דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 ביולי 2012 | מהדורה 65

מתייאשים תוך זמן קצר: מורה להיסטוריה בחטיבת הביניים צריך להתמודד בכל שבוע עם 480-380 תלמידים. צילום: יונתן סטריאר

אם אתם מתפלאים מדוע הם לא יודעים היסטוריה

העדר שעות של לימודי היסטוריה במערכת החינוך הממלכתי יוצר שני עיוותים קשים. האחד: בכל שנה המפקחת על לימודי ההיסטוריה נאלצת להחליט מה לא יילמד מתוך מה שהוסכם עליו שהוא הכרחי להוראה. השני: כל מערכת ההכנות של התלמידים לקראת כניסתם לצבא ולחיים האזרחיים בנויה על חלל היסטורי מהדהד. שמחה גולדין, ראש ועדת מקצוע ההיסטוריה בחינוך הממלכתי, מגיב למאמרים של אבי בראלי (ארץ אחרת 63) ואריה קיזל (ארץ אחרת 64)

מפעם לפעם נזקקים אמצעי התקשורת לסוגיית הוראת מקצוע ההיסטוריה בישראל, ואז מתארחים בהם מומחים שונים, שמציגים בדרך כלל תמונה מעוותת או מגמתית. לעתים רחוקות נערך דיון עקרוני ומהותי בסוגיה, ורק לעתים רחוקות יותר מובאים בדיונים אלה נתונים הקשורים לעולם המציאות.

שתי רשימות שעסקו בעניין זה ופורסמו באחרונה ב"ארץ אחרת", האחת פרי עטו של ד"ר אבי בראלי והאחת משולחנו של ד"ר אריה קיזל, הן רשימות חשובות מאוד, ולכן מצאתי לנכון להגיב ולתאר את המצב כפי שאני רואה אותו בתוקף תפקידי כראש ועדת מקצוע להיסטוריה בחינוך הממלכתי. לפני שנתיים כמעט, עם היכנסי לתפקיד לבקשתו של ד"ר צבי צמרת, ביצעתי הערכת מצב מעמיקה, שכללה ביקורים בבתי ספר במרכז ובפריפריה, ופגישות עם תלמידים ועם מורים ומנהלים ומפקחים, והבנתי עד כמה המצב חמור הן מבחינת הוראת המקצוע והן מבחינת הנושאים הנלמדים ושאינם נלמדים. אשתדל לתאר את המצב כפי שהוא ולהפשיט אותו, במידת האפשר, מקישוטים של טיעונים אקדמיים ואקדמיים-למחצה.

הגורם המשפיע ביותר על הוראת ההיסטוריה (וכן על מקצועות הליבה ההומניים האחרים, תנ"ך וספרות) הוא מספר השעות הניתנות היום למקצוע, והמצב בתחום זה גרוע בהרבה מכפי שהציג אותו בראלי: כמות השעות של הוראת היסטוריה היא מזערית, אינה תואמת את הצרכים של התלמיד, אינה תואמת את הצרכים של המקצוע ופוגעת ביכולתו של בית הספר לגדל תלמידים "משכילים בהיסטוריה", בעלי ידע, בעלי יכולת חשיבה, בעלי יכולת כתיבה, ובעלי מוטיבציה להרחיב את ידיעותיהם בתחומים אלה. מאמצע שנות התשעים ירדה בתלילות כמות השעות, וכיום תלמידינו זוכים (במקרה הטוב) לשעתיים בשבוע של הוראת היסטוריה בכיתות ו-ט, ועוד שבע בתיכון (י-י"ב) המתחלקות על פני שנתיים בלבד.

מצב זה יוצר שני עיוותים קשים. האחד: בכל שנה המפקחת על לימודי ההיסטוריה נאלצת להחליט מה לא יילמד מתוך מה שהוסכם עליו שהוא הכרחי להוראה. השני: כל מערכת ההכנות של התלמידים לקראת כניסתם לצבא ולחיים האזרחיים בנויה על חלל היסטורי מהדהד. בכיתה י"ב, בשנה המעצבת ביותר את התלמיד, ברוב בתי הספר הממלכתיים אין התלמידים לומדים היסטוריה כלל – לא היסטוריה של העולם, לא היסטוריה של העם היהודי, לא היסטוריה של הקמת המדינה ושל תולדות שישים השנים האחרונות. נוהגים להאשים את בחינות הבגרות במתכונתן הנוכחית בכל, אלא שלמעשה הבחינה שומרת על גחלת מעמד המקצוע, משום שהיא מכתיבה את מספר השעות שבהן נלמד המקצוע ואינה מאפשרת (כמעט) לקצץ בו. אלא שגם מסגרת זו אינה מספיקה, ורוב המורים הודו בפני ש"במקרה הטוב" הם מלמדים כ-60 אחוז מכמות השעות המוקצבת. מצב מעוות זה יוצר פערי ידע בעייתיים, ולכן אם מישהו מתפלא מדוע תלמידים המסיימים י"ב אינם יודעים את ההיסטוריה של השנים האחרונות, הסיבה היא שלא לימדו אותם את הנושא הזה בגלל חוסר בשעות.

מצב זה יוצר עיוות נוסף שאמור לטרוד שינה מעינינו, וזה הדבר שהעלו בפני תלמידי בוגרי האוניברסיטה שפנו ללמד היסטוריה בחטיבת הביניים או בתיכון: מורים ראויים, צעירים ונענים לאתגר, אינם מוכנים להיות מורים להיסטוריה, ואם הם עושים זאת, הם מתייאשים בתוך זמן קצר. מורה במשרה מלאה צריך ללמד 24 שעות בשבוע. אם הוא מלמד בחטיבת הביניים, פירוש הדבר שעליו ללמד 12 כיתות, ובכל כיתה יש עד ארבעים תלמידים. הנה כי כן, מורה להיסטוריה במדינת ישראל צריך להתמודד בכל שבוע עם 480-380 תלמידים. האם המורים יכולים להכיר את התלמידים שלהם? האם הם יכולים לחנך אותם? האם הם יכולים ללמד אותם? ואותם מאות תלמידים – איזה ערך הם מייחסים למקצוע כזה?! כיצד יתייחסו למורה, ויהיה זה המורה המופלא בעולם? מדוע שיתייחסו התלמידים ברצינות למקצוע ההיסטוריה?

בשלב זה אני מבקש מהקורא לשים לב להקצאת השעות השבועיות במערכת החינוך, שכן באמצעותה ניתן לבחון את ההעדפות של משרד החינוך. הורים רבים מתבלבלים נוכח מספר שעות הלימוד, והאופן שבו נהוג לספור אותן. (ההבהרה כאן הכרחית מבחינתי לפחות להורה אחד שאמר לי פעם בכעס: "בני למד במערכת החינוך שתים-עשרה שנה. אתה יודע כמה שעות זה?") במערכת החינוך לומדים כשמונה חודשים בשנה, שהם 32 שבועות. אם כן, שעה שבועית המנוצלת בבית הספר במידה מקסימלית היא 32 שעות בשנה. אם נתייחס גם לטיולים ולטקסים – ובחטיבה העליונה יש גם מסע לפולין, יציאה ליד ושם, יום מניעת תאונות דרכים, יום חינוך מיני, יום הכנה לצה"ל (רשימה חלקית) – ניווכח שבמקרה הטוב שעה שבועית היא 24 שעות בשנה. כלומר, יממה אחת! במקרה של לימודי ההיסטוריה, הנלמדים לכל היותר 15 שעות בכיתות ו-י"ב, אנחנו מלמדים באופן מקסימלי 568 שעות (284 שעות ו-ט; 285 י-י"ב). זה מעט להחריד. אם נכונה הידיעה שהופיעה בעיתונים, כי למקצוע החדש "אוריינות מדעית" הוקצבו 576 שעות במשך ארבע שנות לימוד (חמש שעות שבועיות בכיתה ז', חמש בח', חמש בט' ושלוש בי'. כלומר: סה"כ 18 כפול 32 שבועות), אנו יכולים להבין מדוע תלמידנו אינם יודעים היסטוריה, ומאליה נדחית הטענה ש"אין לנו שעות במערכת להציע" – טענה ששמעתי מגורמים שונים במשרד החינוך, החל בזוטרים וכלה בקודקודים.

שחיטת שעות הלימודים ההוּמניים

ברשימתו טוען בראלי כי הסיבה לכיווץ היא פוליטית, וכי שרי החינוך מתהדרים לאחרונה בחלופות דוגמת תגבור לימודי האזרחות (השרה לשעבר יולי תמיר) והוראת לימודי תרבות ישראל (השר דהיום גדעון סער). תיאור הבעיה במאמר של בראלי מדויק, אבל איני מסכים עם טענתו כי השרים שינו את המצב בגלל נטיות פוליטיות כאלה או אחרות. לימודי האזרחות תוגברו, אבל הם אינם שודדים את השעות ההיסטוריה, והוראת תרבות ישראל, עם כל הביקורת שיש לי כלפיה, אינה נעשית בתיכונים. שחיטת השעות אינה רק בהיסטוריה, אלא בכל המקצועות ההומניים. גם ספרות ותנ"ך הם מקצועות שחלה ירידה מתמדת בכמות השעות, בערך המקצוע וברמת התלמידים. את הרעה החולה הזו יש לתקן ומהר. צריך לבדוק מה לומדים התלמידים בשעות שנחסכו למערכת מצמצום ההוראה של הלימודים ההומניים בחטיבת הביניים ובתיכון. להערכתי הבלתי מוסמכת, מדובר בחמש עד שמונה שעות שבועיות. היכן הן? מה לומדים בהן?

בראלי העלה טענה כלפי נושא האזרחות, וספג בשל כך התקפה בשתי חזיתות במאמרו של קיזל. האחת, התקפה על לימודי ההיסטוריה היום ("יש לבטל את הקשר המשעבד בין נרטיב-העל הציוני ופרקי ההיסטוריה הכללית"); והשנייה, קילוס הוראת האזרחות. למרבה הצער, מאמרו של קיזל לקוי בשתי החזיתות.

מצב הוראת ההיסטוריה אינו כפי שהוא מתאר. כל קביעותיו מבוססות על ספרו שכתב, ולא על המציאות והשינויים בבתי הספר שראיתי בשנתיים האחרונות (דברי אלה מקובלים על המפקחת החדשה להוראת ההיסטוריה, ד"ר אורנה אתר כץ). אין מקום לטענתו של קיזל בדבר "הסלידה" שחשים המורים והתלמידים מן המקצוע, זה לא נכון לגבי מקצוע ההיסטוריה ולא נכון בהשוואה שבין מקצוע ההיסטוריה למקצועות אחרים; תוכנית הלימודים אינה "מנתבת את התלמיד לשנן באופן טכני ובלתי קונטקסטואלי תאריכים, שמות ואירועים". אילו קרא קיזל את ההנחיות הניתנות למורים בשנתיים האחרונות, היה רואה שהמצב הפוך! בניגוד לטענתו, תוכנית הלימודים הנוכחית דווקא עוסקת בהתפתחויות של תנועות חברתיות ותנועות אידיאולוגיות (ובהן התנועה הקומוניסטית, התנועה הפשיסטית, התפישה הליברלית והתנועות הלאומיות). בניגוד לטענתו, הדגש אינו רק על היסטוריה פוליטית-צבאית. בדיקה פשוטה של תוכנית הלימודים תעלה נושאים חברתיים מובהקים גם בהקשר של תולדות ימי הביניים (ערים וקהילות), וגם בנושאים עכשוויים יותר (הפעילות הציונית בארץ; העליות הגדולות, הקשיים, הדילמות ואירועי ואדי סאליב; המעבר מתפישת כור ההיתוך לתפישת הרב-תרבותיות ואופן ביטוייה; התמורות בעיצוב זיכרון השואה ועוד). בניגוד לטענתו על "הדבקות השמרנית של משרד החינוך בתהליכי למידה, הוראה והערכה ששינון וזכירה במרכזם", דווקא מקצוע ההיסטוריה בשנתיים האחרונות הכניס מטלות ניתוח קטעי מקור ושאלות חשיבה לבחינות הבגרות. בעיקר תמוהה העובדה שקיזל מדבר על חוסר הצורך לתגבר את שעות ההוראה, ובמקום כך לשפר את ההוראה, ובאותה נשימה מטיף לתגבר את העיסוק בהיסטוריה כללית, ולא להפחית מהעיסוק בהיסטוריה היהודית והציונית.

מאידך גיסא: הצגת הוראת האזרחות כדוגמה לכך שבמיעוט שעות מצליחים לייצר מקצוע משמעותי אינה רלוונטית לדיון. איך זה קשור להוראת ההיסטוריה? איך זה קשור ליידע על העבר? האם אפשר במקצוע האזרחות להסביר לתלמיד את מהותה של הדמוקרטיה בלי להעביר לנגד עיניו את ההתפתחות המרהיבה מימי יוון, דרך דיכוי הכנסייה, המהפכנות הבלתי נלאית של המערב ועד יצירתן של מדינות דמוקרטיות במערב ובישראל? רק אם ילמד מה קרה בעבר, ויפנים את התהליכים, יוכל התלמיד להתייחס לנושא החוקתי של הדמוקרטיה בישראל. האם אפשר ללמד תלמיד על בעיית הפערים החברתיים בלי ללמד אותו על הקמת המדינה, העליות והקמת עיירות הפיתוח? האם אפשר ללמד אותו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלי ללמד אותו את ההיסטוריה של ארץ ישראל מסוף המאה ה-19 ועד תקופת המנדט ומלחמת העצמאות?

המקצוע שאנו מלמדים הוא ללא ספק המקצוע החשוב בתחום הלימודים ההומניים, גם משום שהוא חשוב מצד עצמו, וגם משום שהוא מאפשר פרישה רחבה של ידע, ויכולת מרבית של עירוב תחומים וקשר למקצועות האחרים. הדיון ההיסטורי מחייב ידע והבנה של גיאוגרפיה מקומית ועולמית, הכרת תרבויות שונות, שימוש מושכל במקורות כתובים ושימוש בשפות שונות (או בתרגומים). התחום מאפשר חיזוק של תחומים אלה, ולכן הוא מאפשר (ולדעתי גם מחייב) השקה עם מקצועות אחרים ופנייה למכלול הכישורים שתלמידים בחטיבת הביניים והתיכון חייבים לפתח. דלות יכולת הביטוי הבאה לידי ביטוי אצל חלק לא מבוטל של תלמידינו, היא מחדל הוראה מובהק. יש התולים זאת בהליכי הלמידה בבית הספר היסודי, שבו התלמידים אינם נדרשים להתבטא בכתב ולכתוב תשובות מורכבות, אלא להשלים מילה ברצף המשפט או לענות תשובות קצרות בחוברות עבודה. מקצוע ההיסטוריה, משיוקצו לו שעות מספיקות, יוכל למלא מחסור נואש זה החל בכיתה ו' וכלה בהכנה לבגרות האינטלקטואלית של תלמידינו.

הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו זינוק איכותי. על פי ראיית משרד החינוך, הכיתות יהיו כיתות שיעברו את מהפכת התקשוב. כלומר, כיתות שבהן המורים יוכלו להפעיל מערכות מולטימדיה שבעזרתן אפשר להשיג את רוב מאוויי ההוראה האיכותית למקצוע ההיסטוריה. שהרי הצורך בחוויה ההיסטורית הוא קריטי. התלמידים צריכים לחוש את החומר, להבין אותו באופן חווייתי, ולהתחבר אליו במובן החווייתי. אם ה"קליק" החווייתי לא יושג, החומר ההיסטורי יישאר בבחינת מידע שיש להתכונן אליו לבחינה.

התברר לי כי יש בתי ספר שהכירו בבעיה, והקצו שעות נוספות הנדרשות ללימודי ההיסטוריה. בדקתי שלושה בתי ספר בערים שונות, שבהם הרשות המקומית או המנהלים הוסיפו שעות, והמורים לימדו את התוכנית במלואה. למרבה הפלא, אפשר להבחין בנקל ביכולת הגבוהה של התלמידים שָם ובידע הרב שלהם.

דבר אחד ברור: כדי להנחיל לתלמידים את עקרונות לימוד ההיסטוריה של העולם ושל עם ישראל, כדי לעשות את התלמידים משכילים בהיסטוריה ולצייד אותם ביכולת לנתח מקורות היסטוריים, יש צורך בלא פחות משלוש שעות בשבוע של הוראת היסטוריה בכיתות ו-ט. כמו כן, יש כמובן להתאים את ההוראה ואת דרכי ההוראה, את ספרי הלימוד ואת אמצעי ההוראה האחרים, לתקופה שבה אנחנו חיים. בסופו של דבר, יש מקום לאופטימיות, אופטימיות המבוססת על המציאות שבה נתקלתי בכמה בתי ספר, ואשר בהם יוזמות של מנהלים ורשויות מקומיות יצרו את המצב הפשוט שאותו אני מבקש.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 65 של "ארץ אחרת": דברים שבוערים בלבנולהזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר שמחה גולדין, ראש ועדת מקצוע ההיסטוריה בחינוך הממלכתי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה