דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

איפה השכל היהודי

תהליך קבלת ההחלטות של הממשלה בישראל איננו מקצועי ואיננו נשען על ידע מספק של מומחים. שיטת האלתור שהתאימה לימי המדינה הראשונים עלולה להוביל לאסון. דוד מקובסקי מתריע כי שיקולים פוליטיים קצרי טווח עלולים לסכן את עצם הקיום

דוד מקובסקי: ניתן בהחלט להאשים את ישראל בכך שלא

הקדישה די משאבים להבנת סביבתה ולהבנת המערכת

הבינלאומית. איור: נעמה בנזימן

יצחק שדה, ממקימי הפלמ"ח, מוכר כמי שנופף בדגל האלתור וראה בו את אחת מנקודות העוצמה של ישראל. ואמנם, ללא יכולת האלתור הישראלית, המורכבת מזריזות וגמישות, אולי לא היתה נולדת המדינה וספק אם היתה מצליחה לשרוד במזרח התיכון. דווקא יצחק רבין, מטובי האנשים בפלמ"ח, הבין עם הזמן כי מסוכן להסתמך על האלתור בלבד, שכן הסתמכות כזו עלולה לדרדר את ניהול המדינה לכדי חובבנות. הכישלון בקרב לטרון במלחמת העצמאות, שבה נפלו ניצולי שואה שאך ירדו מן הספינות, הוא שהוביל את רבין להקדיש את חייו לבנייתו של צבא מקצועי. בנאום שנשא מעט אחרי הניצחון בבחירות בשנת 1992 ושזכה לפרסום רחב, הכריז רבין לפני בוגרי בית-הספר לפיקוד ומטה: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף של שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים הזה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות וביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום". ניהול המלחמה בלבנון בקיץ 2006 נדון ונותח, ופרטי המלחמה ראויים למאמר משלהם. אבל מחוץ לסוגיית המלחמה עצמה יש מי שרואים באי-היכולת להכריע בנושאים לאומיים מרכזיים המחשה לכישלון רחב יותר של ההנהגה הישראלית, כמו גם ביטוי לשינוי באתוס הלאומי – מן התפישה החברתית הקולקטיביסטית של העבר אל החומרנות בעידן הגלובליזציה. חלק מן המבקרים את ההנהגה טוענים שהיחסים עם לבנון אינם אלא המחשה לכישלונה של ישראל בפתרון הסכסוך עם שכניה. לאור מורכבותה של הסביבה המזרח תיכונית, שיש בה יסודות של סרבנות איסלאמית ושל עוינות אנטי-מערבית, אין להאשים את ישראל בכל בעיותיה; אבל בהחלט אפשר להאשים אותה שלא הקדישה די משאבים להבנת סביבתה, להבנת המערכת הבין-לאומית ולתכנון ראוי של ההתמודדות עם שתיהן. ישראל זקוקה למומחיות בכל הרמות. התרבות הישראלית נוהגת לקדש את האמצעים כאילו היו מטרה בפני עצמה. יעקב חסדאי, שהיה חבר בוועדת אגרנט אשר בחנה את הכשלים במלחמת יום-הכיפורים, התריע שאסור להתמקד רק בביצועי הצבא בפועל וחשוב לבחון גם את הליקויים בדוקטרינה השלטת. היישום הטקטי חשוב; אבל אסור שיבוא במקום ניתוח מפוכח של המדיניות, ניתוח שיתחשב בסביבה הרחבה ויספק מרשם אסטרטגי שיהלום את האבחנה. לעיתים דרושה מומחיות טכנית גרידא. בארצות הברית יש וסט-פוינט, ובבריטניה סנדהרסט – האם ישראל אינה זקוקה לאקדמיה צבאית משלה? כמה מומחים בישראל מבינים את הפוליטיקה הפנים-לבנונית? אין הכוונה לניתוח צה"לי אודות יכולותיו הצבאיות של חיזבאללה אלא לשאלה עד כמה ישראל באמת מצויה בדינמיקה המורכבת של יחסי איראן–סוריה–חיזבאללה. הבנה זו צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות שלה, ובפרט באור העובדה שבניגוד לרוב מדינות העולם לישראל אין שם שגרירויות. ישראל גם אינה חברה בגוש אזורי, כמו האיחוד האירופי, שמדינותיו משתפות זו את זו בהערכות מדיניות. נסיבות אלו מקשות עוד יותר על רכישת ידע מקצועי מעמיק. ישראל מתגאה בידע הטכני הרב שיש לה על הערבים בגבולותיה, ידע שנחשב טוב משל כל מדינה מערבית אחרת. אמנם למערכת המדינית המוכשרת יש סיבה לגאווה, אבל ישראל גם מושפעת משכנותיה יותר מרוב המדינות האחרות, ולפיכך היא נזקקת יותר לידע זה; ולעיתים נדרשת מומחיות אחרת, אינטגרטיבית. אולי הבנתה הטכנית של ישראל בעניינים טקטיים טובה משל מדינות אחרות, אבל השאלה היא אם ביכולתה לנצל את הידע הזה לגיבוש אסטרטגיה רחבה יותר. לצעדים צבאיים טקטיים אין משמעות רבה אם אין הם קשורים להבנה רחבה של יעדים פוליטיים או של מגבלות דיפלומטיות. אם ב-12 ביולי דיווח הרמטכ"ל דן חלוץ בקבינט שיש לו תוכנית לחימה בת שמונה שבועות, אבל "העולם לא יתיר לישראל ליישמה לפני ששעון החול הדיפלומטי יאזל", פירושה המעשי של אמירתו הוא שאין לו תוכנית. ניסיון הדיפלומטיה הבין-לאומית בעשורים האחרונים מלמד שלישראל מוקצבים שבועיים עד ארבעה לפעול לפני שמעצמה כמו ארצות הברית תעצור את הלחימה במועצת הביטחון של האו"ם. תוכנית צבאית שמתעלמת מן המציאות הדיפלומטית אינה תוכנית. עוצמתו של צה"ל בתהליך קבלת ההחלטות המערכת המדינית בישראל מייחסת משקל עצום למימסד הביטחוני בתהליך קבלת ההחלטות שלה. אולי בגלל המוחות הצבאיים הנבונים והמעשיים שישראל בורכה בהם ואולי משום ששרי הממשלה אוהבים לשמוע דיווחים ישירים מראשי הצבא. יתר על כן, בניגוד למדינות אחרות, רשת המודיעין המרכזית היא חלק מהצבא, והדבר מגביר את עוצמתו של צה"ל בתהליך קבלת ההחלטות. אבל יש גם סיבות אחרות. בתשע השנים שבהן הייתי כתב מדיני בישראל התברר לי שהצבא זוכה למקום כבוד כזה משום שסביב השולחן של מקבלי ההחלטות אין אפילו שר אחד שיש לו סגל יועצים מקצועי, להוציא את משרד החוץ. אולי יש להם דוברים אחדים, אבל אין להם מנתחים פוליטיים שיעזרו להם בקבלת החלטות. הבדיחה הקבועה בקרב הכתבים שכיסו את ישיבות הממשלה בימי ראשון היתה ש'הטווח הארוך' מבחינתם של השרים מגיע עד לתוכנית "יומן השבוע" בערב שבת. אפילו לראש הממשלה אין סגל – במשרדו יש דוברים ומזכירות רבים, ורק יועץ דיפלומטי אחד, שכמובן אינו מסוגל לטפל בכל. שום מדינה מערבית אחרת אינה פועלת כך. המערכת המדינית בישראל מעוררת גיחוך. אמנם קשה להאמין שיועצים למדיניות חוץ ולביטחון לאומי יצמחו פתאום יש מאין בצדו של כל שר בממשלת ישראל, אבל לכל הפחות צריך ליצור במערכת משקל-נגד אזרחי. אפילו נניח שבכירי הצבא בישראל הם פרגמטיסטים בדרך כלל, חלקם מוכשרים מאוד, עדיין הם נוטים לחשוב שאת רוב הבעיות אפשר לפתור בכוח. מי שמחזיק פטיש ביד ייטה לחשוב שנעיצת מסמרים תפתור את מרבית הבעיות. בעיקרון ישראל צודקת בתפישתה שהמזרח התיכון אינו שווייץ, ומובן שלכוח יש תפקיד; אבל כפי שישראל גילתה לא אחת לשימוש בכוח יש מגבלות. הדומיננטיות של צה"ל בתהליך קבלת ההחלטות בישראל דורשת משקל-נגד של גוף אזרחי שידאג לניתוח המדיניות ושיוכל להנחות את ישראל בסבך המאה ה-21, שם יש חשיבות לעמדותיהן של המעצמות, לשיקולים כלכליים, ואפילו לתקשורת הערבית. אבל שני מערכים שהיו יכולים לספק ייעוץ מדיני אזרחי בישראל נדחקים לשוליים: המימסד הביטחוני מזלזל לא אחת במשרד החוץ בטענה שהוא מדליף מידע, ולעומת זאת דיפלומטים ישראלים טוענים שלמשרד החוץ אין דרך אחרת להגיע אל מקבלי ההחלטות הבכירים. הדינמיקה הזאת יוצרת מעגל שקשה לצאת ממנו. המערך השני שנדחק לשוליים הוא המועצה לביטחון לאומי. ישבו בה אנשים מוכשרים, ובהם עוזי דיין, אפרים הלוי וגיורא איילנד – וכולם פרשו מכיוון שנשארו לא פעם מחוץ למעגל ההשפעה כתוצאה מפועלם של שרי ממשלה או של פקידים 'טריטוריאליים' כמו דב וייסגלס. המועצה יושבת ברמת השרון ומעסיקה צוות מצומצם. תארו לעצמכם שמשרדו של היועץ האמריקאי לביטחון לאומי היה יושב בבולטימור ולא בוושינגטון; איזו השפעה היתה לו אז? השורה התחתונה היא שהמלחמה המחישה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את המשחקים הטיפשיים האלה. ככל הידוע לנו מרבית שרי הממשלה לא הציגו לצה"ל שאלות קשות על המלחמה. אין פלא שמכל חברי הקבינט, רק שרת החוץ ציפי לבני היטיבה לתפוש את אי-יכולתה של ישראל להכריע במלחמה – שכן היא היחידה שלרשותה עומד סגל מקצועי. אבל עמדותיה לא זכו לאוזן קשבת, ואין ראיה שהיא נקטה צעדים יוצאי דופן כדי לשכנע את חבריה. ספרים שהתפרסמו בארצות הברית בעניין המלחמה בעיראק גורסים כי האנשים במחלקת המודיעין והמחקר במשרד החוץ האמריקאי – מנתחי מדיניות ותיקים שאינם מגיעים משורות הצבא – הם שהיטיבו להבין את תוצאותיה הצפויות של המלחמה. אפשר כמובן לטעון שגם הם לא הצליחו לעצור את המלחמה, אבל מִרווח הטעות של ישראל דחוק בהרבה משל ארצות הברית, ולפיכך מתקבל על הדעת שדווקא היא זקוקה לשורה של מנתחי מדיניות בתוך המערכת, שיוכלו לאזן את תהליך קבלת ההחלטות. אם פעם נשלחו 'הטובים לטיס', הרי היום ישראל זקוקה בדחיפות לפתח גוף של מזרחנים מקצועיים. בלי גוף כזה יתקשה הקבינט הישראלי להבין למשל את הממדים הפוליטיים, המדיניים והכלכליים הכרוכים בדינמיקה הפנימית בחיזבאללה, בלבנון ובסוריה וביחסים ביניהן. יתר על כן, מקצוענות דורשת תהליך חשיבה אינטגרטיבי אשר ישלב נקודות מבט אזרחיות וצבאיות בדרג נמוך מן הקבינט. התהליך יכלול ניתוח של תרחישים ושל תגובות אפשריות בצד שכנגד, כדי שכל החלופות לפעולה ינוסחו באופן ברור ומובחן שיאפשר לשרים להגיע להחלטות מושכלות. ביצוע נכון של התהליך עשוי לאפשר לישראל לא רק לצְפות טוב יותר את מהלכיו של הצד השני, אלא גם לגבש אסטרטגיה טובה יותר. מובן שישראל עדיין עשויה להיות מופתעת, אבל תוכניות אינן דוֹגמה קשיחה, ויש הבדל עצום בין התאמה לאלתור. אין להסתמך על תוכניות צבאיות טקטיות בלבד (הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון התלונן שחלוץ התעלם מתוכניות מגרה לפעולה נגד חיזבאללה, אבל לא זה העניין), אלא יש לקשר בין תוכניות צבאיות ליעדים אסטרטגיים. בהיעדר אסטרטגיות מגובשות וניתוחים לתגובותיו הצפויות של הצד השני, אין לשרי הממשלה אלא לפעול על פי תחושות הבטן שלהם ועל פי מה שעשוי לשפר את תדמיתם בתקשורת. להתמקד בטווח הארוך שדרוג של המומחיות ושל התיאום בקבלת ההחלטות אינו התרופה היחידה שנדרשת לישראל בהתמודדותה עם האלתור. תהליך קבלת ההחלטות בישראל לוקה גם בהתמקדות מוגזמת ברווחים פוליטיים קצרי-טווח. פוליטיקה היא גורם שאין להתעלם ממנו בשום מדינה, אבל בישראל הפוליטיקה הפנימית ממלאת מקום מרכזי מדי בתהליך קבלת ההחלטות, ועניין זה מגביל את יכולתה של ישראל להתמקד בטווח הארוך ולקדם את האינטרס הלאומי שלה. כך לדוגמה ישראל כשלה שוב ושוב בשימוש במנופים העומדים לרשותה והמאפשרים לה לעצב את המציאות בצד השני, בפרט מול הפלסטינים. מדובר בכישלון מדיני, והוא מסביר את עומק התמיכה בקיצוניות. נראה שישראל מעולם לא הבחינה בין פעולות נגד טרור לבין פעולות נגד תסיסה עממית. אומרים שכאשר אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה הוא קרא להפריד בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין המחבלים. מובן שקשה לעשות זאת במהלך אינתיפאדה באור צורכי הביטחון השוטף; אבל העניין המרכזי הוא שהרעיון מעולם לא נוסה בפועל. כנראה שרון חשש להיראות רך בעיני הליכוד ובעיני הציבור הישראלי. דרך אחת שבה אפשר היה לבצע הפרדה כזו היתה הושטת עזרה למתונים כדי להוכיח שהדרך המתונה אפשרית. כשישראל נסוגה מעזה בשנה שעברה נדמה היה שלשרון אין כל עניין לתזמר את המהלך באופן שיהווה הישג של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס. אמנם התקיימו פגישות תיאום אחדות, אבל הנימה הכללית ביטלה את עבאס, בהיותו 'טירון'. בדיעבד הגישה הזאת פגעה בישראל. הגישה החד-צדדית נתפשה כהתנערות ישראלית מכל אחריות למתרחש בצד הפלשתיני, וחמאס ראה בה ניצחון. בעקבות ההתנתקות איבד הציבור הישראלי את תאבונו למהלכים חד-צדדיים, מתוך הבנה שהם מחזקים את הסרבנים. דרך אחרת לבנות מרכז פלסטיני מתון היא לדבר מעל ראשה של המנהיגוּת הפוליטית ולהראות שישראל מסוגלת להבחין הבחנות ושאין היא רואה את כל הפלסטינים כמקשה אחת. כדי לעשות זאת ישראל צריכה להראות שאכפת לה מגורלם של הפלסטינים בהיותם בני-אדם. בעצרת האחרונה לזכרו של רבין פנה הסופר דויד גרוסמן אל ראש הממשלה אהוד אולמרט: "פנה אל העם הפלסטיני, דבר אל הצער והפצע העמוקים שלהם, הכר בסבלם המתמשך. שום דבר לא ייגרע בכך ממך וגם לא מעמדתה של ישראל במשא-ומתן עתידי". מובן שגישה כזו לא תסיים את הסכסוך הישראלי–ערבי, שהרי דרושים שניים לטנגו, אבל ישראל אינה צריכה להתמיד בהתנהלותה קצרת-הרואי רק משום שההנהגה הפלסטינית מעולם לא הושיטה יד לישראלים ובמקום זאת פיארה את הטרור המחריד. הניסיון לחזק מרכז פלסטיני וליצור מרחק פסיכולוגי בין אוכלוסייה זו למחבלים עשוי לשכך את עוצמת העימות. אמרתו של הפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה{נא לאשר} – שמי שאינו זוכר את העבר נגזר עליו לחיותו מחדש – זוכה במזרח התיכון לגירסה חדשה: אנשים זוכרים את העבר ואף על פי כן הם חוזרים על השגיאות. יש בישראל אנשים מוכשרים ביותר, שהצליחו בסביבה קשה ביותר, אבל כפי שהודגם בקיץ האחרון הסכנות האזוריות שאיתן ישראל צריכה להתמודד מאיימות מאוד, והן שוזרות יחדיו, בין השאר, אידיאולוגיה איסלאמית, טכנולוגיה ומימון אירני. ישראל צריכה לרתום את כישרונותיה כדי לנצל את ההזדמנויות שלה ולהפחית ככל האפשר את הסכנות העומדות בפניה. מהי האפשרות האחרת? לומר ש"יהיה בסדר"?

דוד מקובסקי הוא עמית בכיר במכון וושינגטון לחקר המזרח-התיכון

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

ד"ר דוד מקובסקי, מומחה של המכון לענייני המזרח התיכון בוושינגטון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה