דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 ביוני 2005 | מהדורה 28

אל תטעו בהבנת הנסיגה החד-צדדית

מתחילת הסכסוך לא הפנמתם את העובדה שאיננו גרסה מודרנית של הצלבנים אלא עַם שורשי, שחזר הביתה. אי-היכולת שלכם להבין מי אנחנו המיטה אסון לא רק עלינו אלא גם עליכם, כיוון שהיא גרמה לכם לטעות שוב ושוב בהערכת חִיוּתנו וכוח העמידה שלנו. ליוסי קליין-הלוי נדמה, שאתם שוב עומדים לטעות טעות הרת-אסון בהבנת הציבור הישראלי

קליין-הלוי: "גם אנחנו ניסינו למחוק את קיומכם הלאומי,

והתעקשנו לטעון שאינכם עם אמיתי אלא ספיח של העולם

הערבי" צילום: איל יצהר

פעם, לפני מלחמת הטרור, בתקופה שנראית היום – ולא רק מבחינה טכנית, אלא מבחינה מהותית – כאלף אחר, עליתי לרגל למסגדים ולכנסיות בארץ הקודש, כיוון שרציתי להכיר אתכם ברגעים הרוחניים האינטימיים שלכם. באתי כיהודי מאמין, התפללתי יחד אתכם והרהרתי יחד אתכם בַּנשגב בכל מקום שהרשֵיתם לי להשתתף בחיי האמונה שלכם. רציתי להתעלוֹת, ולו לזמן קצר, מעל לתהום הפוליטית הפעורה בינינו, בכך שאחווה יחד אתכם שמץ מהנוכחות האלוהית. רציתי גם ללמוד להרגיש בנוח בַּתרבויות הדתיות של המזרח התיכון, מתוך אמונה ששיבת היהודים למולדתם תהיה שלמה רק כשהמדינה היהודית תפסיק להיות גולה באזורהּ.

במהלך מסעי, שלקח אותי מן הגליל לעזה, זכיתי להיכלל בשורת התפילה המוסלמית. למדתי לכבד את כוריאוגרפיית הכְּניעוּת הזו, שבה האדם נעשה חלקיק מגל גדול של מסירוּת, גל שקדם להופעתנו על פני האדמה ויימשך עוד זמן רב אחרי לכתנו. למדתי להעריך את לבו חסר המורא של האיסלאם, שיודע כיצד להחדיר במאמיניו קבלה אמיתית של סופיוּת החיים ? דבר שתרבות המערב מנסה להסתירו לעתים קרובות מדי, בהסחות דעת דוגמת הומור שחור. צדהּ האפל של ההשלמה המוסלמית עם המוות הוא כמובן המחבלים המתאבדים, אבל למדתי גם שהשלמה עם סופיות החיים יכולה לשמש בסיס ליצירתה של שפת פיוס בין-דתית. שוב ושוב אמרו לי הפלסטינים: "מה הטעם בוויכוח בינינו, למי שייכת האדמה הזאת, אם בסופו של דבר גם אתה וגם אני נהיה שייכים לה?". התבונה הזו, לראות את תביעותינו ומאבקינו הארציים בתוך ההקשר של סופיות החיים – מצב המשותף לכולנו, נתנה לי תקווה שיום אחד שלום בינינו יהיה אפשרי.

נאסר יוסוף כמשל

ואולם, גיליתי גם, במהלך אינספור שיחות כֵּנוֹת עם פלסטינים מכל שכבות החברה, שהלָכה למעשה, מעטים מבני עמכם מוכנים להכיר בלגיטימיות של זכותי על חלק כלשהו מן האדמה הזאת. אזכיר רק דוגמה מייצגת אחת. במהלך מסעי אל האיסלאם בעזה פגשתי את הגנרל נאסר יוסוף, שעמד באותה עת בראש אחד ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים, וכיום הוא משמש כשר הפנים ברשות הפלסטינית. בשלב מסוים בשיחתנו ביקשתי מן הגנרל לתאר לי את חזונו בנוגע ליחסים בין מדינה יהודית למדינה פלסטינית לאחר חתימת הסכם השלום בינינו. בוא נניח, אמרתי, שישראל תיסוג לגבולות 67', תפרק את ההתנחלויות ותחלק מחדש את ירושלים: מה אז? הוא השיב שעם שובם של הפליטים לאזורנו, רבים כל-כך מביניהם יבחרו להתיישב באזורים בישראל שבהם חיו פעם משפחותיהם, עד כי בסופו של דבר נבין שאין צורך בגבול מלאכותי בין ישראל לפלסטין. הצעד הבא, המשיך הגנרל, הוא מיזוגן של שתי המדינות. "ואז נזמין את ירדן להצטרף לפדרציה שלנו, וגם את עיראק וסוריה. למה לא? נַראה לָעולם כולו איזו ארץ נהדרת יכולים היהודים והערבים ליצור יחד". אבל, שאלתי את הגנרל, האם איננו נושאים ונותנים עכשיו כדי להגיע לפתרון של שתי מדינות? "כן", השיב, "בתור הסדר ביניים". ואז הוסיף: "אתם חלק מאתנו. כמו שיש ערבים מוסלמים וערבים נוצרים, אתם ערבים יהודים".

פיתחתם מה שאפשר לכנותו "תרבות של הכחשה", הכופרת באמיתוֹת הבסיסיות ביותר של הסיפור היהודי. על-פי תרבות ההכחשה הזאת, שנפוצה לא רק בקרב בני עמך אלא בכל רחבי העולם הערבי, מעולם לא היתה נוכחות יהודית בארץ הזאת בימי קדם, לא היה בית-מקדש בירושלים ולא היתה שואה. המתקפה האמיתית, אם כן, אינה הטרור, אלא ההשתלחות כנגד ההיסטוריה והזהות שלי; סירובכם לאפשר לי להגדיר את עצמי הוא סוג של טרור אינטלקטואלי

הסיפור הזה רלבנטי במיוחד, משום שהגנרל יוסוף ידוע כאדם מתון המתנגד נחרצוֹת לטרור בטענה שהוא מזיק למטרות הפלסטיניות. וכך למדתי במהלך מסעותי אל תוך החברה שלכם, שלַמתינוּת יש משמעות אחת בצד הישראלי ומשמעות אחרת לגמרי בצד הפלסטיני. ישראלי מתון בהשקפותיו רואה בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאבק בין שני נארטיבים לאומיים לגיטימיים. לעומת זאת, פלסטיני בעל השקפות מתונות נוטה לחלוק על הקיצונים בכל הנוגע לשיטות, אך לא באשר ליעדים: הוא מתנגד לחיסולה של ישראל בטרור ובמלחמה, אולי משום שזוהי אפשרות לא-מציאותית; אך הוא דוגל בהיעלמותה של ישראל מעל המפה באמצעים הדרגתיים יותר, כמו חתרנות דמוגרפית. בדומה לגנרל יוסוף, הוא רואה בפתרון של שתי מדינות הסכם ביניים, צעד לקראת "פלסטין הגדולה". כשהמתונים שלכם מדברים על שלום ועל צדק, הם מתכוונים בדרך-כלל לפתרון של מדינה אחת.

לפני מסעי אל האיסלאם והנצרות הפלסטיניים הייתי משוכנע שאתם, הנמצאים תחת כיבוש, יודעים על הישראלים הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים עליכם. ככלות הכול, מכורח הנסיבות הכבוש נוטה להקדיש תשומת-לב רבה יותר לאורחותיו של הכובש, אשר בעוורונו היהיר נאטם לחיי בני העם הכבוש שסביבו.
אינני מאמין עוד בכך. המסע הפרטי שלי אל דתות שכנַיי היה חלק מניסיון ישראלי הרבה יותר רחב, ניסיון שהחל במהלך האינתיפאדה הראשונה: להבין את הנארטיב שלכם, לראות כיצד נראה הסכסוך מבעד לעיניכם.

טרור אינטלקטואלי

באשר לחברה שלכם, היא לא עשתה כמעט שום ניסיון להבין את הנארטיב שלנו. במקום זאת פיתחתם מה שאפשר לכנותו "תרבות של הכחשה", הכופרת באמיתוֹת הבסיסיות ביותר של הסיפור היהודי. על-פי תרבות ההכחשה הזאת, שנפוצה לא רק בקרב בני עמך אלא בכל רחבי העולם הערבי, מעולם לא היתה נוכחות יהודית בארץ הזאת בימי קדם, לא היה בית-מקדש בירושלים ולא היתה שואה. בשום מקום אחר בעולם כיום אין "הפרוטוקולים של זקני ציון" פופולריים כמו בעולם הערבי, שהיה גם למרכז העולמי להכחשת השואה.

המתקפה האמיתית, אם כן, אינה הטרור, אלא ההשתלחות כנגד ההיסטוריה והזהות שלי; סירובכם לאפשר לי להגדיר את עצמי הוא סוג של טרור אינטלקטואלי.
במסגרת האימוץ הרשמי של תרבות ההכחשה הזאת – בתקשורת, בבתי-הספר ובמסגדים

ניסיתם להמציא ולהגדיר אותנו מחדש, ולמחוק את קיומנו הלאומי.
גם אנחנו ניסינו פעם למחוק את קיומכם הלאומי, והתעקשנו לטעון שאינכם עַם אמיתי אלא ספיח של העולם הערבי. אך היום רק הימין האידיאולוגי אצלנו ממשיך לדבוק בטענה – כגולדה מאיר בשעתה – שאין עם פלסטיני. ואילו אצלכם המנהיגות הפוליטית והרוחנית עומדת דרך שגרה על כך שאין עם יהודי, רק אמונה יהודית, או זהות מומצאת כמו "יהודים ערבים" של הגנרל יוסוף, או עַם כוזב שמוצאו מהכוזרים. בכך אתם מתעלמים מן הדרך שבה היהודים הגדירו את עצמם תמיד: עַם בעל אמונה.

מדוע אנו עוזבים את עזה

נכון שלֶּחזק קל יותר לפתח גישות מורכבות יותר כלפי הסכסוך, מאשר לחלש. מי שיש לו צבא וכלכלה משגשגת יכול להרשות לעצמו לחשוב מחדש על ההיסטוריה שלו, ואפילו לתת מקום לנארטיב מתחרה. אך מתחילת הסכסוך לא הפנמתם את העובדה שאיננו גרסה מודרנית של הצלבנים אלא עַם שורשי, שחזר הביתה. אי-היכולת שלכם להבין מי אנחנו המיטה אסון לא רק עלינו אלא גם עליכם, כיוון שהיא גרמה לכם לטעות שוב ושוב בהערכת חִיוּתנו וכוח העמידה שלנו. כעת נדמה, שאתם שוב עומדים לטעות טעות הרת-אסון בהבנת הציבור הישראלי.

על-פי הסקרים, רוב הפלסטינים סבורים שהטרור הוא שהביא להחלטה לסגת מעזה. מסקנה זו בהחלט עלולה להוביל אתכם לסיבוב נוסף של טרור. האמת היא שאנחנו עוזבים את עזה, כיוון שרוב הישראלים הגיעו למסקנה – עוד במהלך האינתיפאדה הראשונה – שהאינטרס הקיומי שלנו מחייב אותנו לצמצם ככל האפשר את האיום הדמוגרפי על הרוב היהודי, ואת האיום המוסרי של הכיבוש המתמשך על נפשותינו. בה-בשעה אנחנו מבצרים את אחיזתנו באזורים שלתפישתנו, חיוניים לרווחתנו: בגושי ההתנחלויות ובירושלים-רבתי. זו, אפוא, האירוניה של מה שאתם מכנים אינתיפאדת אל-אקצא: כשבחרתם בטרור החמצתם את ההזדמנות לקבל את ירושלים כעיר הבירה, שיכולתם לזכות בה אילו בחרתם בדרך של משא-ומתן.

המפתח להבנת משמעותה של הנסיגה החד-צדדית – עניין שלא רק בני עמכם מחמיצים, אלא גם הימין הישראלי – נעוץ בכך ש"החד-צדדיוּת" חשובה לא פחות מן "הנסיגה". רוב הישראלים הגיעו למסקנה שהשמאל שלנו צדק כשהזהיר מפני הסכנות המוסריות והדמוגרפיות של הכיבוש, ושהימין שלנו צדק כשהזהיר שלתנועה הלאומית הפלסטינית אין שום כוונה לחיות בשלום לצד מדינה יהודית, יהיו גבולותיה אשר יהיו. וכך, אם איננו יכולים לכבוש אתכם ואיננו יכולים לעשות אתכם שלום, הברירה היחידה שנותרה לנו היא נסיגה חד-צדדית וגדר – כלומר, לקבוע את גבולותינו בעצמנו, בלי הסדר שלום.
הנחישות הישראלית החדשה להפסיק לחכות לפרטנר פלסטיני לא-קיים ולקחת את גורלנו בידינו, היא ניצחון ישראלי ולא פלסטיני.

מלחמת הטרור העניקה לחברה בישראל ניצחון חשוב נוסף: אמונה מחודשת בצדקת דרכנו. חוץ משמאל קולני אך שולי, רוב הישראלים יודעים שבכל צומת היסטורי בשבעים השנים האחרונות, כשעמדה על השולחן הצעה לסיים את הסכסוך, הצד שלנו אמר כן והצד שלכם אמר לא. ידיעה זו היא שנתנה לנו כוח לעמוד במתקפת הג'יהאד הנוכחית.
תמיד מצאתם צידוקים לָרוב לשלילת כל פשרה. מנקודת מבטכם, הצדק המוחלט הוא תמיד לצִדכם. אך עם כל דחייה אלימה של ניסיון בינלאומי לסיים את הסכסוך, הצטמקה מפת המדינה הפלסטינית הפוטנציאלית. ב-1937 הוצעו לכם 80 אחוז מן האדמות; ב-1947 – 45 אחוז; ב-2000 – 22 אחוז. במלחמת הטרור האחרונה הדפוס ההרסני הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת; הנסיגה החד-צדדית והגדר צמצמו עוד יותר את ממדי המדינה הפלסטינית הפוטנציאלית.

אין לי ספק שרוב הישראלים מוכנים עקרונית לוויתורים מרחיקי לכת, כדי להביא לקץ הסכסוך. אך אותו רוב משוכנע גם שיהיה אשר יהיה היקף הוויתורים שנציע, לא נקבל בתמורה שלום ולגיטימציה. לכן אני סבור שהנטל של סיום הסכסוך מוטל כיום עליכם. ישראלים רבים כבר עשו את פריצת הדרך התודעתית הדרושה לכינונו של שלום בינינו; אבל אנחנו נישאר מחופּרים מאחורי הגדר שלנו, עד שנחוש שחל שינוי בגישתכם.
הגדר מייצגת את האנטיתזה לתקוותי להשתלבותה של ישראל במזרח התיכון, התקווה ששלחה אותי אל תוך המסגדים, בחיפוש אחר חיי הדת שלכם. עם זאת, כמעט ככל שאר הישראלים, אני תומך בגדר. באי-רצון ומתוך כורח הגעתי למסקנה, שבמקום לפעול לסיום הסכסוך עלי להכיר במציאות ולהגן על עצמי מפני סירובכם להכיר בלגיטימיות שלי. דחיקת ישראלים כמוני למחנה הייאוש אינה מצטיירת בעיניי כניצחון פלסטיני שראוי לחגוג אותו.

במהלך מסעותי אל תוך החברה שלכם למדתי, שלַמתינוּת יש משמעות אחת בצד הישראלי ומשמעות אחרת לגמרי בצד הפלסטיני. ישראלי מתון בהשקפותיו רואה בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאבק בין שני נארטיבים לאומיים לגיטימיים. לעומת זאת, פלסטיני בעל השקפות מתונות נוטה לחלוק על הקיצונים בכל הנוגע לשיטות, אך לא באשר ליעדים

במהלך תהליך אוסלו הבטיחו ראשי מחנה השלום בישראל לציבור הישראלי, שחרדתו לנוכח ההסתה הפלסטינית כנגד עצם קיומנו הלכה וגברה, כי הלגיטימציה תבוא בעקבות הפיוס – כלומר, כשהכיבוש יסתיים ומנגנוני השלום הרשמיים יייכנס לתוקף, יכירו הפלסטינים בהדרגה בזכותה של ישראל להתקיים. כעת אנו מבינים שהמציאות הפוכה: לגיטימציה היא התנאי המוקדם לפיוס.

הגיונות היסטוריים שונים

הטרגדיה של הסכסוך שלנו היא שההיסטוריה לא הותירה ברירה, לא לנו ולא לכם. הגיון ההיסטוריה היהודית תבע שנחזור לכאן – ולא רק כיוון שנרדפנו בגלות, אלא כיוון שהיהודים תמיד תפשו את הגלות מן הארץ הזאת כמצב לא-טבעי, כפגיעה רוחנית בזהות העצמית העמוקה ביותר של היהדות. אך כשם שהגיון ההיסטוריה שלנו חייב אותנו לחזור, כן הגיון ההיסטוריה שלכם חייב אתכם להתנגד לחזרתנו.

הסכסוך בינינו הוא על נכסים לא-מוחשיים ותפישות הדדיות, ולא על נקודה מוגדרת על המפה. כשאנחנו מביטים זה בזה, אנחנו רואים את התגלמות הטראומות ההיסטוריות הנוראות ביותר שלנו. כשאתם מביטים בנו, אתם רואים מעצמה עם נטיות להתפשטות, המזכירה לכם את התבוסות וההשפּלות שהיו מנת חלקכם במאות הקודמות: תפישה שחיזקו נצחונותינו הצבאיים על העולם הערבי, אשר הביאו להרחבת גבולותינו. כשאנחנו מביטים בכם, אנחנו רואים חוליה אחרונה בשרשרת ארוכה של אויבים רצחניים שקמו להשמידנו: תפישה שחיזקו פיגועי ההתאבדות, הממחישים בזעיר אנפין את הדחף להשמדת-עם. בדיוק כשם שאתם רואים בנו קולוניאליסטים וצלבנים, אנחנו נוטים יותר ויותר לראותכם כנאצים.
כמי שזכה לבלות זמן-מה בקרבכם, אני יודע שרובכם אינכם נאצים; בדיוק כשם שאני יודע שרובנו איננו קולוניאליסטים. אנחנו שני עמים שסובלים מטראומה, ובאורח טראגי משליכים את הדימויים השטניים ביותר שלהם זה על זה.

ניסיון אחד מרשים וחריג

נסיגתנו מעזה מסמנת את תחילת התכווצותנו הטריטוריאלית. האם יוכל הצד שלכם להפסיק לחלום על חיסולנו, חלומות שפעולות של ממש בצִדם – באמצעות הטרור, הדמוגרפיה, הפּצצה האיסלאמית? האם תוכלו להכיר בלגיטימציה המוסרית – ולא רק בַּהכרח הפוליטי הזמני – של פתרון שתי המדינות?

כתבתי לעיל שעַמכם לא עשה "כמעט שום ניסיון" להבין אותנו, היהודים. חריג מרשים אחד היה עלייה-לרגל לאושוויץ, שעשו לפני שנתיים פלסטינים אזרחי ישראל. הושטת יד ליהודים בשיא האינתיפאדה מצד אזרחי ישראל הפלסטינים היתה ביטוי עמוק ביותר לנדיבותה של התרבות הערבית. זכיתי להיות בין היהודים שהשתתפו ביוזמה הערבית הזאת. עמדנו שם, במשרפות המחנה, ערבים ויהודים שאחזו זה בזה בדממה, ניצבים יחדיו מול השְאוֹל. באותו הרגע נראה שהכול בינינו אפשרי.

לאחרונה, אולי בזכות ההפוגה בטרור, התחלתי לחשוב שוב על המסע הזה, ועל המסע שעשיתי אל חיי האמונה שלכם. אפילו הנחתי לעצמי לשקוע בגעגועים לאינטימיות ולרוממות הרוח שחשתי במסגדים שלכם, לשיחות על אמונה ומשמעות וגורל מעל אינספור ספלי קפה ותה, לתחושת הזמן המתנהל לאִטו ומתפשט עד היהפכו לזמנו של אלוהים. ניגשתי אליכם אז בגובה העיניים, בלי להתנצל על נוכחותי כאן ובלי לבטל את נוכחותכם. וכך אני חולם להיות אתכם שוב: כבניה מבטן ומלידה של האדמה זאת, שביום מן הימים ניאסף אליה כולנו.

יוסי קליין-הלוי הוא עמית בכיר ב"מרכז שלם" ספרו "בפתח גן-עדן: יהודי בחיפוש אחר אלוהים עם נוצרים ומוסלמים בארץ הקודש" עומד לראות אור בעברית

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" וב"ניו-ריפבליק"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה