דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

איפה אלוהים גר?

על-ידי חתימת התנ"ך הובטחה שכינתו של האל בתוך הפסוקים והובטחה גם בלעדיותם של החכמים כמפרשי הפסוקים. הקרינה האלוהית העזה הלכודה בכתובים הזינה דורות של פרשנים דתיים ואחר – כךשל ציונים-לאומיים. אבל קולם של הפרשנים נדם. עלינו לפתח מחדש את האינטליגנציה הדרשנית שלנו. דרך פשוטו של הכתוב נבוא עם אלוהים למשפט

א

אכן, כשם שערך תמונותיו של הצייר המת עולה על ערכן בימי חייו (כי תם השפע, כי לא עוד תיארֵגנה יצירות חדשות מתוך האַיִן), כן גם ערכו של הביטוי האלוהי. הציפייה להופעתו של נוסח חדש פוגמת בערכם של הטקסטים הקיימים, מאיימת על תקֵפותם. לכן היה כל-כך חשוב למגבְּשיה הקדומים של ההלכה לחתום את המקרא. לכן פעלו, בתקיפות מודעת, לחסום ערוצי התגלות ונבואה, לשבש תדרי רדיו שמימיים, לנקז את הדיבור האלוהי אל ערוץ תקשורת יחיד הקרוי מדרש, אל פרשן מוסמך אחד שאין בלתו, הקרוי דרשן.

המימד הטיוטאי של המקרא איים עליהם לא רק בשל השתנותו הפוטנציאלית של הטקסט. עיקר האיום נבע מאי-יכולתו של האל המקראי להשתנות מתוך עצמו, לאחוז עצמו בציצית ראשו, כביכול, לצורך הנפת עצמו מן הבוץ של הווייתו הקדומה, הבראשיתית. האל המקראי הצטייר בעיני החכמים הקדומים כקרינה עזה של פרדוקסים, יסודות נושכים של קפריזה, של אובססיביות, של פרסונליות בלתי נסבלת, של יצרים סותרים, של אהבה אובדנית ויראה אובדנית.

המקרא כלא את האל בחדר המעצר של קודש-הקודשים והתיר ביקור חד-שנתי של הסוהר הראשי, הכוהן הגדול, ביום הכיפורים. בכלאו המפואר, מסומם מקטורת וקהה חושים מחמת ריח הקורבן שאינו כלה, רבץ האל המקראי על מיטת קודשו, עוטה כעין מסכת הברזל של אלכסנדר דיוּמא.

מחוץ למקדש נשאו נביאים מדִבּרותיהם בשמו, ובתוך המקדש רקמו הכוהנים פרוכת סבוכה של דיני טהרה וקורבן. עירום ועריה שרוע האל המקראי בקיטונו הנסתר, בעוד בגדיו נרקמים ותהילותיו מושָׁרות הרחק מטווח עיניו ואוזניו.

כך, לכל אורך תקופת "הבית הראשון", דיבר האל, האסור באזיקי המקדש, מפי נביאיו. הררי דיבורים אלוהיים פרצו מתודעת הנביאים. האל החתום בטבורו של המקדש אִפשר לטיוטות שמימיות להתנסח חדשות לבקרים. תורת משה נלושה שוב ושוב בידי כוהנים וסופרי המלך. פסוקים הושמטו, רוצצו אל סלע, קמו לתחייה, נפתחו ונסגרו.

אז הגיע ט' באב, יום הבסטיליה. הבית נחרב, הכלא נפרץ. האל המסומם, שבדמדומי כלאו הוסיף כל העת לפעפע פסוקי התגלות אל בעלי-בריתו הנביאים, המשתגעים בגעגועיהם אליו, פרץ כביכול אל העולם, הסיר את חותם הכהונה.

חורבן הבית סיים את עידן הטיוטות, בנה נוסח אחיד, שלם, קדוש, של המקרא. האל חסר הבית היגר אל ביתו השני, בית המלים שבנו למענו עזרא ותלמידיו.

אמנם "בית שני" מאבן נבנה והעניק לקודמו את התואר "ראשון", אך שום דבר כבר לא היה כקודם.

מאבק פרוע התפתח בין תומכי החזרתו, כביכול, של האל אל תא המעצר הישן, בלבו של קודש-הקודשים החדש, ובין תומכי מיקומו החדש בבית המלים המקראי. תלמידי עזרא, אנשי כנסת הגדולה לדורותיהם, מחצו את מתנגדיהם בשני מהלכים גורפים: חתימה סופית של המקרא וחיסול סופי של הנבואה.

חגי, זכריה ומלאכי הוכרזו כנביאים אחרונים בהחלט. נקבעה עדיפותו של החכם על הנביא. הודקו סורגי המקרא החובקים את האל השוכן בהם. הסופרים ספרו וחזרו וספרו ספרים, מגילות, פרשות, פסוקים ואותיות. צלקות של קרי וכתיב נוצקו בבשר הכתוב, יבלות של שיבושים עתיקים קודשו וקרמו עור. חומה איתנה המשיכה לגבוה סביב המקרא.

וכל אותו זמן עמד הבית על מכונו, הוקרבו קורבנות, נאמרו שירים של יום, כופרו עוונותיהם של ישראל, וכולם-כולם העמידו פנים שהאסיר האהוב והנורא חבוש בבסטיליה החדשה, וכולם-כולם ידעו שלא.

מאות שנים המשיכה אש המזבח ליקוד, בעוד הקול האלוהי בוער דווקא על תלתלי הדרשות, מייצר תלי-תלים של הלכות מתוך תודעתם היוצרת של יורשי הנביאים – החכמים, שעסקו כל העת בביצורו של הבית השני האמיתי, המקרא החתום.

ומששָׁלמָה חתימת המקרא, כבר לא היה צורך להעמיד פנים שהמקדש הוא "הבית השני". המקדש חרַב והבית השני האמיתי, המקרא החתום, התנוסס סוף-סוף ביחידותו. אתה אחד ואני אחד ושמך אחד.

אנחות התלמוד על חורבן המקדש השני אינן סותרות את גאוותו ובטחונו בעמידותו האל-זמנית של המקרא החתום והנדרש, ביתו האמיתי של הקול האלוהי, הבית השני שהוא עקר אליו מן הבית הראשון.

משהובטחה שכינתו של האל בתוך הפסוקים, הובטחה גם בלעדיותם של החכמים כמפרשי הפסוקים. האל המקראי, הפרא האציל, המשיך לשאוג ביערות התנ"ך, אך הד קולו לא נשמע אלא מתוך שופרם של חכמים. היתה זו עקידה מתמשכת "ברצועות של תפילין…", כניסוחו המרנין של שאול טשרניחובסקי ב"לנוכח פני אפולו" בשנת 1899.

התגלותו של אלוהים בהלכות חכמים הפכה לעיקרון מוביל. ד' אמות של הלכה הפכו למדרש המשחקים של אל ואדם. הנבואה גורשה אל תחומי החירש והשוטה. מכסֶה דרשה ענקי הונח על פי הבאר המקראית, ורועי העדה עמלו כל העת לבל יבוא איזה פוחח יעקב ויגלול את האבן. גלילת ספר התורה במקום גלילת האבן מעל התורה – זה מפעלם הראשי של מייסדי ומתַחזקי הבית השני.

וכל אותה עת המשיכו פסוקי האל להדיף את הקרינה העתיקה של האל המקראי, האובססיבי לאהבת עמו, השש להרוג, האימפולסיבי, הבלתי צפוי, הגועה ונוהם שלא על-פי ההלכה, שאינו מבער אש בשבת, תובע שן תחת שן ועין תחת עין, משמיד ומאבד, פונה ליֵצר ומתייאש מן הברית.

קיצורו של דבר, האל האסור ברהטי המקרא היה לא-יהודי בעליל, משיק באופן מפחיד לאלילי כנען, סרבן גט, מזיד ולא שׁוֹגֵג, מזיק ותועה דרך.

אנרגיות כבירות של פרשנות, לאורך דורי-דורות, התמודדו עם משימת החזרתו בתשובה, כביכול, של אלוהי המקרא. התורה נרתמה בעבותות של עגלת בית-כנסת. קולה העתיק והמיוסר הורשה בהשמעה ריטואלית בלבד. על רצפתה הבוערת של התורה נאסרה ההליכה ברגל יחפה. רק הנועלים את מנעלי המדרש הורשו לבוא בהיכלה. לאט-לאט היה לימוד התורה ללימוד הגמרא. המקרא פּוּרק לגורמיו על פני היקום הגמרתי, מבצבץ בדפיו כציטוטים קטועים של עפר ולא כיריעת שמים פרושה מעל.

כך הוצבו שערי הבית השני: שער בראשית רבה לספר בראשית, שער שמות רבה לספר שמות, שער מסכת גיטין לסיפורי החורבן, שער מסכת שבת למנוחתו המיתית של אלוהי התורה ביום השביעי. להט חרב הנידוי המתהפכת הוצב בשערי המקרא. מילות החרם: "חברים בדלים ממך"הן לחישת נַחַש ששום חכם בר-דעת לא חפץ שישמיעוה באוזניו.

פילטר החכמים הוצמד לז'יטאן המקראית. אבן על פי הבאר. בֶּטונדָה.

וכל העת המשיכו הפסוקים היחפים ללהוט ולקרון. וכל העת עבד בית-החרושת של הדרשות ויצר מן הלהט ומן הקרינה את התלמוד ואת הפיוט ואת תשובות הגאונים ואת פירוש רש"י ואת ה"יד החזקה" ואת ה"זוהר" ואת הראשונים והאחרונים ואחרוני-האחרונים.

אז באנו אנו, הלאומיים, הציוניים, וגללנו את האבן מעל פי הבאר.

ב

אחוזי יראת שמים ניצבו מרחוק אחינו החרדים, לראות מה ייעשה בנו, היאך תצא האש ותאכל בנו. לא יצאה, לא אכלה. לכל הפחות, לא בתחום הגלוי לעין. אחוזי תזזית חילצנו את ירמיהו וישעיהו, בראשית ואיוב, מתוך הבאר. פקעת הדרשות שעטפה את גולם התורה נמסה בשמש. פרפר הפשט צף אל אורו של עולם יהודי חדש, שאינו ירא מפני אש התורה. "אכן, אין אלוהים במקום הזה", מלמל יעקב של דורנו, יענקל'ה של יוסף חיים ברנר.

נרגש ונפעם עמד היהודי החדש בלב ביתו של האל, הבית השני האמיתי שבו שיכנוהו סופרים וחז"לים, והנה ריק הבית, צוננת אש התמיד שבערה על תלתלי הדרשות.

אמנם, גם עכשיו לא היה המקרא "זורח באור עצמו" כטיעונו של אביר בני יעקב, דוד בן אביגדור גרין(בן-גוריון).מאמץ תרבותי אינטנסיבי ומתמשך שתל בפסוקים שהתרוקנו מאלוהים מדרש לאומי מורכב, כפי שהפליא להראות אוריאל סימון במסתו, שנצטט ממנה מיד.

הסתלקותו של אלוהים היה בה כוח כביר, שסיפק לאלו שזו היתה חויתם, דלק רוחני כל צורכם. "מִתפַּקרי" העולם הרבני רקדו עם "המקרא" המודרני לצלילי המוסיקה הלאומית, והפיקו עונג בל-ישוער מן המרד המתוק ב"תורה" ששעשעה אותם על ברכי ילדותם.

שיעורי התנ"ך שיצרו ולימדו בבתי-הספר הלאומיים היו תשליל של שיעורי הגמרא שחוו, עת היה גילם כגיל תלמידיהם הארצישראליים. שם צפו פסוקי מקרא בצלחת גדושה של מרק חז"לי, בעוד שכאן, בארץ-ישראל המתחדשת, נגדשה הצלחת במרק מקראי, עת מקיר הכיתה ניבטת בתלמידים איזו ציטטה מפרקי אבות שלא הכירו, כפפות חז"ליות שהוסרו מן הידיים ונתלו על הקיר, כיוון ששוב לא היה בהן צורך. לא החומר התורתי בער, המורים בערו. בערו במתק התפקרותם, בהתהפנטותם נוכח האנלוגיה המדהימה בין נבואות הנחמה המקראיות לבין הפוליטיקה הארץ-ישראלית. אחוזים רגשות אשם, ייצרו מורי הדור תותבי-רוח לאיברי האמונה הקטועים של עצמם. לא אלוהים גר עכשיו בתנ"ך, כי אם הרעיון הלאומי.

נקפו השנים. ציפור התנ"ך דאתה בשמי בית-הספר הממלכתי במוּטת-כנפיים רחבה, נְשובה ברוח יוצריה, ואז הם מתו והיא התרסקה.

ג

ואז?

"משנשמט מעל המקרא הלבוש הססגוני שהעטה עליו המדרש הלאומי", כך לשונו של אוריאל סימון, במאמר "ממדרש לאומי לפשט קיומי", "נחשף בהכרח טיבו הראשוני כספר דתי. בזמן שהמדרש הלאומי שלט בכיפה, האמין הציבור החילוני שהוא מבין את המקרא טוב יותר מאשר הציבור הדתי, הכבול עדיין בכבלים של מדרשי חז"ל; ואילו עתה, כשחזר ונזדקר אופיו הדתי של התנ"ך, ניכר בציבור החילוני שהוא מוכן להסתלק מן הטענה לבכורה, ואולי גם מעצם הבעלות,

ולהחזיר את ספר-הספרים לרשותם של המאמינים בקדושתו… התנ"ך חדל להיות נחלת הכלל, והפך במידה רבה מספר מאחֵד לספר מפריד".

ד

מפעל אבותינו ואמותינו, גלילת האבן המדרשית מעל הבאר המקראית, צריך היום למהלך המשך מורכב. עלינו להבין כי אין באר בלי אבן, אין תורה בלי מדרש. מערכת החינוך הכללית צריכה להפריד לגמרי בין הוראת ההיסטוריה הקדומה של העם – שהמקרא הוא אחד ממקורותיה – ובין הוראת הטקסט התורתי, בית-גידולן של תודעות היהודים בשנות קיומנו כעם. מדרש רבה, רש"י, "זוהר" ויהודה עמיחי צריכים להיארג סביב התורה הנלמדת בבית-הספר הממלכתי.

האל הגר בתורה צריך לשוחח איתנו ועם תלמידינו, בבחינת אמור לי מי אלוהיך ואומר לך מי אתה. עלינו לפתח את האינטליגנציה הדרשנית שלנו. דרך פשטו של הכתוב נבוא עם אלוהים למשפט, ודרך מדרש הכתוב נָבוֹאָה חדריו.

אני מאמין באמונה שלמה שאלוהים אכן גר, היום כפעם, בתוך התנ"ך שהוא תורה, מורשת קהילת יעקב. אני מאמין שהתנ"ך הוא יותר מצירוף אותיותיו, מלותיו ופסוקיו. אני מאמין שמתוך התנ"ך מדבר אלי קולו של אלוהים.

האם זה אומר שאני "מאמין באלוהים"? האם זה אומר שאיני "מאמין באלוהים"? לא.

התנ"ך עשוי להיות בית מלא באלוהים שאיני "מאמין" בו, כשם שעשוי הוא להיות בית ריק מאלוהים שאני "מאמין" בו. אין אלו משחקים קלים בלשון, אלא יחס של כבוד עליון כלפי "העמוסה שבכל מלות האדם", כדברי בובר.

סבורני שכבר נמצאים אנו בתחומו של אותו "רגע" שעליו כתב גרשם שלום בירושלים בז' בטבת תרפ"ז:

"ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המדובר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש המסורת הקדושה, כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו."

כניעה זו, כהבנתי אותה, הרי היא הנכונות להקשיב לקולו של אלוהים הדובר אלי מן השפה, מן התורה. "טיבו הראשוני (של התנ"ך) כספר דתי", כניסוחו של סימון, אינו מחייב אותי להיות "דתי". הוא מחייב אותי בשיחת-מדרש אמיתית עם האל החי בתנ"ך, בין אם אני "מאמין" בו ובין אם לאו.

ובהתרחש השיחה, חרש-חרש יעלה דוק המדרש החדש בעינינו, נטוע במסורת ובועט בה, כועס ומאשר, אוהב ושונא. לאִטֵנו נהלך, בשביל המתפתל אל הר המוריה, עם אברהם יצחק ויבכה, לקיים דברי גדול משביעי שפת הקודש בדור אחרון, יהודה עמיחי זכרו לברכה:

  • שְׁלֹשָׁה בָּנִים הָיוּ לְאָבְרָהָם, יִשְׁמָעֵאל, יִצְחָק וְיִבְכֶּה.
  • אַף אֶחַד לֹא שָׁמַע עַל יִבְכֶּה, כִּי הוּא הָיָה הַקָּטָן
  • וְהָאָהוּב שֶׁהָעֳלָה לְעוֹלָה בְּהַר הַמּוֹרִיָּה.
  • אֶת יִשְׁמָעֵאל הִצִּילָה אִמּוֹ הָגָר, אֶת יִצְחָק הִצִּיל הַמַּלְאָךְ,
  • וְאֶת יִבְכֶּה לֹא הִצִּיל אַף אֶחָד.
  • ("פתוח סגור פתוח")

אנחנו נציל את יבכה.

(חורף-אביב תשס"א)

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה