דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

אי-אפשר איתך ואי-אפשר בלעדייך

הסכמי אוסלו, ובעקבותיהם הסכמי קמפ-דייוויד, התבססו על מיתוס מאוד נפוץ במערב: רציונליות האדם. הוגיהם התעלמו במכוון מהגורמים הרוחניים – האידיאולוגיים והדתיים – הבעייתיים מטבעם, וביקשו להציע את הפתרון ההוגן ביותר לסיפוק הצרכים החומריים של שתי האוכלוסיות. במדיניותם זו הם התכחשו במידה רבה לצרכים האנושיים הבסיסיים לא פחות: צורך        אוהל-יצחק, מערת המכפלה: בענייני קדושה, עצם

בשייכות, במשמעות ובזהות. דב מימון השימוש במושג "ריבונות" או "בעלות" עלול להישמע

כותב על הצורך המוכחש להתייחס צורם. צילום: אייל און

ברצינות לממד הדתי ביהדות ובאיסלאם

מעבר לשיקולים הרגשיים, אם האחיזה היהודית במערת המכפלה מיטיבה עם החוסן הלאומי או פוגעת בו, חברון היא פלונטר בלתי פתיר, זהו דבר מוסכם. ואולם, ויתור על חברון עלול להביא לערעור מסוכן של עצם הנרטיב הציוני. אם נשים בצד את העמדות העקרוניות באשר לסוגיית השטחים בכללותה ונתבונן מחדש בסוגיית חברון, נוכל לבחון את ההשלכות האפשריות של יציאה או אי-יציאה מחברון על הזהות הישראלית ועל הקונפליקט התרבותי-פוליטי אצלנו

קוראים יקרים וקוראות יקרות, אני מודע לעובדה שרבים מכם לא מבינים את הדילמה שאני מדבר עליה. בעיני חלק מהציבור הישראלי העולם פשוט. אפשר לוותר על חברון כשם שאפשר לוותר על יש"ע, על המתנחלים ועל המשיחיות. אין כאן שאלה בכלל; חברון היא צרה צרורה ויש להיפטר ממנה וגם מהחזון המשיחי של "אדוני הארץ", וכמה שיותר מהר. בקבוצה זו יש גם תת-קבוצה שתהיה מוכנה לוויתור על רבים מאוד מנכסי העבר למען חיים טובים יותר בהווה ובעתיד. כשהציבור מתבקש לבחור בין אחיזה בכמה דונמים ובין סיכוי – קלוש ככל שיהיה – לפתרון קבע פוליטי יציב, רובו מצהיר בסקרי דעת קהל חוזרים ונשנים על רצונו העז להיפטר מחברון, גם אם הדבר כרוך בפרידה מקבריהם של אבות האומה.

מה יאפשר לנו לכונן נרטיב איתן, שיבסס את זכותם של היהודים לריבונות פוליטית בארץ-ישראל: ויתור על שליטה באוכלוסייה עוינת או היאחזות בזכרונות העבר והשתרשות בשרידי ההיסטוריה היהודית? מה יחזק את חוסננו הלאומי: חיזוק הזהות היהודית החקוקה בסלע או חזרה לגבולותיה של מדינה קטנה וחופשייה מתסביך הכיבוש?

חברון היא פלונטר בלתי פתיר, וזה מוסכם

חברון גופא היא פלונטר בלתי פתיר, זהו דבר מוסכם, אבל חברון היא גם מיקרוקוסמוס שסיפורו הוא סיפור הקמתה של מדינה יהודית-מערבית בנוף תרבותי מזרחי. ייתכן שמבחינה אסטרטגית, ויתור על חברון לא יצמצם את הבעיה אלא יחריף אותה.

הקמתה של מדינה מערבית-חילונית כאיום על המרחב הסביבתי הערבי הכולל

כשם שהיישוב היהודי בעיר חברון, השוכן בתוככי אוכלוסייה עוינת, כעוסה, מושפלת וכואבת, נתפש בעיני כל בר-דעה כגוף זר בתוך הרצף הטריטוריאלי הערבי, כן גם המדינה הישראלית בכללותה מגלמת בעיה מובנית של זרות בסיסית בנוף התרבותי-פוליטי המקומי. מבחינה זו אין זה משנה אם ישראל תגדיר את עצמה כדמוקרטיה ים תיכונית חילונית ורב-תרבותית, או כמדינה אידיאולוגית ציונית אתנו-דתית. לא צריך להיות מומחה לדינמיקה של יחסי רוב ומיעוט כדי להבין, שכינונה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל בהכרח גורמת לאפליה-לרעה של תושביה הערבים של המדינה. אלמלא הציונים, היה יכול להתקיים כאן רצף גיאוגרפי ענקי של מדינות מוסלמיות, ממרוקו ועד פקיסטאן, שאולי היה מתפתח לציביליזציה בעלת זהות עצמאית. גם אלמלא הִפלתָה מדינת ישראל לרעה את תושביה הערבים מבחינה לאומית, תרבותית, כלכלית ופוליטית, גם אילו היתה שוויונית ורב-תרבותית והיתה מוותרת על האידיאולוגיה הציונית ועל המערביות שלה, עצם קיומה של ישות ריבונית שאינה נשלטת על-ידי הערבים באזור נתפש בעיניהם של אנשי המזרח התיכון כפלישה צלבנית וכהפיכת סדרי עולם. גם אילו דאגנו לבורגניזציה מואצת של החברה הערבית במדינה דו-לאומית, היינו משפרים את איכות השלטון המקומי הערבי, משקיעים בחידוש כל התשתיות בכפרי ואדי ערה ומקימים שם או במשולש עיר חדשה ומודרנית בעלת שירותים מוניציפליים מקצועיים ויעילים, גם אז מדינת ישראל היתה נתפשת כגורם המערער את המבנה ההייררכי המסורתי, ונחשבת לנטע זר מערבי באזור מזרחי.

להבדיל מירושלים, לא ניתן להבחין כאן בין ריבונות, שייכות ונגישות

להבדיל מהאגן הקדוש בירושלים, שגם הוא מייצג נכס של זהות ועוגן היסטורי שנוי במחלוקת, חברון מנותקת מבחינה גיאוגרפית מהרצף הטריטוריאלי היהודי העיקרי. אם ניתן לשרטט קו גבול בינלאומי דמיוני שיחצה את עיר הקודש, כך שכל מחצית תהיה לבירה של מדינה אחרת, הרי גם בתסריטים הגיאופוליטיים ההזויים ביותר קשה לדמיין הסכם קבע, שבמסגרתו יישמר היישוב היהודי בחברון ותובטח נגישות יהודית חופשית למערת המכפלה. מבחינה תיאורטית, סוגיית המקומות הקדושים בירושלים עשויה להיפתר אם נשכיל להבחין בין ריבונות המוחלת על המקומות הקדושים ובין קשר ונגישות אליהם. הדבר יהיה מסובך וייקח זמן, אבל הוא אפשרי.

בענייני קדושה, עצם השימוש במושג "ריבונות" או "בעלות" עשוי להיות צורם. בעיני אדם שחי בתחושת הכנעה לרצונו של בורא שמים וארץ, האדמה אינה שייכת לצמיתות לא ליהודים ולא למוסלמים; היא שייכת לקדוש ברוך הוא והיאחזות האדם בארץ מותנית בקיומם של תנאים מוסריים נוקשים. אמנם לשם קיום הפעולה הדתית, הפולחן, יש צורך בבסיס גיאוגרפי נתון, אבל ככלל, ביהדות וכן גם באיסלאם, האדם מקדש את האדמה במעשיו, ולא להפך. לאדם הדתי חשוב שיכירו בשיוכו ההיסטורי והרגשי למקום הקדוש, אבל מבחינה פולחנית ופרקטית, שם המדינה הרשום בסעיף הבעלות בספרי הטאבו הבינלאומיים פחות חשוב לו מחופש הגישה למקום ומהאפשרות להתפלל בו בחופשיות וללא הגבלות. לכן, לפחות מבחינה תיאורטית, ניתן למצוא פתרון לסכסוך על האגן הקדוש של ירושלים. בסופו של דבר פתרון של ניהול יהודי-מוסלמי משותף מתוך הסכמה או של ניהול בידי צד שלישי הוגן יתאים לאדם הדתי, שמעוניין בעבודת ה' ואיננו עוסק בפוליטיקה. באשר לחברון, פתרון כגון זה ביחס אליה לא נמצא ברפרטואר ההחלטות; לא ניתן לדמיין שילוב של אוכלוסייה יהודית בעיר, אם נשאיר אותה בידי המדינה הפלסטינית שבדרך.

נכונות לוותר על המקומות הקדושים מתפרשת כחוסר אמונה בנרטיב הציוני

אבי הסוציולוגיה המודרנית, אמיל דוּרקהיים (1917-1858), הראה שהקבוצה מתגבשת סביב חזון משותף ו/או מיתוסים מכוננים משותפים שמייחדים את הקולקטיב ומפרידים בין חבריו לבין שאר בני-האדם. הדבר חל במיוחד על קבוצות בתהליכי התהוות, אולם הגדרת זהות על בסיס שלילת האחר נמצאת ברקע כל תרבות, לאום, דת, משפחה או אפילו קבוצת כדורגל. הלכידות החברתית של היהודים בישראל הנָּה כפולה: היא מבוססת על שייכות אתנית-דתית משותפת (המימד הלאומי) ועל חזון חברתי משותף וערכים משותפים (המימד ההסכמי של הלאומיות). ערעור על המיתוסים המכוננים מונע את הסכנה שבחשיבה קבוצתית אחידה, שטוחה ומנוונת, אך ערעור רדיקלי שלהם עלול לפורר את הלכידות החברתית ולסכן את תפקודה של הקבוצה. חברון מכילה בתוכה כמה מיתוסים מכוננים של הציונות, ולכן יש צורך במחשבה רבה כאשר באים לדון בגורלה.

חברון מייצגת את העומק ההיסטורי של הנוכחות היהודית הריבונית בארץ-ישראל. ניתן לזהות שלושה נדבכים היסטוריים בזקיתם של היהודים לחברון; לשלושתם חשיבות מרכזית באשר ללגיטימיות ההתחדשות הלאומית היהודית: תקופת האבות, תקופתו של דוד המלך (שמלך בה שבע שנים, כידוע, לפני שהתיישב בירושלים) ואירועי תרפ"ט. ויתור על חברון עלול להתפרש כערעור על המיתוסים המכוננים של ההתחדשות היהודית בארץ-ישראל. אם נבגוד בטיעונים הערכיים המרכזיים שאנחנו מציגים בפני אומות העולם, בפני שכנינו הערבים, בפני העם היהודי בתפוצות ובפני עצמנו, אם לא נכבד את הערכים המצדיקים את הפרויקט הציוני, איך נצדיק את זכותנו לריבונות בירושלים, בגליל ובתל-אביב?

בעיני הפלסטינים, כל הפרויקט הציוני הוא "מֶגָה-זִיוף", כלומר, המדינה הציונית במזרח התיכון היא סוג של אלג'יריה הצרפתית או רודזיה הבריטית. כל אדם העוקב אחר התקשורת הפלסטינית נתקל במומחים הטוענים שמעולם לא היה מקדש בהר-הבית, ושאין ליהודים של היום קשר לבני ישראל מן התנ"ך; אולם כיוון שליהודים תמיד היה דמיון יצירתי, הם טרחו לגבות את הפרויקט הקולוניאלי שלהם בזיופים היסטוריים חסרי תקדים, שנועדו ליצור זיקה בינם לבין תושבי הארץ בימי קדם. מסר זה משוּוק במסגדים, במערכות החינוך ובאמצעי תקשורת ההמונים הערביים.

בעיני המתנחלים, כשממשלת ישראל מצהירה על נכונותה לוותר על חברון, היא מעבירה מסר לאזרחיה שהנוכחות היהודית שהתקיימה בחברון ברציפות עד למאה ה- 5, והחל מסוף המאה ה- 16 ועד 1929, אין בה משום הצדקה אמיתית לקיומה של מדינת ישראל. נוסף על כך, אם חידוש היישוב היהודי בחברון, שהוחל בו כחודש בלבד אחרי סיום מלחמת ששת-הימים, היה בו מסר שהיהודים לא ייתנו לטרור לרופף את זיקתם לארץ-ישראל, ויתור על חברון יתפרש בעיני היהודים והערבים כאחד ככניעה לטרור.

אם אכן ניתן לוותר על נכסי ההיסטוריה היהודית, על התנ"ך ועל מיתוס הנחישות והגבורה העברית, הטיעונים הפרגמטיים היחידים שיש בהם כדי להצדיק את קיומה של מדינת ישראל הם הצורך שלנו בטריטוריה, החוסן שלנו ושימור אינרציוני מחוסר ברירה. נראה כי תסכימו עימי, שאין בטיעונים אלה הצדקה להקמת מדינה דווקא בארץ-ישראל. אם את הנגישות למקומות הקדושים של התנ"ך לא נמצא בשום מקום אחר, הרי את הערכים האוניברסליים שקיבלנו מהנביאים נוכל לשאת בנוחות על לוח לבנו, ואף ליישם אותם ביתר קלות בניו-יורק. הפלסטינים יטענו, ובצדק, שריבונות יהודית היא אמנם ערך, ואפילו יסכימו עם הטיעון שחשוב שליהודים תהיה מדינה, אבל יוסיפו: "בבקשה אל תקימו אותה על חשבוננו, אלא במרכז אירופה, נניח". מסקנה: כל נכונות לוויתור על המקומות הקדושים עשויה להתפרש כחוסר מחויבות למקום וכחוסר אמונה בצדקת הנרטיב היהודי בכל הנוגע לארץ-ישראל.

משמעות הוויתור על קבריהם של מייסדי האומה

"מי מוותר על אמא?", רשמה יד אלמונית על כותלי השכונות החרדיות בירושלים כאשר העלה ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, את

אפשר שהתעלמות מהמימד הדתי של הקונפליקט ואי-שיתופם של נציגים דתיים בשיחות על עתיד השטחים גרמו ליחס אל "פּּאקס אמריקנה", כלומר, שלום תחת חהגמוניה של ארצות-הברית, כאל פתרון כפוי מבחוץ. ייתכן שאי- שיתופן של האוכלוסיות הדתיות היהודיות והמוסלמיות בהכנת ההסכם הוא אחת הסיבות לכך, שהן דחו את הפתרון המוצע

סוגיית קבר רחל בשיחות קמפ-דייוויד. האם אין בהפקרתם של קברי האבות המייסדים של האומה הישראלית פגיעה בחוסן הלאומי? אם ישראלי חילוני יכול להבין את חשיבות האחיזה בקברי האבות המייסדים של מדינת ישראל, האם לא יהיה מסוגל להבין את חשיבות האחיזה בקברי האבות המייסדים של התנ"ך? להבדיל מהמדינה, המצויה כיום בשלב של עוּבָּרות מתמשכת מבחינה זהותית-תרבותית, ספר-הספרים והמוסר הנבואי היהודי הוכיחו את עצמם כמקור השראה עיקרי לערכי ההומניזם שכוננו הן את הציביליזציה המערבית והן את יריבתה, הציביליזציה המוסלמית. החזון הציוני הנו נדבך נוסף השואב את חיוּתו מחזון עתיק, ואם ננתק אותו מיסודותיו הוא אמנם יהיה לפרויקט קולוניאליסטי, שכל עיקרו הוא גוף לאומי המתקיים על חשבון ישות לאומית אחרת רק הודות ליתרונותיו הצבאיים והכלכליים. האם משתמע מכך שחייבים להישאר בחברון בכל תנאי?

באשר לתוקף המיתוסים השונים

הפילוסופיה הקלאסית מבחינה בין מיתוס ללוגוס. המיתוס מספק את הצורך האנושי בשייכות ובחיפוש אחר משמעות, הוא יוצר סיפור-על רב-דורי שהאדם משתלב בו ומתעלה באמצעותו מעבר לחייו ולמותו האישיים. לתפישתו של דוּרקהיים, האדם כפרט אמנם עובר מן העולם, אבל האדם כחלק מהקולקטיב ממשיך להתקיים הרבה מעבר לגבולות חייו הפרטיים. אם העולם הרוחני שלנו זקוק לחזון כולל, לניהול הבעיות הטכניות יש צורך ברציונליות ובפרגמטיזם, הקשורים ללוגוס. לכל אחד מבני הצמד הזה – מיתוס ולוגוס – תפקיד נפרד: העבר הוא מקור ההשראה ובלעדיו לא ייתכן חזון העתיד, אולם הניהול היומיומי של המציאות צריך להיעשות לפי כללי הפרגמטיזם והרציונליות. בחברות היהודיות המסורתיות פיתחו המנהיגים פתרונות כדי לכלכל את המתח בין ערכי העבר, שכאמור, נחוצים לליכוד החברה סביב חזון חברתי וערכי משותף, ובין הפרגמטיזם הפשרני הנדרש לניהול אפקטיבי של תהפוכות העולם. במקרים שבהם מערכת המידור הוכחה כיעילה, הערכים נשארו בתפקידם המסורתי של תמרורי תנועה, בלי להיעשות מפרט טכני לניהול הפוליטיקה. גם היום, ברוך השם, המקובלים אינם עוסקים בבניית מטוסים; הם משאירים את המשימה הפעוטה הזאת למהנדסים ומסתפקים בעיסוק במשמעות החיים ובפענוח השאלות הקיומיות. כל החלטה פוליטית היא תולדה של מערכת ערכים, שהחברה מתרגמת אותה לשפה של חלוקת משאבים. אין חברה בלי מיתוסים ובלי מערכת ערכים. הסכמי אוסלו, ובעקבותיהם הסכמי קמפ-דייוויד, התבססו על מיתוס מאוד נפוץ במערב: רציונליות האדם. הוגיהם התעלמו במכוון מהגורמים הרוחניים – האידיאולוגיים והדתיים – הבעייתיים מטבעם, וביקשו להציע את הפתרון ההוגן ביותר לסיפוק הצרכים החומריים של שתי האוכלוסיות. במדיניותם זו הם התכחשו במידה רבה לצרכים האנושיים הבסיסיים לא פחות: צורך בשייכות, במשמעות ובזהות.

בלי להיכנס לדיון על תוקפו והשפעתו של מיתוס הרציונליות בציביליזציה המערבית, מיתוס זה לוקה באי-בהבנת המציאות בכללותה באזור שלנו, שבו האנשים מוכנים להקריב את חייהם האישיים למען אינטרס לאומי ו/או דתי, להרוג ולהיהרג בשם אידיאלים ואידיאות. אין המדובר כאן בהנגדה בין מיתוס ללוגוס, בין כוחות תת-הכרתיים לכוחות רציונליים, בין אנשים נאורים לאנשים פרימיטיביים, אלא בהנגדה בין שני מיתוסים שונים; והמיתוס הכולל יותר, שמיטיב להבין את המציאות, יהיה גם התקף מבין השניים. הפתרון המערבי של הבחנה בין מיתוס ללוגוס אינו עוזר כאן.

שלוש השלכות מעשיות

יש לשער, שאין פתרון קסם לבעיית חברון. עם זאת, ייתכן שהתפישה הגורסת שעלינו להתחשב בשעת יישוב סכסוכים בצורך האנושי בזהות, במשמעות ובשייכות, עשויה להורות על כמה כיווני פעולה מעשיים:

יש לתת את הדעת על הרכבם של צוותי המשא-והמתן. אמנם שילובם של מנהיגים דתיים בצוותים אלה עלול להאריך את הדיונים ולסבך את הדברים. עם זאת, ייתכן שזו הדרך להגיע לפתרונות בני-קיימא, משום שכך יינתן מענה לצרכים רבים יותר של הצדדים המעורבים בסכסוך. אפשר שהתעלמות מהמימד הדתי של הקונפליקט ואי-שיתופם של נציגים דתיים בשיחות על עתיד השטחים גרמו ליחס אל "פּּאקס אמריקנה", כלומר, שלום תחת חהגמוניה של ארצות-הברית, כאל פתרון כפוי מבחוץ. ייתכן שאי-שיתופן של האוכלוסיות הדתיות היהודיות והמוסלמיות בהכנת ההסכם הוא אחת הסיבות לכך, שהן דחו את הפתרון המוצע.

בתוכניות ההכשרה למנהיגות הקיימות כיום מוקצה זמן מועט עד אפסי לדיון תוכני בסוגיית הזהות. לא נהוג בהן להעמיק בהכרת הדתות ובלימוד התפישות הדתיות, ויש התעלמות מפוליטיקה של זהויות. עידוד צמיחתן של אוכלוסיות מהפריפריה הישראלית בחממות של האליטה הישראלית עשוי לתרום למפגש בין העולמות השונים, נוסף ליתרונות הברורים הגלומים באקט השילוב עצמו. חממות רבות להכשרת מנהיגות נתפשות כמעוזי ההגמוניה החילונית הליברלית, ואכן, למרות המאמצים לשנות מצב זה, בוגריהן מתאפיינים באחידות רבה. בוגרי קורס הצוערים של משרד החוץ ופרויקט 'תלפיות', וכן קבוצות עילית בצה"ל, הם דוגמאות אחדות לכך.

מנהיג המכיר את מנגנוניהן הייחודיים של חברות-מיעוט מסורתיות ושמרניות,

חברון מייצגת את העומק ההיסטורי של הנוכחות היהודית הריבונית בארץ- ישראל. ויתור על חברון עלול להתפרש כערעור על המיתוסים המכוננים של ההתחדשות היהודית בארץ-ישראל

המרכיבות את החברה המזרח תיכונית, עשוי לקרוא את המפה הפוליטית והחברתית על רבדיה השונים ולהתחשב בהחלטותיו בבעלי העניין השונים. בעולם של היום, המשתנה במהירות, יכולות אלה נדרשות יותר מבעבר ליצירת פתרונות בני-קיימא.

מנגד, המנהיגים הדתיים במאה ה-21 אינם יכולים עוד להרשות לעצמם – ולנו – להזניח תחומי ידע הנחשבים לחילוניים. הכרתם של תהליכי הגלובליזציה במישור הכלכלי, התרבותי, החברתי והפוליטי היא הכרחית ביותר. יתרה מזו, חשיבה גיאו-פוליטית וגיאו-אסטרטגית, הכוללת בין היתר התנסות ביצירת תסריטים הפוכים, עשויה למנוע את פיתוחן של תפישות משיחיות מנותקות מהמציאות, שעלולות להיות הרות-אסון. באשר למשיחיות הדתית (המסרבת לכל פשרה טריטוריאלית) והחילונית (שאמנם התעמעמה, אך מוסיפה להאמין באוטופיית השלום), ייתכן שכאן יש מקום לחזור להבחנה בין לוגוס למיתוס: לא חייבים לוותר על האוטופיות שאנו שואפים אליהן, כדי להכיר בחשיבות הפרגמטיזם וההתחשבות בכל הגורמים וברגישויות השונות. אף שאינני מתכוון בדבריי לעודד את חכמי הדת להיעשות מהנדסים ולבנות מטוסים, ואף שאינני מצפה מהפוליטיקאים להיות מומחים בפסיקה ההלכתית היהודית והשַׁרְעית, אפשר שיכולת הבנה מעמיקה של המניעים והציפיות של הצד האחר תתרום להתמודדות מוצלחת יותר עם הקונפליקטים הרוחניים ועם הוויכוחים החומריים בפוליטיקה המזרח תיכונית.

דב מימון הוא עמית ב"מכון לתכנון מדיניות העם היהודי" וחבר בצוות הפרויקט של המכון "אסטרטגיה כלפי האיסלאם"

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר דב מיימון הוא חוקר במכון לתכנון עתיד העם היהודי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה