דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

אין לנו רשות להיכנע

אנו ניצבים בפתחו של מאבק קשה, מפני שעל כף המאזניים מונחת החירות הפוליטית שלנו. את השינוי יחוללו קבוצות שונות זו מזו, אולי מנוגדות בהשקפותיהן הפוליטיות ובאינטרסים הכלכליים, הדתיים והתרבותיים שלהן, אבל משותף להן סירוב לוותר על הריבונות הדמוקרטית ורצון לעצב את החברה. אבי בראלי מנתח את שקיעת המפלגות בישראל ומציע דרכי התמודדות עם המשבר

אבי בראלי: ייאוש סביל אינו התמודדות ראויה

עם התפוררות הפוליטיקה שלנו. צילום: AFP

א: הפרה של התחייבות לציבור

כאשר אריאל שרון רמס בשנה שעברה את מפלגת הליכוד, כמעט כל התומכים בנסיגה מרצועת עזה נטו להתעלם מן העובדה שלא רק את הליכוד רמס אז שרון, אלא את יסוד הייצוגיות בדמוקרטיה הישראלית – את היכולת של הישראלים להפעיל את ריבונותם באמצעות מפלגות שמייצגות אותם בכנסת. חודשים ואף שבועות אחדים לפני הבחירות הכלליות לכנסת סבר שרון שאסור לסגת נסיגה חד-צדדית מעזה, ובוחריו היו יכולים להניח שעמדה זו תנחה אותו. אבל לשיפוטו המצב השתנה וחִייב נסיגה. ראש הממשלה דבק בדעתו, וממשלתו אף הורתה על הנסיגה, אף על פי שרוב חברי הליכוד החזיקו בדעה הפוכה. לכאורה, היה שרון נאמן לעיקרון הממלכתי החשוב שהממשלה וראש הממשלה מנהלים את המדינה על פי שיפוטם – המשתנה, כראוי, עם השתנות הנסיבות – ונושאים באחריות לפני הכנסת בלבד ולא לפני מוסדות מפלגתיים. הממשלה היא ממשלתם של כלל האזרחים, גם של תומכי האופוזיציה; והכנסת, ולא המפלגות, היא המייצגת הבלעדית של האזרחים. לפיכך, קו הטיעון החוקתי של שרון ואנשיו – עד כמה שהם טרחו בכלל לטעון טענות, קל וחומר טענות חוקתיות – היה שהכנסת והוועדה שהיא בוחרת הקרויה 'ממשלה' הן המייצגות את ריבונות העם ולא המפלגות שהציעו את המועמדים שהיו לחברי-הכנסת מכוח הצבעת הציבור. אכן הדבר נקבע כבר בראשית המדינה (ובמידה לא מעטה גם לפני העצמאות) – לא מוסדות מפא"י, המפלגה הדומיננטית אז, הם שהכתיבו לממשלות של דוד בן גוריון או לסיעת מפא"י בכנסת את דרכן, ובמיוחד לא את דרכן המדינית-ביטחונית; את ויכוחיו עם משה שרת לא הביא בן גוריון להכרעה במוסדות של מפא"י, למשל, אף על פי שבהם היה יכול לגבור עליו בקלות, ובישיבות הממשלה שרת אכן בלם אותו לא פעם. בישראל לא התפתח מבנה מעין-סובייטי שבו מוסד מפלגתי כמו הפוליטביורו (כינוי לגוף המבצע של מפלגות פוליטיות) הוא הגורם הבכיר בניהול ענייני המדינה ואילו הממשלה היא ועדה ביצועית צייתנית. ענייניה החיוניים של מדינת ישראל מראשית דרכה ואילך הוכרעו בממשלה. זהו עיקרון ממלכתי חשוב ביותר. הגבלה מסוימת של מפלגת השלטון היא אחת ממעלותיו. מעלה אחרת היא ריכוזיות נאותה בניהול ענייני המדינה הדורשים מיומנות ושיקול דעת מיוחד. כל זה נכון – עד לגבול מסוים, גבול בר מישוש, שאפשר לזהותו אך קשה להגדירו הגדרה פורמלית. אכן אי-אפשר לקבוע מראש מתי מדיניות מסוימת היא הפרה של התחייבות לבוחר, הפרה שלא יהיה אפשר לתקן אותה באמצעות 'ענישה' של המפֵרים בבחירות הבאות, שכן המעשה כבר נעשה ואין ממנו חזרה. ודאי שאין טעם לנסות לקבוע חוק סף מסוים שמעבר לו אסור לנציגי הציבור להתכחש לעיקרי המצע שאותו הציגו לבוחריהם. כדי להבטיח את ריבונות העם בדמוקרטיה ייצוגית דרושה הבנה של ראשי המדינה, וכן של ציבור הבוחרים, מה הם הכללים הלא-כתובים המתחייבים לשם שימור החופש הפוליטי של האזרחים באמצעות נציגיהם בשלטון. מנחם בגין החליט לנטוש את עיקרי המצע המדיני של מפלגתו בסוף שנות השבעים, אחרי שעלה לשלטון. הוא אימץ את העיקרון של שטחים תמורת שלום ואת העיקרון של אוטונומיה לפלסטינים וקומם נגדו את גאולה כהן וחבריה במוסדות הליכוד. ייתכן שהוא חשב כי בנסיבות המיוחדות דאז, אל מול ממשל עוין למדי של הנשיא ג'ימי קרטר בארצות-הברית, הוא יגן על שלמות ארץ-ישראל בשליטה ישראלית. אבל את רצונו לסגת מסיני ולהתחייב לאוטונומיה מוגבלת לפלסטינים הוא הביא לאישור של מוסדות הליכוד. הוא הבין מה ייעשה ומה לא ייעשה בדמוקרטיה ייצוגית, מבלי שהיה עליו מורא של חוק כלשהו. עמדו בפניו שלוש אפשרויות: לעשות את שעשה, ליזום בחירות כלליות סביב ההסכם, או להביאו למשאל עם לפי חוק מיוחד של הכנסת. אלה האפשרויות שעמדו בפני שרון: לפנות למפלגתו, ליזום בחירות (ולקראתן אולי פילוג בליכוד, כמו שאירע לבסוף, אבל לאחר נסיגה) או ליזום משאל עם. הוא פנה אל מפלגתו, אבל לא אל מוסדותיה אלא היישר אל חבריה, יזם משאל מתפקדים, הפסיד בו – והשליך את תוצאות המשאל לסל. התנהגות אוליגרכית דומה, אם כי מובהקת פחות, אפיינה את פרס ורבין כשנתנו יד לתוכנית ההפרטה באמצע שנות השמונים, שהיתה היפוך גמור לקו הכלכלי-חברתי של מפלגת העבודה עד אז. גם ההסכם עם הפלסטינים בראשית שנות התשעים הונחת על המפלגה הזאת בלא כל דיון. בשיפוט תקינותן הדמוקרטית של ההכרעות האלה (אוסלו, ההפרטה, ההתנתקות) קשה להיגמל – אבל הכרחי להיגמל! – מהשפעת עמדה אישית. שיפוט כזה הוא לא בבחינת עיסוק בתקינות פורמאלית, כמו שרבים מדי מניחים מתוך העייפות התוקפת בכל פעם שצריך לחשוב על משהו שמעבר לקצה החוטם. עייפות כזאת מאיימת עכשיו על היכולת של הישראלים לייצב את הרפובליקה הדמוקרטית שלהם ולהחיותה. החולשה המתמשכת של המפלגות הישראליות – בעצם מפלגות לשעבר שהיו לשלדים ארגוניים רופפים בעלי דימוי שיווקי זה או אחר – היא שאיפשרה לשרון לרמוס ברגל גאה את הליכוד. וגם מי שתומך בנסיגה מעזה, כמו כותב שורות אלו, לא יכול שלא לראות שהחולשה הזאת מאיימת על ריבונותם הפוליטית של הישראלים, כלומר על עצם חירותם. לא רק הליכוד נחלש, אלא כל המפלגות הפוליטיות העיקריות בישראל, ועימן הזירה הפוליטית של המפלגות והמערכת הפרלמנטרית. לפני כמה שנים רווחה אשליה שהליכוד נותר הכוח החיוני היחיד בזירה, אבל זו לא הייתה חיוניות, אלא תזזית לא בריאה של מחפשי ג'ובים במרכז הליכוד, שהיתה מקור להרבה מן השחיתות שהפוליטיקה הישראלית טובעת בה היום. מפלגה פוליטית היא הפטנט שהומצא בראשית העת החדשה, לטוב ולרע, כדי לתווך בין הרצונות הרווחים בחברה האזרחית ובין הגופים של השלטון בחברה דמוקרטית. זו הדרך העיקרית המאפשרת לאזרחים פעילים להפעיל הלכה למעשה את ריבונותם הפוליטית. בלא מפלגות פעילות ומשפיעות, האזרחים מועדים להתנוון לכדי צרכנים סבילים במקרה הטוב או נתינים קשי יום במקרה השכיח. ב: ניוון הזירה הפוליטית-מפלגתית משבר המפלגות התחולל בתוך הקשר. הוא היה מאפיין חשוב של מהפכת ההפרטה והגלובליזציה שמתחוללת בישראל ובארצות המפותחות האחרות. אחד מיסודותיה הוא דה-פוליטיזציה של ניהול הכלכלה והחברה, ולשם כך נחוצים ערעור ודלדול של המפלגות, שהן כלֵי הניהול הפוליטיים העיקריים. כשם שאצלנו ההפרטה ותוצאותיה החברתיות הקשות היו קיצוניות יותר מבכל הארצות המפותחות האחרות, והנפילה ממידה קטנה יחסית של אי-שוויון אל אי-שוויון חריף הייתה חזקה יותר – כך גם משבר המפלגות אצלנו חריף יותר. ההתערערות של הזירה המפלגתית שלנו לא דומה לכרסום שחל בזירות המפלגתיות של בריטניה, צרפת, גרמניה ואפילו איטליה. כדי להתחיל לענות על השאלה מה החליש כל-כך את המפלגות הישראליות – מפלגות שהיו הנושא העיקרי של תהליך השחרור הפוליטי שחוללה התנועה הציונית – יש לבדוק את מה ואת מי משרת ניוון של האזרחים לכדי צרכנים ונתינים: הוא משרת אנשים וגורמים אינטרסנטיים המעוניינים בקידומה של מדיניות שקשה לגייס למענה תמיכה ציבורית; הוא משרת גם מגמה של ניהול פוליטי לא-דמוקרטי של הכלכלה והחברה, בלא בקרה אפקטיבית של הכנסת ושל מפלגות המייצגות את רצונות הציבור. שתי הבחינות מאפיינות את מדיניות ההפרטה של החברה הישראלית ואת השלטת ההון בישראל. המדיניות אינה פופולרית – למרות הרטוריקה המשפיעה של ההתקפות על המגזר הציבורי – במיוחד אחרי שתוצאותיה החברתיות הקשות של ההפרטה מתבררות לעין כול. ההפרטה מעצם מהותה היא תהליך המתחולל על-ידי ניוון הזירה הפוליטית-מפלגתית. המדיניות של השלטת ההון מצריכה אווירה סבילה בקרב הציבור, תחושה ש"ממילא שום דבר לא יעזור" לנוכח בתי התמחוי והמצוקה החברתית. גם שיעור השתתפות נמוך בבחירות יכול לסייע להתמדת מדיניות שפוגעת בחלקי האוכלוסייה הפחות מעורים מבחינה פוליטית, אלה שרק מפלגות נמרצות וחיוניות מסוגלות לזרז אל הקלפי. התדרדרות הזירה המפלגתית בישראל אכן מתאפיינת גם בצמצום שיעור ההשתתפות בבחירות לכנסת, בערך משמונים אחוזים בערך, לשישים. זה הרקע, אגב, להסדרי הבחירות בארצות-הברית, המתנים את זכות הבחירה ברישום מראש זמן רב לפני הבחירות, וכך מצמצמים את שיעור ההצבעה, ובמיוחד את שיעור ההצבעה של העניים והמנותקים. הנזקים שגרמו שרון ופרץ לזירת המפלגות הפוליטיות שלנו השתלבו זה בזה. מי שרצה, לפי הצהרותיו, לרפא את נזקיה של מהפכת ההפרטה מיד אחרי הרפורמות מרחיקות הלכת של נתניהו, היה חייב לעורר את מפלגת העבודה מתרדמתה. כדי שיוכל להפוך את מפלגת העבודה למפלגה שמייצגת את השכבות העממיות ואת האינטרסים של נפגעי ההפרטה היה עליו לנתק את המחויבות של המפלגה להון הישראלי ואת התמכרותה לדוגמות הניאו-ליברליות. לשם כך היה עליו לנהל מאבק קשה בתוך מפלגת העבודה, עד כדי הסכמה לאפשרות לשבת באופוזיציה אם לא יופקד בידיו תיק האוצר. פעולה פוליטית כזאת היתה מעמתת את פרץ עם ראשי מפלגתו הכושלים. אבל זה היה עימות נדרש, שהרי החלל הפוליטי הריק שהותיר משבר המפלגות בישראל הוא שאיפשר לנתניהו להעביר כמעט בלא התנגדות את הפגיעות ארוכות הטווח בפנסיה ובזכות ההתארגנות של העובדים, למשל. מן הדברים עד כאן אפשר להסיק שהבראתה של המערכת המפלגתית היא בעיקר עניינו של השמאל החברתי בישראל. זה לא מדויק, ולא רק בגלל השאלות המדיניות שהוזכרו בתחילה. גם אנשי הימין החברתי חוששים ממשבר מרחיק לכת בזירה המפלגתית, מביטול-למעשה של תפקידן המתווך של המפלגות בין הציבור לשלטון ומפקיעת האמון של הציבור במוסדותיו. ג: חוק מפלגות, שיטת בחירות אזורית-רובית והנהגת משאלי עם ייאוש סביל אינו התמודדות ראויה עם ההתפוררות של הפוליטיקה שלנו. סבילות, פוליטיקה שמטפחת סבילות – זו הבעיה שלנו. נוכל להיחלץ ממנה רק באמצעות פעולה מושכלת, מעוגנת במחשבה ביקורתית שדבֵקה בזכות של הישראלים לחיים פוליטיים ריבוניים. אם אנחנו מעוניינים בחידוש תחושת השליטה של הישראלים בגורלם, בחידוש ריבונותם הפוליטית האפקטיבית, אנחנו מוכרחים לערוך מחדש את הזירה הפוליטית שלנו, את מפלגותינו ואת החוקים המסדירים את פעולתן ואת זיקתן לשלטון ולמוסדות המדינה. לא חזרה פשוטה למצב הקודם נחוצה עכשיו. למשבר שנקלענו אליו יש שורשים היסטוריים שאי-אפשר לנתח כאן. בקצרה: המערכת הפוליטית בראשית המדינה, ובמרכזה מפא"י, עוצבה במתכונת הייררכית-בירוקרטית שהשפעתה תרמה ברבות השנים לערעור התפקידים הפוליטיים היסודיים של המפלגות הישראליות. רק השורשים האוליגרכיים של הדמוקרטיה הישראלית מימי כינונה מסבירים כיצד שרון היה יכול להרשות לעצמו 'לצפצף' כך על מפלגתו וכיצד הגיעה מפלגת העבודה לניוונה החמור. לכן הבראת הזירה הפוליטית והבראת המפלגות מחייבות יותר מעצירה וחזרה לאחור. גם לא די בלימוד מדמוקרטיות אחרות, מפני שמשבר כזה, בחומרה פחותה, מאפיין כמעט את כולן. רק דפוסים מגוונים של השתתפות האזרחים בפוליטיקה יכולים לחלץ אותנו מן הסבילות המאיימת לשתק את הרוח הדמוקרטית בישראל. ולפני כל רפורמה אחרת יש הכרח לעצב את המפלגות ברוח של דמוקרטיה השתתפותית, שהציבור מעורב ומשפיע בה, על-ידי חוק מפלגות משוכלל ואפקטיבי, שינוי שיטת הבחירות לכנסת והנהגת שיטה מבוקרת של משאלי עם. ראשית, נחוץ חוק מפלגות שיפַתח אותן לכדי גופים מתווכים רחבים בין השלטון לאזרחים, גופים אמינים ולא משחיתים, ויבטיח שבמפלגות תישמר בקפידה דמוקרטיה פנימית מלאה. חוק כזה לא רק יסדיר בחירות מוקדמות פתוחות להנהגת המפלגה ולמועמדיה לכנסת, אלא יחייב לקיים בחירות פנימיות תקינות וסדירות למוסדות הפוליטיים של המפלגה ויבטיח הפעלה סדירה ורציפה של המוסדות המרכזיים ושל הסניפים וקיום דיונים מקדימים בסניפים לקראת החלטות חשובות. יש גם להטיל על המפלגות חובה להפעיל משרד ביקורת שיהיה כלב שמירה נגד שחיתות בזיקות שבין חברי המפלגה, נגד אי-קיום בחירות פנימיות ונגד הפעלה לא תקינה או לא סדירה של מוסדות המפלגה. שנית, יש לשנות את שיטת הבחירות לכנסת ובכך לשנות מעיקרם את הדפוסים של זירת המפלגות שלנו. השיטה היחסית היא הרסנית. עוצמתה הרבה של מפא"י כמפלגת ציר מייסדת מיתנה זמן-מה את נזקי השיטה – ובעיקר דחתה אותם עד ימי 'התרגיל המסריח' של שמעון פרס וקרבות הבוץ שלו עם יצחק שמיר בשנת 1990. החוק חסר התבונה לבחירה ישירה של ראש הממשלה רק החמיר את הבעיות שהוא בא לפתור והותיר על כנה את השיטה היחסית בבחירות לכנסת (כך 'שיווקו' אותו לכנסת, שאז וגם היום מעוניינת מאוד בשימור השיטה היחסית ההרסנית). האי-יציבות הכרונית והייצוגיות הלקויה המאפיינות את השיטה היחסית הן מהסיבות העיקריות לכך שמשבר המפלגות שלנו חריף בהרבה מן המשברים בדמוקרטיות אחרות. שיטה נשיאותית רק תחמיר את המצב ובוודאי תחמיר את התנוונותן של המפלגות וכך תרחיק עוד יותר את הציבור מהשפעה על השלטון. מה שדרוש הוא שינוי השיטה של בחירת הכנסת לשיטה של בחירת נציגים באזורים על-פי העיקרון הרוּבי 'המנצח זוכה בכול'. השיטה הרובית מעניקה למי שזכה לרוב יחסי את כל המנדטים של אותו אזור בחירה. טוענים שהעיקרון הזה מקפח את המיעוט, אבל למעשה הוא מחייב את המפלגות להיות קשובות לא רק לאזורי הארץ השונים אלא גם לגוני האינטרסים ולהשקפות באזורים השונים, לרבות אלה שהמפלגות היריבות מייצגות באופן מובהק יותר (לכן השיטה הזאת יוצרת קירבה עניינית בין מפלגות יריבות); זאת מפני שהעיקרון של 'המנצח זוכה בכול', המאפיין את השיטה הרובית, מגדיל מאוד את הרווח הפוליטי המושג מהקֶשב לאינטרסים ולערכים בעלי משקל בדעת הקהל ומייצוג נאמן שלהם בכנסת. השיטה האזורית-רובית מבטיחה ייצוג דמוקרטי משוכלל יותר, ולכן הנהגתה היא אמצעי חשוב להחייאת המפלגות הפוליטיות ולשיקום התפקוד היסודי שלהן – קישור בין האזרחים לשלטון. שיטה אזורית-רובית גם משפרת מאוד את היכולת של הממשלה למשול (ובכך היא מייתרת את הצורך במשטר נשיאותי) מפני שהיא מונעת את ההתרוצצות המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית, לפחות משנת 1990. היא מטפחת מבנה דו-מפלגתי של שתי מפלגות גדולות שהן שתי קואליציות של כוחות פוליטיים. שתי קואליציות כאלה, מנצחת בשלטון ומפסידה באופוזיציה, משקפות היטב באגפיהן השונים את מגוון הכוחות בחברה האזרחית. הן עדיפות, מבחינת המשילוּת ומבחינת הייצוגיוּת כאחת, על פני קואליציה רב-מפלגתית שנקשרת אחרי הבחירות. שלישית, שיקום של אמון הציבור וריבונותו על ענייניו מחייב גם חקיקה שתסדיר משאלי עם, כמו אלה המוצעים לעתים קרובות לבוחר האמריקאי או השווייצרי. חקיקה כזאת נחוצה מפני שלא די במפלגות, ולוּ גם מפלגות דמוקרטיות כשירות לתפקידיהן, לשם הזרמת הרצונות של הציבור מעלה ולשם העצמה של מי שאמורים להיות הריבונים במשטר הדמוקרטי – האזרחים. הנהגת משאלי עם חיונית גם לשם הבראת המפלגות עצמן, מפני שמידה מבוקרת ומוסדרת של יכולתו של הציבור ליזום משאלי עם בעניינים מסוימים, שתגדור את כוחם של הפוליטיקאים, תחייב אותם ואת מפלגותיהם לחדד את הקשב לרצונות הציבור. תרופה כזאת לשם הבראת המפלגות דומה בהשפעתה להשפעה של עקרון האזוריות ושל עקרון 'המנצח זוכה בכול' שבשיטת הבחירות האזורית-רובית – שתיהן מגבירות את הייצוגיות של המפלגות. רפורמות כאלה – חוק מפלגות, שיטת בחירות אזורית-רובית והנהגת משאלי עם – מצריכות מאבק פוליטי. היריבים במאבק הם הכנסת האומללה שלנו וחבריה בעלי התודעה הפוליטית המעין-אוליגרכית שהיא תולדת הניוון הנוכחי, אותם חברי-כנסת הנבחרים בהעדר חוק מפלגות ראוי ועל-פי שיטה יחסית מזיקה ביותר. לכאורה, בנוסח הברון מינכהאוזן, אנחנו נדרשים למשות את עצמנו מהביצה במשיכת שערותינו. אבל אין לנו יכולת או רשות להיכנע. אנחנו מוכרחים לעצב מחדש את הפוליטיקה שלנו, מפני שעל כף המאזניים מונחת החירות הפוליטית שלנו – יכולתנו למשול בעצמנו; לא פחות. השינוי יבוא במאבק קשה. יחוללו אותו קבוצות שונות זו מזו, אולי מנוגדות בהשקפותיהן הפוליטיות ובאינטרסים הכלכליים, הדתיים והתרבותיים שלהן, אבל משותף להן סירוב לוותר על הריבונות הדמוקרטית ורצון לעצב את החברה. קבוצות אלו חייבות להשתלט על המפלגות ולשתף ביניהן פעולה למען הבטחת תנאים הכרחיים לקיומה של חירות פוליטית בישראל.

ד"ר אבי בראלי מלמד היסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת תל-אביב

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

ד"ר אבי בראלי מלמד היסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה