דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

אימת הנורמליות

לכאורה, אין דבר יותר נורמלי עבור יהודי ליברלי המתגורר בפרבר מפנק של ונקובר או בוסטון, מאשר לחבק את הנורמליות הישראלית, שבסך-הכול מבקשת לעצמה בדיוק את מה שאותו יהודי מבוסטון מבקש בחייו הפרטיים. אלא שדי לגרד מעט את פני השטח כדי לגלות שהיהודי החילוני, הסוּפּר-ליברלי, לא באמת רוצה ישראל חילונית וליברלית כמו המדינה שהוא עצמו חי ומשגשג בה. שיחות עם יהודים סופר-ליברליים שחולמים על ארץ אחרת

איור: זאב אנגלמאייר

לא היו ימים מבלבלים ליהודי התפוצות כימי השיא של תהליך אוסלו והפיוס הישראלי-פלסטיני שמוביליו ניסו לחולל כאן, ולא היתה סוגיה מבלבלת יותר עבור אותם ציונים יקרים ממונטריאול ועד קייפטאון מאשר המהפכה במעמדם של ההומואים והלסביות בארץ חמדת אבות. מה הקשר, אתם שואלים? עמוק ומבלבל מאין כמוהו, עד כדי מבוכה ואף משבר של ממש מבחינת היהודים החמים הללו. במילה אחת, הקשר הוא הנורמליות: הניסיון של הישראלים להגיע לחיים נורמליים בישראל, על אפם ועל חמתם של מיתוסים עתיקים ותדמיות עבשות, שמדהים לגלות כל פעם מחדש עד כמה הם מעצבים את היחס היהודי לארץ הזו ולאנשיה.

ימי האינתיפאדה והטרור, שהחזירו את ישראל לאווירת המצור, בלמו מעט את תנופת הנורמליות והשקיטו במקצת את החרדה היהודית בתפוצות מ"אובדן ערכים וזהות בישראל". ואולם, הישראליות החדשה ממשיכה לבעוט – מהתוכנית ליציאה מעזה ועד התוכנית בעלת אותו השם, "אקזיט" – והיא מדירה שינה מעיניהם של אחינו בגולה. הבעות חשש באשר לאופייה של הישראליות, בגירסאות ובניסוחים שונים, שמעתי מאינספור יהודים בשנים האחרונות: אנשי שמאל וימין, רבנים וחילונים מוצהרים, אנשי רוח ועסקנים. למרות ההבדלים הגדולים ביניהם, לאישים האלה, "מנהיגי התפוצות" במובן הרחב של המושג, יש גם מכנה משותף נוסף: כולם הודו כי שאלת הזהות הישראלית היא עניין היורד לא רק לשורש הקיום של ישראל ושל הישראלים, אלא גם לשורש זהותם-שלהם, בקהילותיהם.

כמעט כל בני-שיחי, בראיונות לכלי התקשורת בחו"ל ובעיקר ל"הארץ", הסכימו כי מטרת הציונות היתה "לנרמל" את הקיום היהודי, והיא הצליחה בכך במידה רבה. גם יהודי התפוצות עצמם עוברים תהליך דומה בקהילותיהם בארצות המערב החופשיות, שרובם חיים בהן. על כן, לכאורה, אין דבר יותר נורמלי עבור יהודי ליברלי מפרבר מפנק של ונקובר או בוסטון, מאשר לחבק את הנורמליות הישראלית, שבסך-הכול מבקשת לעצמה בדיוק את מה שאותו יהודי מבוסטון מבקש לעצמו בחייו הפרטיים, כבן לקבוצת מיעוט נרדפת לשעבר. אלא שדי לגרד אך מעט את פני השטח כדי לגלות שהיהודי החילוני, הסוּפּר-ליברלי, מבוסטון או מפאריס, לא באמת רוצה ישראל חילונית וליברלית כמו המדינה שהוא עצמו חי ומשגשג בה. הוא אינו רוצה בישראל שהיא מדינה ככל המדינות, ובפירוש אינו רוצה ישראל נורמלית.

תקוות אחרות

"נורמליים לא תהיו אף פעם, ואף על פי שזה נשמע נורא, גם לא כדאי שתהיו כאלה", הודתה המחזאית היהודייה-צרפתייה בעלת השם העולמי, יסמינה רזא, בשיחה שנערכה עימה בזמן שבו הלהיט הגדול שלה, "אמנות", הוצג בישראל לראשונה. "ישראל עושה כל שביכולתה כדי להיעשות אמריקאית ובנאלית. היו לנו תקוות אחרות בקשר למדינה הזו. היהודי החילוני צריך לשאול את עצמו מה זה להיות יהודי: האם זה עובר בתרבות, במוזיקה, בתפישת העולם, במוסר? אם האליטה הישראלית תציב לעצמה את השאלה הזו, יש סיכוי לגבש זהות ייחודית. אבל לצערי, האנשים שאני פוגשת בישראל, כולל האינטלקטואלים, מרוקנים את זהותם היהודית מכל תוכן. זה נורא: לאחר שנפטרים מהזהות היהודית לא נותר דבר. זו תהיה מדינה ככל המדינות, ואז מדוע לא לעשות אמריקניזציה מוחלטת? אני חילונית לגמרי, אבל אני משוכנעת שהדת היא השורש, ומזל שיש עוד אנשים שלומדים תלמוד, שהולכים לישיבה. זה לא אנחנו, אבל טוב שהם קיימים. אם לא, העסק גמור".

וכך, בהינף יד, את מבטלת את כל התרבות הישראלית החדשה?

זה לא מספיק. אתם זקוקים לעוד משהו. יהודי התפוצות, למשל, יכולים לתת לכם המון. זה השורשים, ויש לי הרושם שהאליטה הישראלית מנסה להתנתק מהשורשים. יש מין סנוביות אנטי-יהודית בארץ, שמאוד מפריעה לי. אני מעדיפה את האנשים במאה שערים על התיירים שאני רואה בחוף של תל-אביב, עם השורטס, חצי-עירומים ולבושים בכל מיני סמרטוטים אמריקאיים. איפה הערכים, איפה הזהות? תחת מסווה ה"מודרניות" מגיעים לדיבורים ריאקציונריים לגמרי. צריך לשמוע איך הרבה ישראלים שמחשיבים עצמם לאינטלקטואלים מדברים על הדתיים, במונחים גזעניים ממש. כשמראיינים בטלוויזיה הצרפתית כל מיני ישראלים ברחוב, תמיד אני מבחינה שיש יותר עומק, מחשבה וזהות אצל הדתיים, גם אם בסופו של דבר מה שחלקם אומרים הוא בלתי נסבל. למשל, כשמראיינים מתנחלים בשטחים, לעתים קרובות מאוד נתקלים באנשים מבריקים בצורה יוצאת דופן. לעומת זאת, כשמראיינים את הטיפוס ברחוב, החילוני – אלו הם אנשים שהדיבור שלהם בנאלי וחסר זהות, וכל פאריסאי או לונדוני היה יכול לאמץ אותו בקלות. זה מאוד מוזר: גם אם אני מסכימה עם מה שאומר ה"חילוני ברחוב" ולא עם המתנחל בשטחים, אין מדובר כאן בדעה פוליטית אלא בתבנית של תודעה והכרה. אלה אנשים שעולמם בספרים, שמתבססים על תרבות עתיקה ועשירה, שחושבים על זהותם וזה נותן להם כוח. כן, הם גם מגיעים למסקנות שאינן ישימות מבחינה פוליטית, זה ברור.

ומה עם התרבות החילונית, תרבות כמו זו שאת בעצמך יוצרת בתוכה? מדוע את שוללת זאת מאיתנו?

התרבות בישראל חייבת להתבסס על השורשים היהודיים; אחרת זו תהיה תרבות של מדינה חדשה, שלא יהיה בה יותר עניין מאשר בתרבות של איזו רפובליקה באפריקה או במקום אחר. יש לכם אינטליגנציה מדהימה, גב כלכלי חזק, החוקרים והמדענים הטובים ביותר. אבל המירוץ הזה אחר מכוניות, דירות מפוארות, קניות בלי רסן? כשאני באה לשם, המשפחה שלי ישר בודקת מה אני לובשת ומדברת איתי רק על זה. זה נורא עבור יהודי התפוצות.

הכאב שמבטאת יסמינה רזא לנוכח התהליכים המתרחשים בישראל עובר כחוט השני בדברי יהודים רבים. כולם מביעים כאב גדול ואמיתי על כך, שמושגים כמו "העם היהודי" או "יהודי התפוצות" נראים בעיני חלק גדול מהנוער הישראלי כמושגים מאובקים, שמקומם לא יכירם בשיח הישראלי החדש. כואב להם שרק הפוליטיקאים חוזרים עליהם מדי פעם, לעתים רחוקות והולכות, במסגרת "אוורור העתיקות באינוונטר הציוני", כפי שהפטיר באכזבה רב הקהילה הקונסרבטיבית של פאריס. דיבורים על "העם היהודי" היו, לצערם הגדול, למעין ריטואל שעסקנים ישראלים עדיין חשים חובה מעורפלת לחזור עליו פה ושם, בעיקר כשהם באים לאסוף תרומות.

הנישואין בין הלאומי לאוניברסלי

יהודי התפוצות יודעים שישראל, כמדינה, כבר לא צריכה את כספם. "מותו של הדוד מאמריקה", כינה זאת יוסי ביילין עוד בתחילת העשור. הם יודעים, שישראל תסתדר יפה גם אם לא יעלו לארץ. אבל במקום אנחת הרווחה שהיינו מצפים לשמוע בתפוצות לאחר שנגול מהם המשא הכבד של התמיכה בישראל, נשמעות משם הרבה אנחות שבר. למעשה, ההתייחסות לישראל והמעורבות במתרחש בארץ הן כיום, בנוסף לזכרון השואה, מה שמחזיק את זהותן של הקהילות היהודיות ואת המימד היהודי בזהותם של היחידים, וממלא אותם בתוכן. לאחר שיהודי התפוצות הגיעו למסקנה – שחלקם עדיין חוששים להודות בה – כי הם זקוקים לישראל יותר משישראל זקוקה להם, הדיון בזהות הישראלית היה עבורם לדיון קיומי. בתפוצות הבינו שגורלם כקהילות יהודיות תלוי ביחסה של ישראל אליהם, והיחס הזה הוא תולדה של הדמות שתלבש ישראל, ושל מטרותיה החדשות. באיזו דרך תבחר ישראל ללכת, כיצד תתגבש החברה הישראלית, איזו מין ישראל תהיה זו בעידן הפוסט-ציוני: מובלעת אמריקאית, חברה מזרח תיכונית, מדינה יהודית או מדינת קוקה-קולה, ומה יהיה מקומם של היהודים בכל אלה – השאלות האלה מעסיקות את היהודים במידה מפתיעה של אינטנסיביות. לא רק שהם יודעים להבחין בכל דקויות הוויכוח הציבורי המתנהל בישראל, אלא אף מגלים אכפתיות ומעורבות ומיטיבים לנתח מצבים בחדות ובעומק, שעשויים להרשים ישראלים רבים.

אם אפשר להצביע על מסקנה אחת בולטת מכל השיחות, הרי ניתן לנסח אותה כך: רבים בתפוצות משוכנעים שישראל תגבש זהות חדשה בעקבות דיון לאומי קשה ונוקב, שהוא בלתי נמנע וכרוך בהתפתחויות מדיניות הרות-גורל. הם בטוחים שבסופן, לאחר טלטלה גדולה, ישראל תחזור לשורשיה היהודיים. האם הם שואפים לכך? כן, משום שלדעתם רק בדרך זו תוכל ישראל לשמור על ייחודה ועל סיבת קיומה. האם הם עצמם היו רוצים לחיות במדינה כזאת? לא ממש. הרי הם אנשים נורמליים, לא?

"תמיד הייתי נגד רעיון הנורמליזציה של העם היהודי, כי ביום שבו תהיו נורמליים, אתם מסתכנים בהיעלמות", הסביר לי פעם מארֶק האלטר, יוצר רב-תחומי – סופר, קולנוען, צייר, חוקר – ודמות בולטת בחיים האינטלקטואליים של צרפת, בייחוד על רקע פועלו בנושא השואה וההיסטוריה היהודית. "משבר הזהות הזה איננו חדש. תמיד היה חלום לנורמליזציה של העם היהודי: ליצור זהות לאומית ישראלית כדוגמת הזהות הצרפתית או האנגלית. אבל בישראל לא די בכך, משום שישראל אינה יכולה להיות מדינה נורמלית. קודם-כול, מבחינה היסטורית, בכל פעם שהעם היהודי התנרמל זו היתה טרגדיה, וחוץ מזה, הרעיון מופיע כבר בתנ"ך: היהודים קיבלו את הארץ בתנאי שיקיימו את המצוות. זו הדוגמה היחידה בהיסטוריה שעם מקבל חזקה על ארץ על-תנאי. וכאן יש משהו מאוד עמוק. על ישראל רובצת אחריות כבדה, בהחזיקה בארץ הזאת. אינני אומר שהיהודים או ישראל צריכים להיות עם לדוגמה, או שהם טובים יותר משאר העמים. אבל כתנאי לכך שליהודים תהיה זכות על הארץ, הם חתמו על חוזה מוסרי, והחוזה הזה קבע שהם יופקדו על שמירת החוק האוניברסלי. ישראל היא ארץ קטנה מאוד, אולם הודות למחשבה האוניברסלית עשוי להיות לה עתיד ברמה העולמית. יהודי התפוצות מסמלים את המאגר המחשבתי הזה".

יש לדבריו תוקף מיוחד גם משום שהאלטר היה בן חמש כאשר בשנת 1941 נמלט עם בני משפחתו דרך תעלות הביוב שמתחת לגיטו ווארשה. לצרפת הגיע כשהיה בן ארבע עשרה:

"יחד עם זאת, אם נהיה רק אוניברסליים, לא יהיו סיבות להישאר בישראל. לכן בנישואים האלו בין הלאומי לאוניברסלי טמונים עתידה ובטחונה של ישראל. אם ישראל רוצה לשרוד לאחר תקופת הנעורים שלה – ואני מקווה שהיא תשרוד יותר ממלכות בית חשמונאי – עליה לפתוח בדיון הגדול על הזהות הישראלית. מה זה להיות ישראלי? האם די לשלם מסים ולעשות מילואים כדי להיות ישראלי, או שצריך להיות ראויים לשאת את תעודת הזהות הנוספת, שעליה חקוקות המצוות, תעודה שנותנת ליהודים את הזכות להחזיק בארץ הזאת. פרויד הרי אמר שהיהדות יכולה לשרוד בזכות המבנה הנראה לעין, שזה בעיני בעצם מדינת ישראל, ובזכות המבנה שאינו נראה לעין, שהוא הרעיון של ישראל. שני היסודות משלימים זה את זה".

חברים וחברות מבית-הכנסת ההומו-לסבי של וושינגטון, 'בית משפחה', התבטאו ברוח קצת פחות פייסנית, כאשר התאספנו כולנו לצפות בסרט "טרֵפה" ("Treyf"): סיפורן של שתי לסביות יהודיות מניו-יורק שהתאהבו סביב שולחן הסדר ויצאו למסע ביקורתי מאוד, אפילו פרובוקטיבי, בישראל. הסרט העלה שאלות נוקבות בנוגע לתרבות, ציונות, אנטישמיות והומופוביה, והציג מציאות וזהות יהודית, המשתנות במהירות מעוררת השתאות.

מפתיע לגלות – ובעצם, אחרי מה שנאמר עד כה כבר לא כל-כך מפתיע – שאפילו לסביות והומואים יהודים באמריקה, הלוחמים בשצף-קצף, שכמי שמשתייכים למיעוט כפול – מיני ודתי – למען שוויון הזכויות בארצם ולמען זכויות האדם והאזרח בכלל, מתקשים להשלים עם תהליך דומה המתרחש בישראל. גם כשאני מעיר להם, שבתרגום לאמריקאית אמירות כמו "ישראל צריכה להישאר מדינה יהודית" נשמעות ממש כמו הצהרות נוסח "ארצות-הברית היא אומה נוצרית", שלעולם לא היו יוצאות מפיהם הכל-כך "תקין פוליטית", הם בשלהם.

"ישראל לא יכולה לאפשר מדיניות הגירה נורמלית ולא יכולה לאזרח מהגרים לא-יהודים, כי היא חייבת לשמור על זהותה היהודית", הסביר אחד מבני החבורה הוושינגטונית שנחשב בקהילתו דווקא לרדיקלי בדעותיו, ואף מתגאה בכך שהצביע בבחירות האחרונות לנשיאות לראלף ניידר, המועמד השלישי, מטעם ה"ירוקים".

לא היית מעלה על דעתך להשמיע טיעון כזה כאן, באמריקה, ביחס להגירת ההיספאנים או האפריקאים, ואם מישהו אחר היה מדבר כך, היית מגדיר אותו כגזען, ובצדק.

נכון, אבל ישראל היא מקרה מיוחד.

"החילוניות לא תצליח"

מספר היהודים האמריקאים שמסתייגים מהקביעה הזו בטל בשישים. אפילו בזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסיים – רובה המכריע של יהדות אמריקה – שמחזיקים בטן מלאה על גישת המימסד הדתי בישראל כלפיהם, החתירה הישראלית לנורמליות חילונית מעוררת אי-נחת גדולה. "הגישה, שלפיה הישראלים הם היהודים הראשונים מזה 4,000 שנה שאין להם צורך ברוחניות ובקשר תרבותי למסורת שלהם, היא אבסורדית", הסביר לי בפברואר 2000 הרב אריק יופה, מנהיג התנועה הרפורמית ואחד האישים היהודים המתוקשרים בארצות-הברית כיום. "כאדם דתי, אני מסופק מאוד אם מערכת חילונית תוכל לספק את התשובות שהאנשים זקוקים להן. החילוניות לא תצליח, ובסופו של דבר התוכניות החילוניות ייכשלו. הכיוון הנכון הוא פתרונות דתיים ליברליים. ישראל זקוקה לכך באופן נואש. הרי יש בארץ מאות אלפי רוסים שאינם יהודים, והאפשרות היחידה שלהם היא גיור אורתודוקסי, אבל הם לא יעשו זאת כי לא יסכימו לאורח-החיים האורתודוקסי".

התנועה הרפורמית – הזרם הגדול ביותר בקרב יהדות ארצות-הברית – שוקדת כבר עשרים שנה על האתגר המרכזי שלה, Outreach: ניסיון להגיע אל ציבור רחב יותר. זה המאמץ הבולט ביותר בעם היהודי כיום, "למתוח את גבולות הקהילה שלנו", כדברי הרב יופה, והוא ממומש בשלוש דרכים: גיור, קבלה של בני-זוג שנישאו נישואי תערובת לתוך הקהילה והגדרה-מחדש של המעמד הדתי האישי גם על-פי יהדותו של האב, ולא רק של האם. אם חושבים על כך, זו בעצם התשובה המהדהדת ביותר בעולם היהודי היום לקולות השונים כל-כך היוצאים מישראל. הגיור, מדגיש יופה, חייב להיעשות ברמה גבוהה וצריך להיות לו בסיס דתי ברור, שעם זאת, לא ירתיע. "אנחנו רוצים לעודד אנשים שבוחרים להיות יהודים": עוד רמז למה שלא קורה בישראל. גם במקרה של נישואי תערובת הרפורמים "לא יושבים שבעה": "אנחנו מקבלים את בן-הזוג הלא-יהודי לקהילה בזרועות פתוחות ומקווים שהוא יתגייר, ואם זה לא קורה, מעודדים את הזוגות האלו לגדל את ילדיהם כיהודים. זה הדבר החשוב ביותר". הרכיב השלישי והמשלים הוא "זכות האב": הקהילה הרפורמית מקבלת לחיקה כיהודים בנים ובנות לאבות יהודים, גם אם האם אינה יהודייה. יופה טוען, שהדבר מעוגן היטב במקרא. אפילו יוסף ומשה, הוא אומר, נשאו נשים נוכריות, וילדיהם נחשבו יהודים. "אנחנו חוזרים למסורת האב מסיבות שונות, גם מהטעם של השוויון בין נשים לגברים: לאֵם לא צריך להיות מעמד שונה מזה של האב".

אריק יופה מעריך שקהילה הרפורמית לא היתה מונה היום מאות אלפים, אילו היתה נוהגת בדרך הישנה. "הצלחנו", הוא אומר בגאווה, ואכן יש לו סיבה טובה להתגאות. "תראה מה קורה בבתי-הכנסת שלנו. אבות יהודים רבים, שבעבר הניחו כמובן מאליו שלא יקבלו אותם ואת ילדיהם בגלל בת-הזוג הלא-יהודייה, באים אלינו בהמוניהם. האנשים האלה הם רווח נטו לעם היהודי. גם מתוך הזוגות המעורבים, רבים מבני-הזוג הלא-יהודים מתגיירים בסופו של דבר. אני חש סיפוק גדול".

וכמי שלמרות הקשר הכל-כך עמוק שלו לארץ, מעולם לא המתין לאור ירוק ממדינת ישראל כדי לחדש את חידושיו ולהתוות דרך מקורית לקהילת הענק שלו, יופה מציע לישראלים לא לדלג בחופזה ממונופול אורתודוקסי החולש על הגדרת הזהות היהודית, אשר נכפית מכוחה של מסגרת פוליטית, היישר לחילוניות ממוסדת. יש דרך ביניים: צורות שונות של חיים יהודיים בהתאם לטעמו ובחירתו של כל אדם. "פיתחנו באמריקה דרך של אמונה וחיים יהודיים, שאינה מחייבת גישה אורתודוקסית. זה הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים להציע לישראלים. הדרך הישראלית אינה חייבת להיות זהה לשלנו. בסופו של דבר זה יתפתח, ויש סימנים מעודדים לכך שזה אכן קורה. אני מאוד אופטימי".

ואולי כאן טמון המפתח להתמודדותם של יהודי העולם עם הפחדים והחששות מפני הנורמליזציה הישראלית. רוב הקהילות היהודיות כיום, וודאי הקהילה בארצות-הברית, נהנות ממה שללא ספק מתקרב להגדרה של "תור הזהב" בתולדות עם ישראל. מעולם לא זכה ציבור יהודי בשילוב כזה של שגשוג חומרי ותרבותי, הכרה והערכה של כלל האוכלוסייה והשפעה פוליטית כה רבה על המעצמה העולמית המובילה. בידיו של הציבור היהודי יש כלים ארגוניים, ובוודאי כלים אינטלקטואליים, כדי להציע כיוונים חדשים. בידיו האפשרות לא רק להביט מהצד בחשש ובכאב – אמיתיים ככל שיהיו – אלא ליזום, קודם-כל למען עצמו, ואחר-כך לשתף גם אותנו בדרך חדשה שתאפשר יחסי גומלין יותר הרמוניים בין המציאות הקהילתית המשגשגת של יהודי התפוצות לבין המציאות הישראלית.

הרמוניה מלאה כנראה לא תהיה אף פעם, ואולי מוטב כך: מוטב ליהודי התפוצות שצריכים להשתלב בסביבה הלא-יהודית ולהבטיח בה את עתידם, ומוטב לישראל שצריכה לעצב את דרכה על-פי האינטרסים של כל תושביה, גם הלא-יהודים, ולהעמיד אותם לפני האינטרסים או החלומות של יהודים אזרחי מדינות אחרות. "היחסים שלי עם ישראל הם קצת כמו היחסים שהיו לי עם אמי", מסכם מרחוק מארק האלטר. "היא היתה משוררת יידיש, אישה יפה מאוד. אני הערצתי אותה, כמו רבים אחרים, אבל היא כל הזמן עצבנה אותי, כי ציפיתי ממנה להרבה יותר מאמהות אחרות. רציתי שאמי תהיה מושלמת. לא רציתי שיהיה עליה צל כלשהו. וכך בדיוק בכל הקשור לישראל. זהו יחס כפול-פנים: למציאות ולחלום. ובכל זאת, אני מאושר מהניגוד הזה".

ניצן הורביץ הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10, וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח.

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

ניצן הורביץ הוא עיתונאי וחבר כנסת מטעם מר"ץ

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה