דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

אלמלא ישראל

דניאל סיבוני, פסיכואנליטיקאי ופרופסור למתמטיקה ופילוסופיה בפריז, לא החל את דרכו כציוני. עלייתם המאוחרת של הוריו לישראל גרמה לו לשאול את עצמו – ולשאול גם ישראלים – מהי ההצדקה לקיומה של ישראל. מכאן החל מסע של חיפוש שלא נסתיים עד היום: מסע של אהבה לארץ, לאנשיה ולחִיות הבלתי נדלית של המקום הזה. מסע אל ההבטחות הטמונות בישראל הסימבולית

תל אביב: תערובת של חלום ושל פרגמטיזם פוליטי

צילום: איל יצהר

בשנה שעברה פרסמתי מסה, שהיא מעין פסיכואנליזה של העימות במזרח התיכון. בזכות כתיבת המסה יכולתי להפנות את מחשבתי אל מעבר לשאלות הפוליטיות הטהורות או שאלות הנוגעות לשסעים הרגילים, כמו זה שבין חילונים לדתיים. למען האמת, הספר הזה העניק לי אהבה רבה לישראל; אבל אהבה "לא-הזדהותית". רצוני לומר בכך שאני אוהב את ישראל כ"קיום חי" ומורכב, מלא בעושר ובסתירות. כמו במקומות אחרים, ואולי אף יותר מאשר במקומות אחרים, יש בה בעיות, יש סבל. אולם כמדינה ריבונית, ישראל היא מדינה הקיימת רק במילה, במימד הסימבולי. זה מה שעושה אותה ייחודית בעולם. בדיוק בגלל הכוח הסימבולי הזה, אם לומר זאת בפשטות, טוב לי כשאני נמצא בישראל.

הנעימות שאני חש מקורה באור, בשמים, ברחובות, בבתים שהם מכוערים מאוד לעתים, ולעתים יפים מאוד. וישנם גם הישראלים עצמם, כמובן, שאני אוהב להגדירם "אזרחים עסוקים מאוד", ושאינם מאבדים משום כך את הפתיחות, ואפילו פשטות מסוימת. אם כן, אוכל לומר שאני אוהב את ישראל משום שקיומה מייצג בעיניי משהו עמוק מאוד, חזק מאוד, שאין בו שמץ של מיסטיקה, ושאני קורא לו סימבולי. מסיבה זו אני טוען שאלמלא ישראל היתה קיימת, היינו מוצאים את עצמנו עומדים מול שקר גדול. צל היה מעיב על האזור הזה. יחד עם זאת, לומר שישראל היא פינה של אור אין פירושו שאנחנו טובלים באושר. מעולם לא ראיתי באושר את מטרת החיים. מטרת החיים היא לחיותם בכל אלימותם, במלוא המתח וכמובן, גם הסתירות שבהם.

אם לומר את האמת, מעולם לא חשתי את עצמי קרוב לציונות. כדי להסביר זאת עלי לפתוח ולומר שהלך-המחשבה שלי נסמך על התת-מודע, ולא על ההתגלות. אם באתי לעתים קרובות לישראל, הרי זה משום שהוריי היו פה: הם עזבו את מרוקו ונסעו לצרפת, וכשהזדקנו באו לכאן כדי להיות קרובים יותר לשמים ברגע פטירתם – ואכן הם נפטרו בגיל תשעים וחמש… אם כן, נהגתי לבוא לכאן בקביעות רבה למדי. התחלתי לשאול את עצמי – ולשאול גם את הישראלים – מהי ההצדקה לקיומה של ישראל. קיבלתי תשובות מדהימות כל-כך, שהן גרמו לי לפתוח בסוג של חיפוש אצלי. היו כאלה שדיברו על הבטחת אלוהים לבני ישראל – מה שמניח כמובן אמונה באל הזה ובהבטחה שלו, ואת האפשרות לשמור מדינה בחימום על אש קטנה, כמו ששומרים מנת אוכל, במשך שלושת אלפים שנה… אחרים אמרו לי: זו מדינה שארגון האומות המאוחדות מכיר בה, ועל כן זוהי מדינה "ככל המדינות". דברים אלה, עלי להודות, שעשעו אותי מעט, כיוון שאם היום באסיפה הכללית של האו"ם תישאל השאלה: "האם אתם מכירים בישראל?", אין ספק שהעניין הזה יעמוד למבחן… היו גם שענו על שאלתי בהעלאת הרעיון הציוני הישן: בסופו של דבר, צריך שיהיה מקלט כלשהו לעם היהודי! ואני חשבתי לי: מה הם יענו לערבים שיגידו, שלא הם צריכים לשלם על הזוועות שנעשו באירופה במלחמת העולם השנייה?

כל זה דרבן אותי להמשיך לשאול. ועלי לציין שמשום כך אני אוהב את הישראלים: רובם אינם מודעים לשאלות האלה ובו-בזמן ממלאים באופן מושלם את תפקידם בהצגה שאני קורא לה "סימבולית". כך קרה שבמהלך החיפוש שלי הגעתי למסקנה שאם יש בארץ הזאת משהו מאוד מיוחד, שהוא מעבר לכל התייחסות דתית, הרי זה שעם מסוים לא הפסיק מעולם, במשך שלושת אלפים שנה, לדבר עליה. אם במשך שלושת אלפים שנה מדברים על דבר כלשהו, אם אתם מעבירים את המילים האלה לילדיכם, וכך זה נמשך מדור לדור – הרי שהדבר הזה נעשה שלכם, ואיש מלבדכם אינו יכול להשתמש בו. במקרה שמעניין אותנו כאן, הייתי אומר שישראל היא ארץ שהבעלות עליה נקבעה במילה. מה שמרתק בעיניי הוא שאלה שמגשימים את המילה הזאת – הישראלים, במקרה הזה – לא אכפת להם בכלל מהתנ"ך במשמעות המסורתית שלו.

אני יודע היטב שהוגה כג'ורג' שטיינר חושב, שזהו בדיוק מקור הסתירה המפלצתית שישראל נתונה בה היום. לדעתי, העניין הוא הרבה יותר פרוזאי: מר שטיינר יצר קטיגוריות אינטלקטואליות משלו, דבר שהוא לגיטימי ללא ספק; מה שפחות לגיטימי הוא שאם לא דבקים בקטיגוריות האלה, מיד מגיעים אל הטעות המפלצתית, אל הזוועה, אל עבודת האלילים וכו'. כל זה אינו רציני ביותר, כיוון שבחיים הדברים הם בו-בזמן פשוטים יותר, עשירים יותר ומורכבים יותר. אני מוצא להפך, שהדבר המדהים, ה"חי" להפליא, הוא העובדה שאותם אנשים שרוצים לחיות, לקנות מכונית יפה, לנסוע לסופשבוע – בקיצור, בעגה הציונית: "בזכות הנורמליות" – אנשים שילדיהם יוצאים לחפש את הרוחניות בהודו, אנשים המוכנים להכיר בכך שיש הצדקה למאבק הפלסטיני, והנה אותם אנשים, אם יש צורך בכך, ילכו להילחם וינצחו. זה המקום שבו הדברים מתחילים להיעשות מעניינים. שטיינר בנה מודל – שקרוי על שם מר שטיינר בעצמו – ומי שאינו דבק בו מוּצא מיד אל תחום הסילוף. ואילו אני חושב שהעובדה שהציונים רצו לעצב דגם של אדם "נורמלי", כלומר, לחסל את השאלה היהודית, ושהדגם הזה נותץ במידה כזאת שנשארה ממנו השאיפה בלבד, העובדה הזאת היא יוצאת מן הכלל. זו מעין חזרה לנקודת המוצא. הסתירה הזאת היא שחיה ועושה את ישראל לתופעה מרתקת, שאני קשור אליה מאוד ובא אליה לעתים קרובות לכתוב את ספריי. סיימתי את הספר שלי העוסק בפסיכואנליזה של המזרח התיכון בתל-אביב, במלון הממוקם מול מסגד, ולא מזמן השלמתי שם גם את כתיבתה של מסה אחרת על האמנות המודרנית.

לעתים קרובות אומרים, שישראל היא מדינה אשר נולדה מתערובת של חלום ושל פרגמטיזם פוליטי. בעיניי אין שום ניגוד בין שני הממדים האלה. בעברית, כדי לבטא פעולה שנשלמה, משתמשים במונח "עשייה". אך גם המילה "מעשה" היא מאותו השורש, ופירושה בין היתר סיפור. ישראל היא בדיוק התערובת הזאת של עשייה ומעשה, של פעולה ומילה שנאמרת ונאמרת שוב ושוב, בלי סוף. כדי שישראל תתקיים למרות הקשיים העצומים שהיא נתקלת בהם מאז 1948, העשייה היתה צריכה להיות מושתתת על מעשה שיש בו כוח רב. ישראל היא, אם כן, התוצאה הקונקרטית של הסמל המועבר מדור לדור. נדמה לי שחלק מקהילת אנשי הרוח הישראלית מתחיל להבין זאת. זה הרושם הברור שקיבלתי כשנתתי כמה הרצאות בישראל, אחרי ששיפרתי את העברית המודרנית שלי. דבר זה איפשר לי לשוחח עם אינטלקטואלים, לקרוא את העיתונים, ונראה היה לי שהפער בין המילה לבין שאיפות הנירמול של החברה הישראלית נוטה להצטמצם.

הרגשתי שבלי להצטרף אל החוגים הדתיים (שהם, הבה נודה, בדרך-כלל אנטיפתיים ביותר), גברים ונשים פנו אל עבר המסורת היהודית. חלק מזה הוא כמובן תופעה אופנתית, ובכל זאת אני חושב שיש גם, ובעיקר, משהו בעומק הדברים, משהו שעשוי לגעת בעצם הווייתה של ישראל. אבל זהירות: בשום מקרה, העניין הזה במה שאני קורא "המילים הרדיואקטיביות של התנ"ך" אין פירושו חזרה לאורתודוקסיה, ולא סוג של נוסטלגיה לעולם האמונה המסורתי. אני מבחין גם שהיידיש או המרוקאית-היהודית, שנחשבו כאן זמן רב לעגות נחותות, חוזרות ונעשות אקטואליות. דברים מתרחשים, אם כן, אבל הבה ניזהר מלהדביק להם תוויות. באופן אישי, אין לי שום חזון ברור מה יכולה להיות ישראל ה"אידיאלית". או במילים אחרות, אנחנו שואפים לאידיאל במקום שקיים בו דבר-מה חי באמת, ולכן הוא גדוש פרדוקסים. במובן הזה, ישראל קיימת.

דניאל סיבוני הוא פסיכואנליטיקאי ופרופסור למתימטיקה ולפילוסופיה באוניברסיטה Paris -VIII. הוא פרסם כעשרים מסות שכוללות פרשנות תיאולוגית, ספרים על גזענות ואף ביקורת חריפה מאוד על הגותו של עמנואל לוינס, שעוררה הדים רבים ("נתינת ה'אני' או חילוק ה'אני'? הדרמה של לוינס"). לאחרונה ראה אור ספר פרי עטו, העוסק בפסיכואנליזה של הקונפליקט הערבי-יהודי

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון
.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה