דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

אי-הסדרת הנישואים כעמדה

"איני רואה בדרך החיים שלנו שום קריאת תיגר על החברה, שום מחאה כנגד הנורמות שנתקבעו. אנחנו נשואים במהות ולמעשה, לא להלכה. באופן פרדוקסלי, איננו מתחתנים גם מפני שאנחנו רומנטיקנים וחולמים יותר מהעולם הסובב אותנו. אין לנו כיום סיבות נלוות שהיו עשויות לדרבן אותנו למסד את נישואינו: מיזוג של הון, השכנת שלום בין שושלות עוינות, ואף לא שיקולים של קידום וקריירה. כל שיש לנו זה האהבה שלנו". אולגה פרלוצקי מסבירה מדוע היא ובן זוגה אינם מתחתנים

אולגה פרילוצקי. צילום: יבגניה סבישצ'ינסקי

מדוע איננו מתחתנים? אשיב בשאלה: לשם מה?

אדגיש מיד, שהמדובר הוא בחתונה כמתן גופשנקה רשמית ליחסים בין גבר לאישה. בעיניי ובעיני החבר שלי, חתונה ואהבה אינם דברים זהים ואין זה מובן מאליו בעינינו שעלינו להתחתן מפני שאנחנו אוהבים זה את זה.

למשמע המילה "חתונה" מיד חולף ביעף בדמיוני אשד שלם של תמונות שכמו נעשו כולן בדפוס אחד, כעין גלופה הוליוודית בנושא. המון אורחים המלובשים במיטב מחלצותיהם, חתן בחליפה האומר כולו גבריות ואלגנטיות, כלה בבגדי לָבָן צחורים כשלג, התגלמות התום והענוותנות (הרשו לי לגחך), לחישות: "רואים שהם נועדו זה לזה", התרגשות כללית, נתזי שמפניה, עפעפיה של הכלה מושפלים קמעה, גם בעיני ההורים כבר עולות הדמעות, זר של ורדים מתעופף אל תוך המון חברות אכולות הקנאה… די! כבר יש לי בחילה, איני אוהבת עודף סכריניוּת. אנחנו כבר בני למעלה משלושים, ואיננו משחקים במשחקים כאלה.

תשובות במהלך הזמן

כמובן, כל אחד וסיפור האהבה שלו, אך לעתים אחרי החתונה הסיפורים האלה נעשים דומים זה לזה, דמיון צורמני במקצת. נדמה לי שסיבת הדבר הוא דווקא סימן השוויון שנוהגים לשים בין המושגים נישואים ואהבה; וגם הספרות והקולנוע תורמים את חלקם. נער אחד שהכרתי התייסר באהבה שמימית לנערה יפה אחת, והיו שם מעללי גבורה מופלאים וחיזורים ממושכים. לבסוף מושא התשוקה לא יכול היה לעמוד עוד במתקפה העזה, והזוג הצעיר ערך חתונה יפהפייה לפי כל כללי הטקס. כעבור שבועיים הם נפרדו, ועל כל השאלות והחקירות השיב הבחור לבסוף: "תבינו, היא אוכלת כל יום". ובאמת, אילו רומיאו ויוליה נשארו בחיים, זו בוודאי היתה גם מנת חלקם, אבל אז לא היינו מתוודעים אל "המעשייה העצובה ביותר בעולם". לב טולסטוי נהג לומר, שעיקר ההבדל בין הרומנים לבין החיים הוא שברומנים בחתונה מסתיים הכול, ובחיים הכול רק מתחיל מחתונה.

ובכל זאת, המציאות שונה מאופרות סבון, ולחיים ביחד מתאימים יותר יחסים של שותפות. הלוא עיקר העניין כאן הוא כבר לא בכך שאינך יכולה לחיות בלי האהוב, אלא בחיים המשותפים איתו, חיים מיום ליום. ראשית תולדות יחסינו היתה בשכירת דירה בתור שותפים. אילו היה מדובר בהיכרות מהסוג של "פגישה עיוורת", הייתי בוודאי מיד נבהלת, מוצאת בבחור שפע של חסרונות ומוסיפה אותו לרשימה תחת הכותרת "נפסלו". במקרה דנן לא נאלצתי בשעת ההיכרות עם האיש הצעיר לחפש בקדחתנות תשובות לשאלות דוגמת: "האם אדם זה הוא אהבת חיי?", "האם הגבר הזה הוא החצי השני שלי?", "האם ארצה לבלות עם האדם הזה את כל חיי?". התשובות באות במהלך הזמן, אולי אפילו במהלך כל החיים.

שכירת דירה בשותפות כופה עליכם – תרצו או לא – הסתגלות הדדית, למרות החסרונות. זה היה הבסיס הראשוני ליחסינו, ואחר-כך בא גם כל היתר. כיום אנחנו חיים יחד כבר ארבע שנים ויש לנו שני ילדים. כל זה קרה מאליו, בדרך טבעית כלשהי, ואיש מאיתנו אינו מעלה על דעתו לעבור "לגור בשותפות" עם מישהו אחר. אני נוטה לחשוב שיחסים טובים בין גבר לאישה במשפחה אולי מזכירים יחסים בין אח לאחות, יותר מאשר את יחסיהם של נאהבים מלאי להט. כשאת תופשת שזהו זה, זה האדם שחיפשת, כבר נראה לך חסר טעם לפנות למקום כלשהו ולבקש להמציא מסמך רשמי המאשר שאתם אנשים קרובים מאוד זה לזה .

רבים מאלה שפגשתי בימי חיי מתחתנים כדי להבהיר באופן זה לעצמם את יחסיהם, לשים כל דבר במקומו הראוי לו. בבדיחה אחת מסופר על גבר שבא לפסיכולוג ומספר לו: "תבין, אין לי מנוח, אני ממש אובד עצות. אני מתעורר כל בוקר ליד החברה שלי ולא יודע מה לעשות: להתחתן איתה או להגיד לה ללכת לכל הרוחות". הפסיכולוג משיב לו על כך: "האם ניסית לומר לה, 'בוקר טוב'?".

להיכנע ללחצים חיצוניים

חיים המלאים בבעיות היום-יום, בעבודה מעניינית או לא, בדאגה לילדים, באתנחתאות קצרות של פנאי שמאפשרות לבלות זמן-מה ביחד – כל אלה אפילו לא משאירים זמן לחשוב על הנושא "להתחתן או לא להתחתן", והאהבה מביאה שימחה לתוך כל השגרה הזאת. חוץ מזה, בהירות מרבית וסדר מופתי סופם שיממון. אנחנו זכינו בחסד של אי-אמירה עד תום, כעין ברית חרישית בין שניים. כך או אחרת, איננו מכריחים זה את זה להישאר, ובאופן פרדוקסלי זה מחזק את יחסינו, מפני שהם מושתתים על אהבה, רצון חופשי ועצמאות. איננו רואים בעצמנו זוג אידיאלי, אך כל הדברים שנמנו לעיל עוזרים לבנות סדר עדיפויות נכון: שכינתו של שלום בבית חשובה מהיומיום האפור. מגוחך בעיניי לתאר לי מצב שבו אבקש מבן-זוגי להדיח כלים ולנמק את בקשתי לא בעייפות או בחוסר זמן, אלא בחותמת בתעודת הזהות.

באשר ליחסה של הסביבה אלינו, בעולם המודרני שאנו חיים בו דעת הקהל נוטה להתערב בחיים האישיים פחות מבעבר. ככל הידוע לי, מבחינה משפטית יש לנו כל הזכויות והחובות של זוג נשוי (בתור "ידועים בציבור"). אמת, המילים "בעל" ו"אישה" יש להן משמעות מוחשית מסוימת, ובשיחות הרשמיות אנחנו נוהגים לכנות זה את זה "בעלי" ו"אשתי" למען הנוחות, כדי שיבינו מיד שמדובר לא בחבר סתם אלא באבי ילדיי, אך איש מעולם לא דרש מאיתנו להציג מסמכים רשמיים להוכחת מעמדנו. גם אנחנו עצמנו מעולם לא חשנו אי-נוחות בשל העדרם של מסמכים כאלה. למרות זאת, רבים מייחסים חשיבות להסדרה רשמית של נישואים, כדי לקנות לעצמם מעמד מסוים בחברה ו"לתת תוקף חוקי ליחסיהם". בשעת מעשה הם טוענים, שאין לכך כל השפעה על יחסים אלה. אני רואה בזאת ראָיָה לחוסר ביטחון פנימי של האנשים האלה בעצמם ובברית שכרתו, חוסר ביטחון שכתוצאה ממנו הם נאלצים לעשות ויתורים רבים ולהיכנע ללחצים חיצוניים.

הלקח שהפקנו מנסיוננו הקודם הוא, ששום חתונות ונדרים ושום ניירות אין בהם ערובה לאושר. אי-הסדרת הנישואים שלנו היא עֶמדה שאנו נוקטים: דעתנו זה על זה חשובה מדעתם של אחרים עלינו. מהות השותפות שבנישואים היא החיים הפרטיים, כל אותם דברים המתרחשים מאחורי דלתיים סגורות. הם כה אינטימיים, שנראה כי אין זה ראוי לשתף בכך את המדינה ולספק בעצם המעשה פרנסה לפקידים שווי נפש. זה כמו לאגוד בתיק משרדי אדם בשר ודם.

איני רואה בדרך החיים שלנו שום קריאת תיגר על החברה, שום מחאה כנגד הנורמות שנתקבעו. אנחנו נשואים במהות ולמעשה, לא להלכה. באופן פרדוקסלי, איננו מתחתנים גם מפני שאנחנו רומנטיקנים וחולמים יותר מהעולם הסובב אותנו. אין לנו כיום סיבות נלוות שהיו עשויות לדרבן אותנו למסד את נישואינו: מיזוג של הון, השכנת שלום בין שושלות עוינות, ואף לא שיקולים של קידום וקריירה. כל שיש לנו זה האהבה שלנו. אנחנו בחרנו בצורת החיים המתאימה לנו, וכך אנו מנהלים את חיינו, מולידים ילדים ומתכננים את בית חלומותינו. זו מעשיית הקסמים שלנו ויש בה, כדרך המעשיות, מכשפים טובים ורעים ועלילות מפתיעות משלה. כלל איני שוללת את האפשרות שבכל זאת נתחתן ביום מן הימים, אך זה לא יקרה היום אלא בבוא העת. יהיה זה, קרוב לוודאי, כעין סיכום של חיים שחיינו אותם בצורה ראויה ומוצלחת, סימן לכך שהכול עלה יפה. כמו ברומנים.

אולגה פרילוצקי היא מאיירת ומעצבת

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה