דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

סמאח סאלימה אגבאריה: אנחנו, הנשים הפלסטיניות, רוצות לרקוד בכל החתונות

"אין דבר כזה הכול או לא-כלום"

סמאח סאלימה אגבאריה נאבקת כל חייה שנשים יהיו בעלות ערך. כפמיניסטית פלסטינית היא בוחנת בעין ביקורתית את ההישגים והכישלונות של הפמיניזם ב"אביב הערבי" ומשווה בין מצב הנשים הערביות והיהודיות בארץ. מונולג

סמאח סאלימה אגבאריה היא עובדת סוציאלית ופעילה פמיניסטית המתגוררת ביישוב המשותף לערבים ויהודים נווה שלום. סמאח היא המייסדת והמנהלת של עמותת "נעם" (נשים ערביות במרכז) למען קידום מעמדן של הנשים הערביות בערים רמלה, לוד ויפו, ולשם מאבק באלימות נגד נשים, ובכלל זה תופעת רצח נשים בחברה הערבית. לפני כן היא ניהלה את מרכז הנערות הערביות ברמלה, את המרכז הקהילתי בלוד ואת המתנ״ס בעיסאוויה בירושלים. בשנתיים האחרונות היא עמיתה במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים והיא עונה על השאלה: מה מקומן של הנשים בין ההמונים שהפגינו באביב הערבי

הרבה ארגוני נשים עובדים נגד משהו. אני רציתי לעבוד בגישה אחרת. אני משתפת פעולה עם אנשי  דת, ממסד ומשטרה, עם אנשי ציבור, עם גברים ונשים, גם עם כאלה שאני לא יכולה לסבול את הדעות שלהם מבחינה פוליטית או פמיניסטית. אבל אשתף פעולה עם מי שרוצה לעזור לילדה ולאישה לצאת ממצב מצוקה

מצבו של הפמיניזם בעקבות האביב הערבי

בכל שנה נערך בעמאן כנס של רשת ארגוני הנשים "עאישה וסלמא" בשיתוף "אמאן" (=ביטחון) שהוא מרכז מידע ומשאבים של ארגוני המאבק באלימות נגד נשים בעולם הערבי, שפועל בחסותה של המלכה ראניה. מטרת הכנס היא להפגיש נציגות מארצות ערב כדי ללמוד זו מזו ולנקוט עמדה בסוגיות שקשורות לנשים בעולם הערבי. השנה התמקד הכנס בנשים הסוריות, ולאחר הכנס יצא נייר עמדה שמתאר את מצבן של הנשים בסוריה ואת מצבן של הסוריות מחוץ לסוריה. מדובר בכמיליון וחצי פליטים, שרובם חיים בירדן, והשאר בלבנון, עיראק וטורקיה. הנשים במחנות הפליטים חסרות הגנה כמעט לחלוטין, ומקרים של אונס, סחר בנשים וחיתון של קטינות מתרחשים בהמוניהם. בשנה שעברה נושא הכנס היה בדיקות הבתולים, שהן כלי להשפלה של נשים במסווה של "הרתעה" מפריצות. בנוסף עמדה על הפרק ההטרדה המינית של האקטיביסטיות במצרים. תקרית שבה חיילים מצרים הורידו את החולצה למפגינה שהייתה לבושה בלבוש מסורתי, והתגלתה החזייה הכחולה שלה, עוררה דיון סוער בעולם הערבי בשאלה אם לאישה מותר להיות במקומות קונפליקט ולהפגין. הדיון יצא מכלל שליטה. לא דיברו על כך שחיילים הרביצו לאישה או שהפשיטו אותה, אלא ש"בושה וחרפה שראו לה את החזייה".

במחאה נגד העמדה שתולה את האחריות באישה, פרסמה אישה אחת את התמונות שלה בעירום ואמרה: "אם אתם כל כך רוצים, אז זה מה שיש". הדיון התלהט, והיו כמובן את אלה שאמרו דברים בנוסח: "אנחנו עדיין ערבים", "היכן גבול המחאה שלנו", "אצלנו לא מוחים כמו שהסטודנטיות הרוסיות מוחות נגד פוטין" וכולי. אני לא אוהבת את זה משום שכל ההקצנה הזאת לא משרתת את מאבק הנשים הערביות נגד דיכויין. בכל הסיטואציה הזאת הפלסטיניות נמצאות בדילמה מאוד לא פשוטה. הכיבוש והאסירים והמצב בעזה הם דברים הרבה יותר בוערים. אבל בעיית הבחירה בין "מצב העם" ל"מצב הנשים" היא דילמה שאינה מיוחדת רק לפלסטיניות. בתוניסיה למשל היתה התקוממות נגד המשטר של זין אל-עאבדין בן עלי. בן עלי היה אמנם דיקטטור, אבל דיקטטור חילוני, והמדיניות שלו הגבילה את הדת בכל האמצעים. הנשים בתוניסיה הצטוו ללכת ללא כיסוי ראש ונאסרה הפוליגמיה, שהיא אמנם לא מקובלת במקומות רבים בעולם הערבי, אבל היא מותרת בקוראן. בתקופתו נעשה גם ניסיון לאזן את חוקי הירושה. כך שדווקא תחת הדיקטטורה, התנועה הפמיניסטית התוניסאית התקדמה מאוד. אגב, כך היה גם בלוב תחת קדאפי. ומשום שקדאפי היה אדם קיצוני, הוא אפילו מינה נשים לשומרות הראש שלו בטענה שנשים יכולות לבצע כל תפקיד, אפילו תפקידים בצבא, שנחשב מעוז הגבריות בכל חברה. אחרי המהפכה בתוניסיה נבחר משטר שרוצה לבדוק מחדש כיצד לשלב בין האסלאם לבין החוקה. בנושאים כמו צדק חברתי וביטחון סוציאלי זה לא רעיון רע, משום שהנושאים האלה הם צד חזק באסלאם.אבל בענייני נשים – כאן יש בעיה. הפמיניסטיות לא קיבלו את ניסיונות הפשרה האלה עם האסלאם. הן לא היו מוכנות לחזור אחורה. קמה מחאה של נשים שמודעות לזכויותיהן. בתוניסיה – ובכלל בצפון אפריקה – קיימת תנועה פמיניסטית בעלת היסטוריה של מאבקים ועם תשתית הגותית ותשתית חברתית: תנועה עם מוסדות ומנהיגות.

 

YEMEN-POLITICS-UNREST

הפגנה של נשים בלבד בתימן: הן נושאות את תמונת המנהיגה, תווכול קרמאן, צנעא, 2011/ צילום: AFP

בתימן המצב שונה לחלוטין. תווכול קרמאן, אישה שבעלה ואביה תמכו בפעילותה, הצליחה לארגן מחאה שצברה כוח רב והפילה משטר מושחת. המאבק שלה לא היה פמיניסטי בכלל. היא דתייה מאוד. לבושה כפי שנהוג בתימן. מדברת בשקט כאילו היא הבת של מהטמה גנדי. אבל היא אמרה בחריפות וללא פחד: "אני אזרחית, אני עובדת, אני אם לשלושה ילדים, ואני לא יכולה להמשיך לראות איך חמולה אחת משתלטת על אוצר המדינה בזמן שהשאר מתים מרעב". בדיוק אז, באמצע המחאה, מתה ילדה אחת בת שתים-עשרה בזמן שהיא ילדה, ועלה לדיון חריף הנושא של נישואי בוסר. למרות שתווכול קרמאן לא עסקה בכלל בנושאים פמיניסטיים, כשהמשטר ביקש להתגונן, הוא תקף את הנשים ואת נושא הצניעות. באחד הנאומים של השליט עלי עבדאללה סאלח הוא טען משהו בנוסח, "אתן לא באתן ממניעים חברתיים, אלא יצאתן לרחובות כדי להתערבב עם גברים ולחפש קשרים לא כשרים". בשלב הזה של המחאה יצאו בכל יום שישי צעדות מחאה שבהן צעדו מאות אלפי בני אדם, והצעדות התפשטו מצנעא לערים אחרות. ואז האישה החכמה הזאת פעלה, ואחרי הנאום המאשים והמשפיל של עלי עבדאללה סאלח היא הכריזה: "בשישי הקרוב תתקיים מחאה של נשים בלבד". בתימן, אגב, 70% מהנשים הן אנאלפביתיות. באותו יום שישי יצאו מאה שישים אלף נשים לרחוב. היה שם ים של שחור. ים… אני זוכרת את הצילום. זה היה מאוד מלהיב. אף פעם לא אהבתי את כיסויי הראש ואת הגלימות, אבל כשראיתי את הנהר הזה של הנשים בשחור עם אותם שלטים, אותו מסר שאנחנו חלק ממנו, זה הדהים וריגש אותי. והיא חזרה ואמרה: "רק בדרכי נועם, לא יוצאים למאבק מזוין, לא דם, לא נקמה". וצריך לזכור שהצבא ירה במפגינים יום-יום. ועשרות אנשים נהרגו. אבל הם לא ויתרו. עלי עבדאללה סאלח קיבל מקלט מדיני בסעודיה, נקבעו בחירות והיום יש בתימן ממשלה מעורערת. מה שאותי מדאיג הוא שהמנהיגה נעלמה מהזירה. אנשים חשבו שהיא תרוץ לנשיאות או משהו אחר, אבל היא אמרה: "לא, אני את שלי עשיתי". היא קיבלה פרס נובל וזהו; היא עיתונאית, ואני לא רואה אותה, היא לא כוכב. היא הופיעה בכמה מקומות בעולם, היא היתה בעצרת האו"ם, אבל המנהיגה נעלמה.

אני אאבק שנשים יהיו בעלות ערך. שוות לעצמן, שוות לְמַה שהן רוצות; לאו דווקא שוות לגברים. ואם אין בפמיניזם האפשרות לעשות זאת, אני לא יודעת מהי הגדולה של הפמיניזם. עדיין יש לי בעיה עם כיבוש, עדיין יש לי בעיה עם מתנחלים, אבל אני לא יכולה להתנער מאחריות. כולנו באותה זירה, ואנו חייבים לעשות משהו ולא להתחיל לבכות. אני הפסקתי עם ההתבכיינות הזאת

המצב בסעודיה

מעמד הנשים בערב הסעודית הוא נושא בפני עצמו. לא רק שמצב הנשים שם הוא בכי רע, אלא שסעודיה פועלת מאחורי הקלעים וחותרת להשפעה בכל מדינות ערב. אבל כדי לרצות את ארצות הברית חוגגים שם את הידיעה שהחוקה החדשה בסעודיה מתירה לנשים לנהוג באזורים מסוימים, או שהוקמה מועצת נשים שתפקידה לייעץ לפרלמנט. אין להן אמנם זכות הצבעה, אך העובדה שהוקמה מועצה כזו מצביעה על לחץ על השלטון לשתף נשים. בתוך כך הוקרן תחקיר של הבי-בי-סי על ארבע נסיכות שכלואות בלונדון באיזושהי וילה. אסור להן לצאת משם ואסור להן להחזיק באינטרנט. 80 אחוז מהמשפחות בנות המעמד הגבוה בסעודיה אינן מחתנות את הצעירות שלהן כדי שלא להתחלק עמן ברכוש ובירושה. בשנת 2005 יצא הספר "בנות ריאד", שתורגם בינתיים לשפות אחדות ובהן עברית. הכותבת, רג'אא אל-סאנע, היא בת לאחת המשפחות העשירות בממלכה, והיא פתחה בלוג שבו היא מצהירה שהיא ושלוש מחברותיה תדווחנה על חייהן. והן אכן כותבות על עצמן. הן דנות בשאלות כמו האם כדאי להישאר בתולה, ומה גורלה של אישה שבעלה התגרש ממנה מיד לאחר הנישואים והמשפחה מחביאה אותה מחוץ לממלכה. היא דיווחה על מקרים מזעזעים, ופרסמה בבלוג שלה פוסט בכל יום. הבלוג זכה לפופולריות עצומה ויצא בסופו של דבר כספר. אפשר להבין ממנו את עולם הנשים שפועלות באינטרנט. הנשים בנסיכויות המפרץ פעילות מאוד באינטרנט. האינטרנט נעשה עבורן זירה שמחליפה את חיי החברה. כשהספר יצא, התירו את דמה של הכותבת, וכיום היא חיה בארצות הברית.

לאחרונה הופק הסרט הסעודי "וואג'דה", סרט יפה מאוד על חיי נערות ונשים. הוא זכה לתשומת לב רבה גם משום שהוא יפה וגם כי היתה הרגשה שסוף-סוף יוצא משהו מהחור השחור שעליו אנחנו לא יודעים כמעט דבר. התנועה הפמיניסטית בסעודיה עדיין נמצאת בחיתוליה. סעודיה היא זירה של גברים אלימים מאוד ועשירים מאוד. לא מזמן יצאה כתבה על סעודים שקונים נערות סוריות בנות ארבע-עשרה וחמש-עשרה תמורת 30,000 ריאל ומחזירים אותן אחרי שבועיים. כדי לעקוף את האיסור על הזנות, הסעודים המציאו שיטה שבה גבר מתחתן עם אישה, שממשיכה לגור עם הוריה, ושם הוא בא לבקר אותה בכל חודש או חודשיים. לכאורה היא אישה נשואה, למעשה היא שפחת מין. וכל זה מתרחש במעמדות הגבוהים ביותר. לפי "בנות ריאד", אם אישה סעודית רוצה לנשום קצת אוויר, היא נוסעת לאבו דאבי או לדובאי, כי שם יש הרבה זרים, בעיקר לבנונים. סעודיה היא כלא. זה מגיע למצבים אבסורדיים. במשטר הסעודי אישה לא יכולה ללכת ברחוב, אלא אם היא מלווה בגבר שאי אפשר להתחתן איתו: בן, בעל, אב, דוד או שרת. אחרת זו עבירה. המשטר הודיע שאם נשים תלכנה בחבורה, זוּמרַת – מלשון זר, מקלעת – זה בסדר. זה סוג של מניין. כך למשל אמא שלי רצתה לעלות למקומות הקדושים בסעודיה. גם אבי וגם אחי לא רצו לנסוע, אז היא עשתה "זומרה".

במסגרת עבודתי בנַעַם, העמותה שהקמתי ב-2008 לסיוע לנשים ונערות ברמלה ולוד ויפו, אני נתקלת יום-יום במקרים של ניצול מיני באמצעות האינטרנט. המקרים הקשים שאני נתקלת בהם אינם מיוחדים לחברה הערבית בישראל, אפילו אם היהודים היו רוצים לראות זאת כך. יש מקרים רבים של אלימות, רצח במשפחה או גילוי עריות בחברה היהודית, ועלינו לשתף פעולה

הדילמות של הנשים הפלסטיניות בישראל

אני עובדת סוציאלית. בתחילת דרכי עבדתי עם נערות בעיר העתיקה בירושלים, ושם נגלו לי בעיות של גילוי עריות, של תקיפות מיניות אחרות ושל פוליגמיה. הרבה דברים מזעזעים קורים בתוך הבתים הצפופים בעיר העתיקה. לאחר מכן ניהלתי את מתנ"ס עיסאוויה, ואז ניהלתי את מתנ"ס לוד. אחר כך ניהלתי במשך חמש שנים את המרכז למניעת נשירת נערות ממערכת החינוך ברמלה. באותן שנים נרצחו הרבה נשים ברמלה, אז התחלתי לחקור את כל הנושא של רצח נשים. למה רוצחים נשים, ואיך הנשירה ממערכת החינוך ורצח הנשים והאלימות נגד הנשים קשורים כולם לעובדה שבאותם ימים לא היה בית ספר תיכון ערבי ברמלה. ונראה לי שהכל מחובר להכל. במסגרת עבודתי בנַעַם, העמותה שהקמתי ב-2008 לסיוע לנשים ונערות ברמלה ולוד ויפו, אני נתקלת יום-יום במקרים של ניצול מיני באמצעות האינטרנט. המקרים הקשים שאני נתקלת בהם אינם מיוחדים לחברה הערבית בישראל, אפילו אם היהודים היו רוצים לראות זאת כך. יש מקרים רבים של אלימות, רצח במשפחה או גילוי עריות בחברה היהודית, ועלינו לשתף פעולה עם אנשי דת, משטרה, עובדים סוציאליים ערבים ויהודים כדי למנוע זאת וכדי לשקם את הנפגעות. הקמתי את נעם כדי לטפל בנשים ונערות בצורה הוליסטית. אנחנו רואים כל אחת מהן כמכלול. כאדם שזקוק לתעסוקה ולביטחון עצמי וסוציאלי ולשיקום נפשי. צריך להבין שנערה שמפחדת שירצחו אותה לא נושרת מבית ספר כי היא טיפשה ולא רוצה ללמוד. ב-2007 נרצחו שבע נשים ברמלה ואז אמרתי: "אנחנו מקימים את מרכז שבע הנשים". אך בסופו של דבר קראנו לעמותה נעם – שזה בעברית ובערבית "נשים ערביות במרכז". הרבה ארגוני נשים עובדים נגד משהו. אני רציתי לעבוד בגישה אחרת. אני משתפת פעולה עם אנשי דת, ממסד ומשטרה, עם אנשי ציבור, עם גברים ונשים, גם עם כאלה שאני לא יכולה לסבול את הדעות שלהם מבחינה פוליטית או פמיניסטית או כל דעה אחרת. אבל אשתף פעולה עם מי שרוצה לעזור לילדה ולאישה לצאת ממצב מצוקה. שיתוף הפעולה הזה לא מוצא חן בעיני הרבה אנשים ונשים.

אני חושבת שהפמיניסטיות הערביות – גם אם הן לא מצהירות על זה וגם אם הן מקפידות להבדיל את עצמן מהסביבה הישראלית – יודעות שהן לומדות מההיסטוריה של הפמיניזם בעולם ובישראל. הרי יש לנו שכנות שעשו משהו. אני מאוד מזדהה עם מאבקים של נשים בארץ, אבל יודעת שמאוד קשה לשתף פעולה כשעולה נושא הכיבוש; כשמדברים על משהו שקשור לקונפליקט הערבי-יהודי, מגיעים למקומות לא טובים. אבל אם נרצה או לא נרצה, אנחנו באותה זירה. והיו תקופות שנשים ערביות ויהודיות שיתפו פעולה הרבה יותר. זה היה בתקופה של שיחות השלום, תקופת אוסלו, ושיתוף הפעולה פרח, לפחות במידה מסוימת. אני חושבת שאנחנו גם רוצות לרקוד בכל החתונות. אנחנו רוצות לנסוע לכנס בירדן כמשלחת ערבית עם נשים מהגדה המערבית ולהיות ביחד עם העם שלנו ולא להגיד שאנחנו ישראליות, ואנחנו רוצות לחזור לכאן ולהופיע בכנסת ולהזמין את עליזה לביא לסיור בנצרת ולהגיד לה שאנחנו רוצות את הסיוע שלה. אנחנו בדילמה קשה. כפי שציינתי קודם, עלינו לבחור בין "מצב העם" ל"מצב הנשים". יש לנו – אדבר בשם עצמי – יש לי הזדהות עמוקה עִם העַם הערבי שלנו.

מאוד כואב לי לראות נשים בעולם הערבי, אבל אני חושבת שהישועה תבוא מהעולם הערבי. הנשים השחורות השכילו ללכת בעקבות ההישגים של הפמיניזם ה"לבן" וידעו שעליהן לפעול בתחומים שלהן בעצמן ולא להשאיר את המאבק שלהן לפמיניסטיות שאינן שחורות. לשחורות יש מצוקות אחרות, ועל המנהיגות שצמחו מתוך המאבקים האלו להתמודד עמן. הנשים המזרחיות מכירות את המאבק הפמיניסטי האשכנזי ועדיין רואות את עצמן נבדלות ושונות. כך גם אנו. אם נשכיל להבין את הדבר הזה בעשייה החברתית, אנו נמצא את החלקה השפויה בלי לחשוב שאם אישה ערבייה משתפת פעולה עם יהודייה דתייה למשל, הרי שהיא בוגדת או מתנשאת או שהכסף היהודי לפרויקטים הוא דמי שתיקה. יהיה אפשר להגיע להישגים רבים בתחום של חילוץ נשים ונערות ממצוקה. בכנסים האחרונים שקיימנו בנצרת ובתל אביב אמרתי את זה בקול רם. עמותת נעם מנסה לקדם חתימה על עצומה שקוראת לחייב את ישראל לחתום על 1325 [החלטת מועצת הביטחון של האו"ם שקרואת לייצוג שוויוני של נשים במוקדי קבלת החלטות והגנה על נשים במיוחד מפני אלימות מגדרית]. הנציגות הבכירות של הפמיניזם הפלסטיני בתוך ישראל יצאו במחאה נגד התמיכה שלנו לחייב את ישראל לחתום על החלטת האו"ם בטענה ש"זה לא מדבר אלינו, זה לא פלסטיני, ויש שם כיבוש". ואני אמרתי: "בסדר, אבל כתוב שם על נשים מוכות ועל ביטחון אישי של אישה ועל חופש הבחירה של אישה, אז אני מתחברת לחלק הזה". וחוץ מזה, ישראל הרי כבר ארבע-עשרה שנה מתעקשת לא לחתום על ההחלטה, אז על מה אנחנו רבים?

הבי-בי-סי הקרין תחקיר על ארבע נסיכות סעודיות שכלואות בלונדון באיזושהי וילה. אסור להן לצאת משם ואסור להן להחזיק באינטרנט. 80 אחוז מהמשפחות בנות המעמד הגבוה בסעודיה אינן מחתנות את הצעירות שלהן כדי שלא להתחלק עמן ברכוש ובירושה

עומר בעלי עובד ב"זוכרות" ועוסק בהנצחת הנכבה. הוא מנכיח את ההיסטוריה שלנו. הוא מנסה להנגיש את הסיפור של הכפרים הפלסטיניים לציבור היהודי. אני בעצמי פליטה, בת למשפחה שמוצאה מסג'רה. במסגרת לימודי באוניברסיטה השתתפתי בשיעור על טיפול נרטיבי, שעסק בהיסטוריה של השואה. רציתי ללמוד על השואה כדי להשכיל ולהבין מה הדבר הכואב הזה שגרם לכל כך הרבה עוגמות נפש בעולם שאני חיה בו. אני לא מכירה ניצול שואה וביקשתי לספר את סיפורו של פליט. אני רוצה לכתוב על השואה הקטנה שלי. ראיינתי את סבא שלי, שעל הסיפורים שלו ושל סבתא שלי על העקירה גדלתי. המרצה, שאת עבודת הדוקטורט שלה עשתה על שואת הצוענים, תמכה בי, וכשהצגתי את המחקר הקהל ככה עמד שם בדמעות. שנה אחרי כן שבע צעירות ערביות עשו עבודות על הכפרים שלהן. אבל נחזור לתחום הפעילות שלי. בערבית יש פתגם שאומר שאי אפשר להחזיק את הסולם לרוחב ולצפות שמישהו יעלה עליו. כלומר, אין דבר כזה הכול או לא-כלום. מדובר במהפכה מתמשכת. יש אנשים שעושים את זה במחאה, יש אנשים שעושים את זה בשביתה, ויש אנשים שיוצאים מכל יוזמה שיש בה יהודים. אני חושבת שיש מקום למשהו אחר. אני אאבק שנשים יהיו בעלות ערך. שוות לעצמן, שוות לְמַה שהן רוצות; לאו דווקא שוות לגברים. ואם אין בפמיניזם האפשרות לעשות זאת, אני לא יודעת מהי הגדולה של הפמיניזם. עדיין יש לי בעיה עם כיבוש, עדיין יש לי בעיה עם מתנחלים, אבל אני לא יכולה להתנער מאחריות. כולנו באותה זירה, ואנו חייבים לעשות משהו ולא להתחיל לבכות. אני הפסקתי עם ההתבכיינות הזאת. זה ההבדל. אני למדתי לחיות עם שכבות-שכבות של סיפורים. אמא שלי גידלה אותנו להיות עצמאיות כי לנו אין תמיכה. אין חמולה ואין אדמה ואין נכסים. אין. אבי ואמי מורים… אני יודעת שכיום ההשכלה אינה אמצעי למוביליות חברתית כפי שהיתה בעבר. אבל ככל שמדובר בצעירות ערביות, זוהי אחת הנקודות המכריעות ביותר. מאוד קשה לרמות צעירה שיש לה תואר ראשון, מאוד קשה לכפות עליה משהו. הרבה יותר קל לנצל נערה בת ארבע-עשרה או שש-עשרה או אישה לא משכילה. ולכן המשימה החברתית שלנו היא לתת לצעירות האלה השכלה, ולדאוג שיהיו להן אפשרויות עבודה, ולאכוף את חוקי הנישואים. זו המהפכה האמיתית מבחינתי. בכפר אומרים לי: "את תלמדי. את עוד צעירה ואת עוד נאיבית". ואני אומרת: "תודה לאל שאני נאיבית".

סמאח-סאלימה-אגבאריה היא פעילה פמיניסטית פלסטינית ישראלית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה