דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

"איש פוליטי בישראל חייב ללמוד בכל יום"

על-פי דן מרידור, רוב הפוליטיקאים הישראלים אימצו תפישה שאומרת שהפוליטיקאי לא צריך להבין בתכנים של הדברים שהוא עוסק בהם, כי בדיוק לשם כך הוא מוקף עוזרים, מומחים ויועצים. אבל אם כך, הוא שואל, מה הפוליטיקאי צריך לדעת? אומרים לו שהוא רק צריך להתוות מדיניות. אבל איך הוא יכול להתוות מדיניות אם הוא לא לומד את העובדות, אם הוא לא             מרידור: הכישורים הנחוצים לאדם כדי להתקדם במסלולים

מכיראת התהליכים? שיביאו אותו להיבחר אינם משקפים את יכולותיו לכהן בתפקיד

שאליו הוא נבחר. צילום: איל און

דן מרידור אינו אוהב את הנוף הנשקף אליו מחלון משרדו. מבעד לקיר הזכוכית הגדול של חדר העבודה שלו במשרד עורכי-דין יוקרתי בתל-אביב אפשר לראות מגובה של 18 קומות מעל פני הקרקע את מתחם השוק הסיטונאי הישן שהיה בינתיים למגרש-חניה ענק, את גגותיהם הנמוכים של מאות ואלפים מבתיה הישנים של תל-אביב וכמה מגורדי-השחקים השאפתניים שנבנו בשנים האחרונות במה שמכונה עתה ה"סיטי" של תל-אביב. מרידור אומר שהנוף העירוני המדהים הזה אינו מרגש אותו. הוא מעדיף את נופיה של ירושלים.

הניגוד בין הסביבה שהוא פועל בה לבין הסביבה שהוא כמה לה ושאליה הוא חותר מלווה את מרידור לאורך השנים. בשני העשורים שבהם היה חבר-כנסת מטעם הליכוד ומפלגת המרכז, וגם שר (המשפטים, האוצר ובלי תיק) בממשלותיהם של יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון, הוא גילם "פוליטיקה נקייה" וייצג חתירה למשטר מתוקן השומר על זכויות-האדם. בשלוש השנים שחלפו מאז פרש מהכנסת הוא השתלב בפעילות אקדמית ובעיסוקים משפטיים פרטיים, אך הוא לא ניתק את עצמו מהסביבה הפוליטית. בבחירות האחרונות הוא תמך בקדימה ובאהוד אולמרט, ידידו הטוב זה עשרות שנים, וגם ציפה שימנה אותו לשר בממשלתו.

כמו רבים אחרים, גם מרידור מודאג מאוד ממצבה של המערכת הפוליטית בישראל. הוא סבור שהמערכת חולה וכי תסמיני המחלה הם בחירה באנשים שכישוריהם אינם תואמים את צורכי התפקידים שהם נבחרים למלא, שיתוק והתאבנות של החשיבה המדינית וגם היווצרותן של מה שהוא מכנה "אשליות מדיניות מסוכנות".

"הפוליטיקה, שהיא העיסוק של נבחרים בענייני ציבור, היא נשמת הדמוקרטיה", מסביר מרידור את דאגתו. "לא המלך ולא הדיקטטור ממנים את מי שעוסקים בעשייה הציבורית, אלא העם בוחר אותם. הדרך שבה האנשים הללו נבחרים השתנתה מאוד בדור האחרון, לא רק אצלנו אלא גם במדינות הדמוקרטיות האחרות. אסתכן בהכללה ואומר שקיימת ירידה ברמת המנהיגות בכל הנוגע לרמה המוסרית ובנכונות לשרת. בגין סיפר לי בזמנו שבא לבקר אותו איש ציבור שאמר לו במילים אלו: 'תודה שקידמת את הקריירה שלי'; בגין היה מזועזע! קריירה לא היתה מילה שאומרים בדור של בגין; האדם נולד עם חובות כלפי הכלל; כלפי הוריו, כלפי ילדיו כלפי הציבור והעם.

בראשיתה של הציונות רווח רעיון מכונן של קולקטיב והנהגה מובילה, והיו מאבקים קשים בקרב ההנהגה. המנהיג נתפש ככזה שנחצה בעקבותיו את ים-סוף. האידיאה המרכזית היתה שעלינו לבנות מדינה לעם. היה לזה פן משיחי כי בנינו את המדינה שאליה יתקבצו יהודים מרחבי העולם. במקביל, המנהיגים הורמו מעם. הם גם צולמו אז כמו נפוליאונים. העם אז ביקש לעצמו מנהיג סמכותי כל-יכול. אבל דווקא במציאות של הדמוקרטיה הישראלית, מתוך ביטחון כלכלי, מדעי וצבאי התפתחה התנגדות לסמכות הכל יכולה של המנהיג. יש לברך על כך, העיסוק בזכויות האדם נבע מתוך הצלחתה של הדמוקרטיה הישראלית.

גם בחוקי יסוד שהעברנו ב-1992 על זכויות אדם מול השלטון, תמיד הייתי מודע גם לחובות של האדם לציבור, לא לשלטון, אבל המתח בין אדם מחויב לבין חופש מול השלטון – למתח הזה קשה לחנך.

אך להתפתחויות אלו יש גם צדדים שליליים. חלק מהשינוי נובע מהמהפכה התקשורתית-טכנולוגית ומתהליך הגלובליזציה. הידיעות מופיעות על מסכי המחשב והטלוויזיה, לעיתים אף תוך כדי התרחשות האירועים. לכאורה, כל אחד יכול לדעת הכל. לכאורה זה דבר נפלא. נדמה כאילו הצופים והקוראים לא זקוקים למתווכים. ישנה הנחה מאוד נעימה כאילו העם יודע במי לבחור ושהוא יבחר באיש הטוב ביותר. אבל ההנחה הזאת מתעלמת מכל התעשייה העצומה שהתפתחה סביב הפוליטיקה – מהיחצ"נים ומיועצי התקשורת ומיועצי התדמית ומתרבות הסאונד-בייט בטלוויזיה. כל אלה יצרו מציאות שבה הכישורים הנחוצים לאדם כדי להתקדם במסלולים שיביאו אותו להיבחר לאו דווקא משקפים את יכולתו לכהן אחר כך בתפקיד שהוא נבחר לו".

לאילו מסלולים אתה מתכוון?

מסלול אפשרי אחד הוא העסקנות הפוליטית. אתה מחובר היטב לחברי-המרכז של מפלגתך ואתה עושה את המניפולציות הפוליטיות, הלגיטימיות דרך אגב, כדי להגיע להיות ראש עיר, חבר-כנסת או שר. אתה לא מגיע לתפקיד כי אתה חכם ובקיא בתחום שאתה רוצה לעסוק בו – רווחה חברתית, ביטחון, משפט, כלכלה – אלא כי אתה טוב בפוליטיקה. ופוליטיקה בהקשר הזה איננה רק פוליטיקה של חברי-מרכז אלא גם פוליטיקה שמבוססת על קשר ישיר עם הציבור דרך הטלוויזיה. גם בעבר היה חשוב שתדע להופיע היטב לפני הציבור, אבל בעבר היית צריך לשכנע גם קבוצה מתוך חברי-המפלגה שלך. המפלגה לפחות הכירה את מי שהיא בוחרת. היום אתה פונה ישר אל הציבור הרחב. הציבור אינו מכיר את האדם, הוא מכיר רק את הדימוי שלו. ולכן נוצרה תעשייה שמשקיעה הרבה מאוד מאמץ ומחשבה – וכמובן גם מגלגלת הרבה מאוד כסף – ביצירת הדימויים. אמירות של פוליטיקאים כבר לא נבחנות על-פי תוכנם, ומעשים של פוליטיקאים כבר לא נבחנים על-פי ביצועם בשטח. הכל נמדד על-פי האפקט שהם יוצרים. כדי להיבחר היום לתפקיד ציבורי כל מה שאתה צריך לדעת הוא לפנות אל הציבור מבעד למסך הטלוויזיה במשפטים קצרים.

כדי לרכוש את שירותיה של תעשיית התדמיות הזאת הפוליטיקאי זקוק גם להרבה מאוד כסף.

בוודאי. כמה חברי קונגרס אמריקאים עניים יש? רובם עשירים או מחוברים מאוד לעשירים. אני מדבר על הקונגרס האמריקאי כדי להרחיק את העדות, אבל זה קורה גם אצלנו. עם זאת חשוב לומר שהפוליטיקה של חברי-מרכז, הפוליטיקה הטלוויזיונית וגם הכסף הם חלק מהדמוקרטיה ואי-אפשר לשלול אותם; אם אדם רוצה להיות חבר-כנסת ומצליח להביא את הציבור לחשוב שהוא מתאים להיות חבר-כנסת, אי-אפשר לחסום אותו. כל המסלולים האלה יכלו להיות בסדר אילו בסופו של דבר הם היו מביאים לבחירתם של אנשים טובים. אבל הרושם שלי הוא שלא זה מה שקורה. אתה יודע למה זה דומה? כדי לבנות בניין אתה זקוק להקמת פיגומים. הבניין הוא העשייה המדינית והציבורית והפיגומים הם הפוליטיקה. כדי להגיע לבניין אתה זקוק לפיגומים. אבל אחר כך הגיע הזמן לעזוב את הפיגומים ולהתחיל לבנות את הבניין, אבל לא! אצלנו יש אנשים שבמקום לעסוק בעניין האמיתי – ביטחון, חברה, כלכלה, משפט, רפואה – ממשיכים לעסוק בפוליטיקה, וכדי להצדיק את עצמם הם מסבירים לך שכך הם נבחרו ורק כך הם ייבחרו שוב.

התרבות הפוליטית לא עומדת להשתנות, אבל אולי אפשר למצוא דרך להביא לכך שהפוליטיקאים, אחרי שכבר נבחרו, ילמדו להכיר את תחומי העשייה שהם מופקדים עליהם.

זו בדיוק הבעיה. רובם אימצו תפישה שאומרת שהפוליטיקאי לא צריך להבין בתכנים של הדברים שהוא עוסק בהם, כי בדיוק לשם כך הוא מוקף עוזרים, מומחים ויועצים. הרמטכ"ל אמור להיות היועץ הצבאי, ויש יועצים כלכליים ויועצים משפטיים וכך הלאה וכך הלאה. אבל אם כך, מה הפוליטיקאי צריך לדעת? אז אומרים שהוא רק צריך להתוות מדיניות. אבל איך הוא יכול להתוות מדיניות אם הוא לא לומד את העובדות, אם הוא לא מכיר את התהליכים? אני טוען שאיש פוליטי בישראל חייב בכל יום ללמוד. יום שהוא לא למד בו הוא יום מבוזבז. אתה מכהן בתפקיד שמצריך ידע – שר הבריאות, שר המשפטים, שר הפנים או כל שר אחר – ואתה חייב ללמוד את הנושאים שאתה מופקד עליהם. אתה חייב להבין בנושאים שאתה עוסק בהם. אדם שנמצא עשר או עשרים שנה בפוליטיקה חייב ללמוד, לקרוא, לבקר בכל מיני מקומות, להתחיל להבין את העניין.

שרים בממשלת ישראל לא מתמצאים לא בנושאי ביטחון ולא בענייני משרדיהם?

תראה מה קרה במלחמה בלבנון. החליטו לצאת למלחמה מבלי שהבינו מה עושים. אני מוכרח להגיד לך שאני לא מבין איך זה יכול לקרות, אבל זה בדיוק מה שקרה. התחילה מלחמה וחלק מהשרים אפילו לא הבינו שהולכים למלחמה. החליטו החלטות מבלי להבין על מה מחליטים. הם לא שאלו מה יהיה אחרי שנכה יום או יומיים את החיזבאללה. הם היו צריכים לדעת אילו סוגי נשק יש לחיזבאללה והיו צריכים לדעת שאי-אפשר לחסל את החיזבאללה. הם גם ידעו שהחיזבאללה יגיב – אבל לא ידעו וגם לא שאלו מה יהיה אחרי שהוא יגיב, מה יקרה הלאה. אם אתה לא לומד אתה לא יודע את התשובות ואתה אפילו לא יודע להציג את השאלות. האם השרים שהחליטו על המלחמה הניחו שאפשר לחסל את כל כלי הנשק של החיזבאללה? האם הם שאלו באיזו דרך אפשר לעשות את זה? או שהם אמרו לעצמם שיהיה בסדר, איך שהוא כל העניין יסתדר. הרושם שלי הוא שהתנהגו על-פי הסיסמה המופרכת 'תנו לצה"ל לנצח'. כאילו אם רק יימנעו מלהפריע לצבא, אז הצבא ינצח בלי בעיות. אילו היו מקדישים לכך מחשבה מעמיקה היו יודעים שזה לא כך.

דן מרידור מסכים עם הקביעה שעל-פיה למשבר הקשה ששרויה בו המערכת הפוליטית בישראל יש גם פן אידיאולוגי. מרבית התשובות המדיניות המוצעות היום על-ידי מרבית המפלגות המיוצגות בכנסת אינן עונות על השאלות המדיניות העומדות בפני ישראל. התשובות מתייחסות, במקרה הטוב, לשאלות שעמדו בפני מדינת ישראל בעבר. במקרים האחרים הן מבוססות על חלומות ואשליות.

"המחנה שאני גדלתי בו, חונכתי בו וגם חינכתי בו, האמין אמונה אמיתית שנוכל לשמור על ארץ-ישראל השלמה וגם לכונן בה משטר דמוקרטי, וחיי שלום, ואחווה, ושוויון. אבל התברר לנו שאם נשמור על כל ארץ-ישראל ונכונן בה שוויון מלא בין כל תושביה – והרי השוויון היה בעינינו תנאי הכרחי – נסכן את המפעל הציוני כולו. הועמדנו בפני הצורך להחליט. האם לשמור על הטריטוריה ולוותר על הדמוקרטיה, על השוויון ועל ערכי-היסוד שהאמנו בהם או לקטוע חלק מהטריטוריה כדי לקיים את הלב היהודי, הציוני והאנושי שלנו.

"החלום של השמאל", ממשיך ומנתח מרידור, "התנפץ בקמפ-דייוייד. ואני הייתי שם עם אהוד ברק כאשר הוצעה לפלסטינים מדינה כמעט על כל שטח יהודה, שומרון ועזה. בניגוד לדעתי הוצע להם גם חלק מירושלים. וזה לא הצליח. לדעתי כי ערפאת לא הסכים לוותר על זכות השיבה ולא רצה לתת לגיטימציה למדינה יהודית בהסדר קבע. הרעיון של השמאל, שהצליח מול מצרים ויכול להצליח מול סוריה, לא הצליח מול הפלסטינים".

שתי האידיאולוגיות התמוטטו, והחברה הישראלית אינה מסוגלת להצמיח אידיאולוגיה אלטרנטיבית?

תחילה השתררה מבוכה גדולה, כמתעוררים מחלום למציאות קשה. במציאות הכואבת הזאת אין ככל הנראה תשובה שמאפשרת לפתור את כל הבעיות. אפשר רק לנהל את הסכסוך, בלי לחפש פתרונות קבועים וכוללים, צריך להסתפק בפתרונות זמניים בלבד. אבל אנחנו נשארנו עם מציאות חדשה ועם מערכת פוליטית שעדיין מחולקת על-פי המציאות הישנה, על-פי תשובות לדילמה שכבר אינה קיימת. היו ניסיונות למצוא תשובות חדשות, שלעת עתה לא הצליחו. מפלגת המרכז ניסתה, קדימה ניסתה, שינוי ניסתה. אבל כולן נתקלו בכוח האדיר שעדיין טמון במבנים הישנים. האידיאולוגיות מתחלפות, ההנהגות מתחלפות, והבהירות מתחלפת בטשטוש, אבל למבנים הישנים עדיין יש כוח חיות רב. אין לי תשובה טובה לשאלה מדוע. אולי כי רבים בציבור מתייחסים למפלגות כאל קבוצות-כדורגל. אני אוהד של בית"ר ירושלים גם כשהיא מפסידה וגם כשהיא מנצחת. כאשר שחקן של בית"ר מבצע עבירה, אני לא בדיוק רואה את העבירה. ואם השופט קובע שהוא עבר עבירה אז אני מקלל את השופט.

ההרגשה של רוב הציבור ושל רוב המפלגות היא שאין שום צורך ביוזמות מדיניות כלפי הפלסטינים כי בלאו הכי אי-אפשר להגיע עימם להסדר.

האשליה שאם לא נעשה כלום המצב יישאר כפי שהוא היא אשליה מסוכנת מאין כמוה. זה יתפוצץ, בדרך מדינית או צבאית. אלה שמבינים שהמצב הנוכחי לא יוכל להימשך לנצח אכן מעלים כל מיני הצעות. מישהו מציע לסגת ומישהו אחר מציע לספח. ראש ממשלה או שרי הממשלה בוחנים את ההצעות, אומרים לעצמם שהן מסוכנות מדי ומיד מזיזים אותן הצידה. אבל יש פה כשל נורא, כי הם יכולים לקבוע אם הצעה זו או אחרת מסוכנת או לא רק אחרי שבדקו אותה על רקע האלטרנטיבה – והאלטרנטיבה היא המשך המצב הקיים. המשך המצב הקיים הוא לא פחות מסוכן מההצעות המועלות, אבל אם אתה חי באשליה שהמצב הקיים יימשך לנצח אתה לא רואה את הסכנות ואתה דוחה את כל האלטרנטיבות שמוצגות לפניך. האמת היא שאי-אפשר להותיר את המצב הקיים על כנו, וחייבים להחליט החלטות, גם אם יש בהן סיכונים. תפקידם של חברי הממשלה הוא לבחור בהצעה הפחות מסוכנת, ולאו דווקא בהצעה שאפשר למכור בקלות הרבה ביותר בסאונד-בייט בטלוויזיה. אבל קודם כל אתה חייב להבין, כאמור, שהסטאטוס-קוו איננו אופציה. אתה חייב לשאול את עצמך אם באמת אתה רוצה לחיות במציאות שבה 45 או 48 אחוזים מהאנשים שתחת שלטונך הם ערבים נטולי זכויות.

אנחנו חיים כך כבר ארבעים שנה.

אחרי מלחמת ששת הימים איש לא הציע שניהפך לדרום-אפריקה כמצב של קבע. אם היית שואל אז את מנחם בגין מה צריך לעשות, הוא היה עונה לך שיש להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון ולהעניק שוויון זכויות מלא לערבים המתגוררים שם, כפי שבן גוריון נהג כלפי הערבים בישראל ב-1948. זה אפשרי ולגיטימי כמצב-ביניים, אבל זה בלתי-קביל לחלוטין, מבחינה מוסרית, כמצב קבוע. עכשיו באים ומנסים לנרמל את האנומליה הזאת. כאילו אנחנו יכולים להמשיך לחיות כך לנצח. זאת טעות איומה, מכל היבט אפשרי – המוסרי, המשטרי, המדיני. אבל לאט-לאט אתה רואה כיצד מתפתחים מנגנונים של רציונליזציה והצדקה. פתאום אתה אומר לעצמך שהמצב הזה אולי לא כל-כך נורא. יהודים דתיים אומרים לך שרק ליהודים יש זכות על הארץ, ואנשים דומים לכהנא מציעים לך כל מיני פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת. ואם אתה מעלה טיעונים מוסריים, קוראים לך יפה-נפש. פתאום מתחילים לפעול כל מיני מנגנונים שבאים להצדיק את המצב הזה, שבו יהודים וערבים אינם שווים. והם משתמשים בטיעונים שכבר לא נשמעים בעולם המודרני, ושאסור שיישמעו. ארגומנטים שמנוגדים לכל הערכים הציוניים הבסיסיים שלנו. המשך המצב הנוכחי גורם להשחתה איומה, ולכן אנחנו חייבים לבחור – או לוותר על השטח או לספח את השטח, על כל המשמעויות שכרוכות בכך.

בשילוב של הרצון להכריע בכוח את הסכסוך עם הפלסטינים ושל התחושה שהכל מושחת – נוצרת כמעט מאליה התשוקה לאיש חזק שיעשה סדר, דהיינו לדיקטטור.

תחילה אומר משהו בעניין הכוחנות, שיישמע אולי כאמירת דבר והיפוכו. אי-אפשר לקיים את המדינה היהודית בלי כוח. אלפיים שנה לא היה ליהודים כוח וראינו לאן התגלגלנו. לכן באה הציונות ונתנה לגיטימציה לשימוש בכוח. מי שלא מבין שהעולם הזה הוא עולם של מאבקי-כוח לא מבין באיזה עולם הוא חי ועדיף שלא יהיה בשלטון. העניין הוא שגם לכוח יש מגבלות ושחלק מהדברים שרוצים להשיג פשוט אינם ניתנים להשגה בכוח. יש לאזן את חשיבותו של הכוח בהבנה של מגבלותיו. אמנם מי שמאיים בהפעלת כוח מצטייר כאדם חזק, אבל אחרי שהוא משתמש בכוח הוא מגלה גם את המגבלות שלו. ראינו את זה בלבנון, רואים את זה אצל האמריקאים בעיראק. בדמוקרטיה הטלוויזיונית הציבור רוצה תשובות פשטניות בנוסח 'תנו לצה"ל לנצח', אבל העולם הרבה יותר מורכב מזה.

'האיש החזק שיעשה סדר' היא תופעה מסוכנת מאוד, שהכרנו מההיסטוריה האירופית וממקומות אחרים. היא מסוכנת ושקרית, כי יש בה אשליה שהאיש הזה, ולא חשוב מיהו, יהיה דיקטטור טוב, האבסולוטיזם הנאור, יעשה סדר וינהיג יעילות בשלטון. אבל אין דבר כזה. כאשר מוותרים על חירויות-היסוד של האזרחים לטובת היעילות של השליט חוצים את הקו שמפריד בין הדמוקרטיה לבין משהו אחר ורע. וגם זה חלק מתפקידה של החברה, של המחנכים בחברה, של האליטות המובילות בחברה. לדאוג שהאנשים לא ייתפשו לאשליה הזאת. וכשאני אומר אליטות אני לא מתכוון לקבוצות מיוחסות, אלא לכל בעלי ההשפעה – שחקני תיאטרון, שחקני כדורגל, פוליטיקאים, מרצים באקדמיה ועיתונאים. כל אדם בעל השפעה בחברה צריך לעשות כל מה שביכולתו כדי שאנשים לא ייתפשו לאשליה המסוכנת הזאת על הדיקטטור הטוב שיבוא ויעשה סדר.

אריה דיין הוא עיתונאי

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

אריה דיין הוא עיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה