזו. "לילדים יש עיניים ישראליות לגמרי. הם רוצים מה שיש לחברים שלהם, מה שהם רואים בטלוויזיה. מה שכואב לי הכי הרבה זה כשאני לא יכול לתת לילדים שלי את מה שאני יודע שהם חייבים: ללכת לטיול של בית-הספר, להשתתף בחוג, לקנות מחשב ולהתחבר לאינטרנט".

שיעור העולים מאתיופיה אשר סובלים מסוכרת ומיתר לחץ דם גבוה פי שניים עד שלושה בהשוואה לשאר האוכלוסייה בישראל. האתיופים סובלים גם משכיחוּת גבוהה בהרבה של קצרת ודיכאון, בהשוואה לשאר האוכלוסייה

"באתיופיה המצב הכלכלי שלך לא השפיע על התפתחות הילדים, על האפשרות שלהם ללמוד ועל האפשרויות שלהם בעתיד. פה זה כן משפיע. זה ההבדל הגדול ביותר בין ישראל לאתיופיה", אומר מהרט. "ילדים אתיופים שמודעים לזה שהם לא מקבלים את מה שהם חייבים, את מה שילדים אחרים מקבלים, מרגישים הרבה ניכור". "הם בהחלט מייחסים את זה לעובדה שהם אתיופים", מוסיפה מולא. "יש להם הרבה מודעות לעוני שלהם".

כמי שבילה תקופה מסוימת באתיופיה, נדמה לי שייתכן בהחלט כי האתיופים בישראל מפליגים בתיאוריהם באשר לנוחות וההנאה שהחיים בכפר האתיופי היו משופעים בהן. "איפה היו האנשים יותר בריאים?", אני שואל את לגסה טזזו, את בן-דודו יוסף ואת אשתו של יוסף, אזלש, "כאן או באתיופיה?". "באתיופיה", הם עונים פה-אחד. באתיופיה אנשים היו חזקים כמו שוורים. "אבל לא היו מחלות מידבקות שהרגו אתכם שם?", אני מַקשׁה. "כן, היו", משיבה אזלש, "אבל אם אתה מת, אתה מת, ואם החלמת, אתה חי ואתה בריא. לא היו אנשים שחיו כל הזמן על תרופות, כמו חצי מהאתיופים פה, עם לחץ דם גבוה, שומן בדם וסוכרת".

"ורעָב?", אני פונה עתה אל לגסה, המבוגר שבחבורה. "לא היו תקופות של בצורת ושל רעב קשה?".

"לא איפה שהיהודים חיו", הוא מתעקש, ומרמז לכך שעצם קיומם של היהודים הביא ברכה לאזור. "בכל אזור שהיהודים היו, תמיד היה מספיק גשם".

לאסקימואים, מספרים הבלשנים, יש חמישים מילים שמשמען שלג: מילה אחת לשלג קשה ופריך, מילה אחרת לאבקה רכה ונוצתית, ועוד 48 שמתארות את כל דקויות המרקם ותנאי הסביבה. ואילו שפתנו-שלנו ענייה במילים לתיאור העוני. אולי זה מה שעוזר לנו להסתיר, לא להבין, ליצור סטריאוטיפים. עולים מגיעים מארצות רחוקות, אנשים מידרדרים ממעמד אחד למשנהו, מקצועות שהיו דרושים פעם עוברים מן העולם, והכסף מתרכז ומתפזר בדרכים שונות. בהתאם לכל אלה, דרוש לנו אוצר מילים שבאמצעותו נוכל לזהות את התנאים והמצבים שנוצרים ולדבר עליהם. דרושה לנו מילה שתתאר אנשים המשלמים את כל חשבונותיהם בזמן, מִפַּחַד שהכול יילקח מהם. דרושה לנו מילת שבח מיוחדת למי שמצליחים להתקיים בכבוד מ-2,500 שקל בחודש. דרושה לנו מילה שמשמעותה "געגועים לָעצמאות ולַבּיחד של החיים בכפר". ודרושה לנו מילה כדי לתאר אנשים שאינם תופשים את עצמם כעניים, עד שהם חושבים על ילדיהם.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה