דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

אין מנהיגות בלי תוכן

שימת דגש על מנהיגות כתכונה העומדת בפני עצמה היא כשלעצמה חלק מן המחלה, שהמנהיגות מתיימרת לרפא. בתור חברה, חיוני שנדע לא מי צריך להנהיג אותנו, אלא לאן ברצוננו להתקדם ולאן ראוי שנגיע. הכמיהה למנהיגות עלולה לעוור אותנו מראות את המשימה האמיתית שניצבת בפנינו: לאושש את יכולתנו ולהיאבק יחדיו למען עתידנו המשותף

כפר שמריהו, תמונה לילית. צילום: מאיה רבינוביץ


זה שנים אחדות מוצפים ישראל והעולם היהודי בקורסי הכשרה ובסדנאות למנהיגות. ארגוני צדקה יהודיים השקיעו עשרות מיליוני דולרים בסמינרים למנהיגות ובפיתוח מנהיגות. בפוליטיקה הישראלית נעשה החיפוש חסר הבושה אחר מנהיגות כריזמטית לברירת מחדל של מפלגות המצויות על סף התמוטטות.

מנהיגים חיוניים בעיקר בעתות משבר, כשחברה חייבת לשנות את עצמה. זוהי התחושה אשר חבויה מאחורי העניין העצום במנהיגות כיום: אנו חשים שעל חברתנו, ואפילו על עולמנו, מאיימת סכנה חמורה, ומקווים שמנהיגות חדשה תביאנו אל חוף מבטחים.

אך אף על פי שתחושה זו עשויה להיות נכונה ובריאה, עצם הגישה שגויה לחלוטין. בתור חברה, חיוני שנדע לא מי צריך להנהיג אותנו, אלא לאן ברצוננו להתקדם ולאן ראוי שנגיע. ה"מנהיגות" כרעיון ערטילאי, הקיים במנותק מן החזון המוסרי שלנו ביחס לחברתנו, ממעיט מערכה של הפוליטיקה ומצמצם אותה לדבר טכני. הדיון במנהיגות כדבר-מה שניתן להפרידו מתוכנו דומה לאוכל המוגש במזללות: במקרה הטוב אין לו ערך תזונתי, במקרה הרע הוא עלול לגרום להרעלה. הכמיהה למנהיגות עלולה לעוור אותנו מראות את המשימה האמיתית שניצבת בפנינו: לאושש את יכולתנו לחשוב ולהיאבק יחדיו למען עתידנו המשותף.

התחושה שכולנו חלק מקולקטיב היא שיוצרת את האפשרות לצמיחתה של מנהיגות. בה-בשעה, משבר המנהיגות שכולנו חווים לוּוה בהתרחקותם של מנהיגינו מן הקולקטיב הישראלי הרחב ובסירובם להזדהות עמו. הבית שבונה לעצמו אהוד ברק בכפר-שמריהו, בעלוּת של מיליון ורבע דולר, הוא סמל שנוח להמחיש באמצעותו את ההתרחקות הזו. מדוע הסתפק דוד בן-גוריון בצריף בשדה-בוקר, ומנחם בגין בדירה צנועה בתל-אביב, בעוד אהוד ברק רואה לנחוץ לגור בווילה בכפר-שמריהו?

התחושה שכולנו חלק מקולקטיב היא שיוצרת את האפשרות לצמיחתה של מנהיגות. בה-בשעה, משבר המנהיגות שכולנו חווים לוּוה בהתרחקותם של מנהיגינו מן הקולקטיב הישראלי הרחב ובסירובם להזדהות עמו. הבית שבונה לעצמו אהוד ברק בכפר-שמריהו, בעלוּת של מיליון וחצי דולר, הוא סמל שנוח להמחיש באמצעותו התרחקות הזו

אינני סבור שהתשובה נעוצה בהכרח בעובדה, שברק הוא אדם תאב-בצע יותר מבן-גוריון, או חדור רוח של הקרבה עצמית פחות מבגין. ככלות הכול, המדובר הוא באדם שסיכן את חייו יותר מפעם אחת כדי להציל אחרים. לא, ברק רוצה לגור בכפר-שמריהו מאותה סיבה בדיוק שבגין ובן-גוריון גרו היכן שגרו: כדי שיוכל לומר, "בתוך עמי אנוכי יושב". בגין ובן-גוריון ראו בעצמם מנהיגים אותנטיים של המוני הישראלים, המשתייכים למעמד הכלכלי הבינוני-הנמוך. מי שביקש להנהיג את הציבור הזה במסגרת של חברה דמוקרטית היה עליו, באופן סמלי לפחות, לנהל אורח-חיים דומה לזה של קהל בוחריו. המנהיג הישראלי של ימינו, מן הדגם שמייצג ברק, תופש את הקולקטיב שלו תפישה יותר צרה, וכולל בתוכו את אותם ישראלים שיש להם כסף, ולפיכך גם השפעה. לאחר השתלטותם של אינטרסים עסקיים על נתחים גדלים והולכים של מה שנחשב פעם כתחום ציבורי (בתי-הספר הממלכתיים שלנו הם המוסד הבא בתור, שיעמוד למכירת חיסול) לטובת אינטרסים פרטיים החלו מנהיגינו הפוליטיים להתייחס לעשירים בתור קהל הבוחרים האמיתי היחיד שלהם, השותפים האמיתיים היחידים לדמוקרטיה הישראלית. אם כן, מדוע לא לעשות את כפר-שמריהו לשדה-בוקר החדש?

פוליטיקה מזויפת

מדוע לא? משום שבסופו של דבר, פוליטיקה המבוססת על רווחתם של מעטים, יהיו עשירים וזוהרים ככל שיהיו, היא פוליטיקה מזויפת שסופה לקרוס; ורעיון המנהיגות עצמו יקרוס יחד אתה. גורלו הנורא של הסכם אוסלו הוא דוגמה להתמוטטות מן הסוג הזה. פוליטיקאים משני הצדדים סברו, שניתן יהיה לבצע עסקאות במוקד ההצטלבות של אינטרסים עסקיים ופוליטיים. הקזינו ביריחו גרף רווחים, אך עבור הפלסטיני הממוצע נשאר המצב כשהיה, או אף החמיר. מחסומים המשיכו להגביל את התנועה, הזדמנויות כלכליות לא הגיעו לכלל מימוש, והרשות הפלסטינית הפרה את זכויות-האדם הפרה עוד יותר ברוטלית מן הכובשים הישראלים. ממשלת ישראל, מתוך מה שניתן לראות בו עדות נוספת לזלזול בהמונים משני הצדדים, התעלמה מן הסעיפים בהסכם אוסלו שאסרו על הסתה, והרשתה את פריחתה של האווירה שהובילה בסופו של דבר לפיגועי ההתאבדות. במקום להתמקד בעשיית שלום בין העמים, הושם הדגש על טקסים ראוותניים לאח"מים, שהועברו לצופים בכל רחבי העולם בשידור חי.

בדיוק כפי שהתמוטטו הסכמי אוסלו, עומדת הדמוקרטיה הישראלית בסכנת קריסה, אלא אם תינתן לאזרחי ישראל הזדמנות ליטול חלק בדמוקרטיה, ולא רק לצפות בה כבמחזה דרמטי. הנהגה אמיתית חייבת להוביל אותנו אל עבר דמוקרטיה מסוג חדש שיש בה יותר שיתוף, אשר תשיב לאזרח הממוצע את יכולתו לתרום לעיצוב חיינו הציבוריים. הדמוקרטיה, ולא רק בישראל, חייבת להתפתח מעבר לרעיון שלפיו קיום בחירות מדי כמה שנים הוא תמצית המערכת הדמוקרטית. הנתיב החלופי האחר יוליך אותנו אל ניכור גובר והולך של רוב האוכלוסייה כלפי הפוליטיקה וכלפי החיים הציבוריים.

את התפתחותו של התהליך הדמוקרטי יש להתחיל בהגדלת רמת השקיפות בדרכי פעולתו של השלטון. מסמכים סתומים אך בעלי משמעות כה רבה, כמו תקציב המדינה, שאפילו חברי-הכנסת מתקשים להבין אותו, חייבים לעבור הפשטה והבהרה שיעשו אותם נהירים לכל מי שיבקש לקרוא בהם. גופים ביורוקרטיים עתירי עוצמה כמו מִנהל-מקרקעי-ישראל וועדות התכנון המקומיות והארציות חייבים אף הם להיות פתוחים לחקירה ולבדיקה מדוקדקת, שיתאפשרו רק לאחר שגופים אלה ייעשו שקופים ומובנים. יש לחקור לעומק ולהבין גם את כל החוקים המיוחדים ואמצעי הלחץ שמאפשרים לאנשי העסקים להשיג טובות הנאה פוליטיות. כך גם בנוגע לתהליך בחירתם של שופטים, ולערכי היסוד אשר עומדים בבסיס החלטותיהם. מובן שהממסד המתבצר בעמדותיו לא יתנדב לחשוף את שבילי העוצמה הכמוסים שלו, ולעשותם דרכים מהירות לשימוש הציבור. אך מנהיגות ראויה לשמה תמצא כיצד עושים דבר זה דווקא.

בחירה אנושית

המנהיגות החדשה, שאנו זקוקים לה כדי שהדמוקרטיה שלנו תוכל להתפתח, לא תסתפק בחשיפת נתיבי העוצמה הפוליטית שנחבאים כיום תחת שפה טכנית וערפול מכוון. המנהיגות שישראל זקוקה לה – ואין זה ברור אם מדובר באדם יחיד, בקבוצה או במערך רעיוני – תעזור לנו להבין שאיננו מוכרחים לקבל את תצורות הכוח הנוכחיות כאילו היו חוקי טבע. מנהיגות כזו תוכיח לנו, שמדיניות כלכלית אשר סוגדת ל"צמיחה" – מלת צופן להגדלת ההון ולריכוזו – וגורסת שיש להקריב לשם השגתה את זכותו של כל אזרח לחינוך ראוי לילדיו, לשירותים רפואיים טובים, למגורים בעלוּת סבירה ולסביבה נקייה, היא תוצאה של בחירה אנושית ושל תאוות בצע אנושית, ולא של עיקרון מדעי כלשהו. מנהיגות חדשה זו לא תחשוש מן הממסד הרבני, שבראש מעייניו מצוי שימור המונופול שלו על משׂרות מסוימות ועל כספי מימון, ולא מצבה המוסרי או הרוחני של האומה היהודית. מנהיגות חדשה זו תטען שהישראלים – יהודים כערבים – ראויים להיות יוצריה של תרבות ולא רק צרכניה, ושחלק מתפקידה של הממשלה הוא לאפשר את קיומם של תיאטרון, אמנות, ספרות וקולנוע מקומיים, ולא לעודד התאבדות תרבותית באמצעות טביעה בשיטפון הגלובלי, יציר האינטרסים התאגידיים.

המנהיג הישראלי של ימינו, מן הדגם שמייצג ברק, תופש את הקולקטיב שלו תפישה יותר צרה, וכולל בתוכו אותם ישראלים שיש להם כסף, ולפיכך גם השפעה. בסופו של דבר, פוליטיקה המבוססת על רווחתם של מעטים, יהיו עשירים וזוהרים ככל שיהיו, היא פוליטיקה מזויפת שסופה לקרוס

ומעל לכול, מנהיגות זו תבין כי הקומוניזם נכשל משום שריכז את הכוח בידי מעטים, וקפיטליזם לא-מרוסן ייכשל בדיוק מאותה סיבה. המנהיגות החדשה שדרושה לנו לא תשאב את אור הזרקורים של תשומת-הלב הציבורית אל תוך החור-השחור של הצורך הנרקיסיסטי, אלא תחזיר את האור החוצה, תפעל למען העצמתן של קהילות, קבוצות ויחידים, ותעודד ניסויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים אשר ייצרו מודלים חדשים לחיים צודקים והרמוניים.

למען תוכל להתחיל לעשות כל זאת, תזדקק המנהיגות החדשה לנחשול גואה של תמיכה ממספר ניכר של אנשים. לשם כך היא תצטרך להאמין כי השינויים הנחוצים לחברה הישראלית חשובים דיים כדי לצאת בגינם לרחובות, לחלק עלונים ולדפוק על דלתות – לא רק בתקופת בחירות אלא כל הזמן, ולא רק בתל-אביב או בירושלים אלא בכל שכונה. המנהיגות החדשה תהיה מסוגלת להנהיג רק אם תפעל בלהט שבו מפיצים חסידי ברסלב את בשורתם בכל הארץ, רק אם תהיה נחושה ונואשת כמו המכורים להרואין אשר מקבצים נדבות בצמתים הגדולים. השינוי הדרוש לנו יהיה בו זינוק התפתחותי, אך לשם השגתו דרוש להט מהפכני. לא פחות מכך.

מיכה אודנהיימר הוא רב ועיתונאי

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 11: "איזו מנהיגות דרושה לנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה