דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | מהדורה 03

פסליהן של סינגוגה, המסמלת את היהדות, ואקליזה, המסמלת את הנצרות, בכניסה לקתדרלת שטרסבורג, אלזס, צרפת 1230

אל מול תודעה מודרנית

"אני מטייל באירופה עם ילדיי ומנסה לתת להם הזדמנות להבין יותר – על-ידי המפגש עם הבניינים, החפצים שבמוזיאונים והנופים – את מה שהקריאה בספר היסטוריה אינה יכולה לספק. דווקא משום כך אני חש שוב ושוב עד כמה הבנה אמפתית של אנשי העבר, גם באירופה הידועה, היא בלתי אפשרית". דן בארי על ספרו של ישראל יובל "שני גויים בבטנך"

ישראל יעקב יובל, "שני גויים בבטנך", הוצאת עלמא/ עם עובד, 2000

ספרו של ישראל יובל 'שני גוים בבטנך' עוסק בהשפעות ההדדיות של הנצרות והיהדות זו על זו בימי הביניים, בעיקר בארצות אשכנז. כפי שהמחבר, ישראל יובל, מציין בהקדמה, המאמר שהתחיל את המחקר שהספר עוסק בו גרם לסערה, באשר הרעיון שהיהדות יכולה להיות מושפעת מן הנצרות קומם אנשים רבים, כולל חוקרים מן הדור הישן.

העורכת ביקשה ממני לכתוב על "שני גויים בבטנך", כי היא היתה מעוניינת בנקודת המבט המיוחדת שלי, אולי בגלל היותי גר.

ובכן, יש בכך סכנה: אדם שעזב את הדת שהתחנך בה ואימץ דת אחרת יהיה נוטה להצדיק את בחירתו ולהגן על אמיתת דתו החדשה ביתר שאת מן האפולוגטיקה הרגילה של אותה דת. אבל במקרה דנן, יתכן שיש יתרון מסוים לנקודת מבטי, דווקא משום שהרשמים שקיבלתי בילדותי לא עיצבו אצלי מערכת אינסטינקטיבית של דחייה ותיעוב כלפי הנצרות. על הצלבנים ידעתי רק דברים טובים, הרדיפות שסבלו מהן היהודים פשוט לא היו בתכנית הלימודים בבית ספר, וידיעתם לא הושלמה על ידי מסורת משפחתית. על כן קראתי בספר 'שני גוים בבטנך' מתוך סקרנות ועניין. הוא לא קומם אותי, בזכותו נחשפתי לכמה עובדות בעלות משמעות רבה, בין השאר קראתי בו ציטוטי מקורות על קידוש השם של קהילות אשכנז.

כדי לצאת ידי חובת התייחסות לפן הצורני, נגיד מיד שסגנון הכתיבה של ישראל יובל טבעי ואלגנטי, זורם ומדויק, דבר יקר בכתיבה מדעית. עם זאת, אי-נוחות מסוימת הלכה והצטברה בי במהלך הקריאה, ואנסה לנתח אי-נוחות זו.

בהקדמתו לספרו כותב ישראל יובל: "באחד מטיולי בעיר טריר עם אשתי, אסתר ושלוש בנותי, הגענו אל הבזיליקה הרומאית העצומה – משכיות החמדה החשובות של העיר. בעומדנו למרגלות המבנה המרשים הזה, שלפתי מן החוק את הכרוניקה העברית של שלמה בן שמשון על מסע הצלב הראשון וקראתי את תיאור ההתרחשויות במקום בשנת 1096. יהודי העיר התבצרו אז בתוך הבזיליקה והתכוונו להשליך את ילדיהם ואת עצמם מן הבניין הגבוה כדי למנוע התנצרותם"

עוד לא ביקרתי בטריר. אני מטייל באירופה עם ילדיי כשיש לי אפשרות ומנסה לתת להם הזדמנות להבין יותר, על ידי המפגש עם הבניינים, החפצים שבמוזיאונים, הנופים, את מה שקריאה בספר היסטוריה אינה יכולה לספק, מין עובי של העבר. אבל דווקא חוויתי שוב ושוב, מול הממצאים האותנטיים, עד כמה הבנה אמפטית של אנשי העבר, גם באירופה הידועה היא בלתי אפשרית, עד כמה גדול החיץ של המרחק ההיסטורי. לא שהכל אטום, אלא שעם הרבה ידע, הרבה ענווה, הרבה התבוננות, הקשבה לטקסטים וליצירות, אפשר להגיע להצצה בלבד, לא להבנה מבפנים. את התהליכים ההיסטוריים דווקא ניתן עקרונית להבין, למרות ודרך מגוון הגישות, כחוק מדעי הרוח. אך את הנפש… אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני. על כן, אותו מעמד המתואר בהקדמה לספרו של ישראל יובל, ובו המחבר קורא לבנותיו את הכרוניקה של תתנ"ו למרגלות הבסיליקה של טריר, מעורר בי תהיות. האם, לתודעה של אדם מודרני, עצם הקריאה אינה בבחינת חריצת דין מראש, שיפוט שיפסה מהרה על היהדות בכללותה, העוקרת מן האדם רחמי אב על בנים?

אין בדעתי לגונן על מעשה התאבדות קולקטיבי זה, שלא נמצאו לו תומכים רבים, גם בדיעבד, בין הפוסקים. העובדה ההיסטורית היא לפנינו, כמו העובדה שזיכרון זה שייך למרטירולוגיה של הקהילות, בה הזוועה נזקפת לחובתם של הנוצרים, ולא נתפסו אבות אלה כמפלצות. אנו עומדים בזמן שהאינדיווידואליזם התבסס ברגש כבר כמה דורות, עד כי מתקשה מאוד האדם המודרני לצייר בדמיונו תפיסות שהיו לא פחות מובנות מאליהן בזמנן, כגון שאדם ובניו חד הם, ושיש תנאי חיים שעושים את החיים לבלתי ראויים. מעניין לציין שהיום, כשההנאה של היחיד היא ערך גבוה, יש אנשי מוסר המצדדים בהמתת חסד כשאיכות החיים אינה מספקת. דור דור וסיבותיו להחליט שהחיים אינם ראויים לחיות.

אימוץ עמדה נוצרית

בעצם הדעה המופיעה בספר "שני גויים בבטנך", שהיהדות מושפעת מן הנצרות, אין חידוש גדול ומזעזע. הרב קוק, בספרו 'אדר היקר' (עמ' לא) מדבר בפירוש על השפעה נוצרית על היהדות בגלות. הבעיה היא בגלישה שאינה מורגשת מיידית אל אימוץ עמדה נוצרית, בטבעיות, כבדרך אגב. אצטט, מתוך ההקדמה (עמ' 17):

"שתי הדתות פירשו את עצמן באמצעות זוגות של דמויות טיפולוגיות מקראיות. האחת צעירה, יפה, רוחנית, צודקת ובעיקר מנצחת ושולטת, ואילו האחרת זקנה, כעורה, פראית, מרושעת ובעיקר מובסת וכנועה."

ברצף הקריאה, אני מבין שהמחבר, ישראל יובל, מתאר כאן תפישה סובייקטיבית, של הנצרות בעיני עצמה ושל היהדות בעיני הנצרות, ואני מצפה לתיאור ראי, איך היהדות רואה את עצמה ואת יריבתה החדשה. וזה לא מופיע. המשפט הבא הוא: "הפולמוס הוא דו-צדדי וישיר והוא מכיר באלטרנטיבה אחת בלבד" ועובר להשוואה בין המצב בארצות הנוצריות לעומת המצב בארצות האיסלאם. אני משפשף את עיני, קורא שוב. לא. זהו, אין מנוס מכך על פי ההקשר, התיאור של שתי הדתות כפי שרואה אותן ישראל יובל.

מחלוקת תיאולוגית

ועוד אימוץ של עמדה נוצרית, בלי טיעונים, כדבר הטבעי ביותר, הפעם בדבר הרבה יותר יסודי ורב-השלכות.ישראל יובל מפתח הערת אגב של פרופ' יהודה ליבס "…הדת הנוצרית – בתה (או כפי שנראה לי נכון יותר – אחותה) של היהדות…". ישראל יובל ממשיך: "המונח דת-בת בעייתי, כל עוד הוא מתייחס אל מעמדה של הנצרות כלפי יהדות חז"ל, שהרי שתיהן בגדר דת-בת של אותה יהדות שמרכזה היה המקדש בימים שלפני חורבן הבית השני. השאלה איזו מהן אותנטית יותר ביומרותיה להמשכיות נתונה במחלוקת תיאולוגית, וספק עד כמה רשאי היסטוריון (במיוחד אם הוא נוצרי או יהודי!) לנקוט עמדה בויכוח זה." אתמהה! והרי כרגע נקט עמדה, בהינף קולמוס! יהדות חז"ל איננה מתחילה אחרי החורבן. היא היהדות הפרושית, הקיימת עוד לפני החשמונאים במאפייניה המבדילים אותה מן הצדוקים והאיסיים, היא הדת של יש"ו עצמו. היא היהדות אשר לבדה השכילה לנסח את כללי המשכיותה בתנאים החדשים שאחר החורבן, תחת הנהגת רבן יוחנן בן זכאי אשר לא ייסד דת חדשה. זה כאילו נגיד כדבר המובן מאליו שהנצרות אחרי קונסטנטינוס היא דת חדשה, בת לדת הנרדפת של ימי דיוקלטיינוס. פרופ' ישראל יובל הוא חוקר, אין כאן החלקה תמימה, הוא יודע על מה מדובר וזו נקיטת עמדה מכוונת.

מכאן לעלילת הדם. הטיעון של ישראל יובל בנוי כך: הנוצרים ראו שהיהודים מסוגלים לרצוח את ילדיהם, בהקשר להתנגדותם לנצרות, וזה קרבן אדם. המוטיב של הנקמה מן הגויים הוא מרכזי באסקטולוגיה של יהודי אשכנז, וזה מראה על שנאה בלתי מתפשרת כלפי הגוים, שלא תמצא מרגוע אלא בהריגתם על ידי האל. היהודים תולים את המן בפורים, חג קשור במהותו לפסח וסמוך לו. לכן הבינו הנוצרים שהיהודים עלולים "אם נקרית להם ההזדמנות" (עמ' 186) לרצוח ילד נוצרי לצורך פולחן.

טיעון זה אמור לפתור את השאלה המחקרית, מדוע מופיעות עלילות הדם דווקא מאמצע המאה ה-12? משכנע? אני מודה שגם אחרי קריאה מדוקדקת של המקורות המובאים, וקריאה חוזרת של קטעי הרצאת התיזה, אני נשאר ב'צריך עיון'. אין לי התנגדות עקרונית שכך יהיה, ויימצא הסבר לתופעה המוזרה הזאת. אנו מכירים היטב את שורשי השנאה הנאצית כלפי היהודים. לפי דעתי, בעניין עלילת הדם, חוששני שצריך לחזור לעבודה, עוד לא נמצא הפתרון, הקשר המוצע רופף מדי.

אבל בשולי הנסיון הלגיטימי להציע פתרון לשאלה היסטורית חשובה, שוב מפריעים לי צלילים מסוימים. קודם כול, ובגדול, מציאת הסיבה להתנהגות מרושעת של נוצרים כלפי היהודים ביהודים עצמם עלולה לגלוש, להאשמת היהודים באסונם, תיזה תיאולוגית נוצרית מרכזית. אם היה מדובר בעובדות מוצקות או בקשר סיבתי וודאי, מה נעשה. אבל בשביל טיעון כזה? והרי העלילה הזאת חיה וקיימת, פושטת צורה ולובשת צורה, עד לאחרונה ממש, כאשר בתקשורת העולמית נוצר הרושם שצבא היהודים רוצח בשיטתיות ילדים פלסטינאים, סתם ככה (ראה את ניתוח השימוש בתמונות הטלוויזיה על הריגת הילד הפלסטינאי בעזה, ב'ליברסיון' בסוף אוקטובר).

דבר שני, כשעוסקים בחומר כה טעון, מוסרית ורגשית, צריך להיות זהיר כפליים באמירות. בעמוד 174 כתוב: "…ראה אור מאמר מבריק של שלום שפיגל, ובו הצביע על נוכחותו הניכרת של מוטיב קרבן האדם בגזירות תתנ"ו. שפיגל היה אפוא הראשון שקרא לדברים בשמם." עם כל הכבוד לשפיגל ולמחבר המאמץ בחום את מסקנותיו, יש הבדל בין מה שעשו כמה מיהודי טריר לקרבן אדם. קרבן הוא מתנה לאלים, יזומה על ידי המקריב או מתוך צו דתו, כדי להפיק רצון מן האל שמקריבים לו או לכפר על חטא כלפיו. כלומר יש בקרבן החלפה של טובת הנאה, חומרית או רוחנית, המתקבלת מן האל, בתמורה להענקה לאל של דבר שהוא חפץ בו. יהודי טריר, בניגוד להלכה, האוסרת התאבדות ורצח והמצווה לא להמיר את דתו גם אם ייהרג (על ידי שלטון אונס), עשו מעשה שיש לו תקדימים רבים בעת העתיקה ועד לתקופתנו, והוא להרוג את עצמם ואת יקיריהם במו ידיהם מתוך ידיעה וודאית שייהרגו, אולי ביתר אכזריות, על ידי אויביהם.

הכרוניקה הנוצרית בעצמה אומרת כך בפירוש: "כשהעדיפו שימותו כך במו ידיהם מאשר יחוסלו בנשק הבלתי נימולים."

מעשה כזה, אשר כאמור אינו נדיר כל כך בתולדות המלחמות והמצורים, אם כי זר לרוח היהדות (למרות מצדה), יש בו, מלבד אולי מניעת העינויים, שלילת סיפוק הניצחון מן האויב. על דבר יש עדויות בספרות הרומית והיוונית. יהודי טריר לא אמרו לה': קבל את ילדינו כעולה ובתמורה הצל אותנו ממוות, כפי שעשה מלך מואב על החומה (מל"ב ג,כז). עובדה היא שמעשה זה האכזרי, למרות בעייתיותו ההלכתית, נתפש על ידי יהודי גרמניה כמעשה גבורה וסופר הלאה בשבח, והסיפור לווה בתפילה לנקם אלוהי. מכאן ועד הקביעה (עמ' 175): "לפנינו שיר הלל למזבח דמים של מעלה, שעליו זובחים קרבנות אדם.", יש מרחק רב, שהשלכותיו חורגות מתחום המחלוקות האקדמאיות. וגם אם מתוך הערצה למעשים אלה, יש מקרים של הריגת קרובים כשלא היה מותם בידי אויב בטוח, אין זה מנקה את הצלבנים מן האחריות למעשי הטבח, בין אם בידיהם עצמם או בגרמא.

אין זה פותר אותנו גם כן מלהבהיר את השלילה של התנהגות זו על ידי התורה, גם אם אנו, כמו החוקרים של הדור הקודם, דוממים בכאב מול זכר האנשים שנשארו בזכרון הקולקטיבי כמקדשי ה'.

מכלל הדברים נוצר רושם של יחס אמביוולנטי כלפי היהדות, שתיאורה בהקדמה כדת מרושעת מעורר כמה תמיהות. האם יש כאן המשך לפולחן חביב על היסטוריונים חדשים, הלוא הוא שחיטת פרות קדושות?

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב דן בארי הוא מחנך וממציא שיטת ברקאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה