דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

איך נפלתי ואיך קמתי

בניגוד להשפעתו של רב אמיתי, שמדרבן כל הזמן את מחשבתם של תלמידיו ובני קהילתו, מזכיר להם את אחריותם האישית ומעודד אותם לפתח את אישיותם ואת יכולותיהם, הרב-הגורו שהכרתי מדכא בהדרגה את יכולתם של חסידיו לִרצות, לחשוב, להחליט, להתקדם ולהסתדר באופן אוטונומי. מרים, על הסכנות הגלומות בהעדר ביקורתיות של המאמין הדתי

"הצייר והדוגמנית שלו", בלטוס, 1981

מסובך לזהות את הרב-הגורו. אינו נראה כמיסטיקן, אינו איש שוליים ששולט על כת של נאמנים אדוקים המנותקים מן החברה ומן המציאות. הרב-הגורו, כמו זה שהכרתי, הציג עצמו כאדם פתוח ורציונלי, נטוע בשתי רגליו על הקרקע, מוסמך ורשמי לחלוטין. הודות לכריזמה שלו ולדמגוגיה רבת-הרושם שמאפיינת אותו, הוא הצליח לכבוש את הציבור ולהתקבל במערכת הרבנית כאחד החברים בה. כמו כל גורו אחר, הוא מקיף עצמו בנאמנים רבים ומפתה אותם לדבוק בו על-ידי מניפולציה ושימוש בכלים רוחניים, אידיאולוגיים ופסיכולוגיים. נוסף על כך, תפקידו כרב מאפשר לו גישה חופשית ולגיטימית לנפש האדם ומספק לו הנאות שונות שהוא מכור להן.

נא להכיר: מבטו ממגנט, חודר; דבריו חוזרים על עצמם בדרך אובססיבית, כמו פזמון; הוא נוטע בך את הרושם שהוא בבת-אחת גם קרוב וגם בלתי מושג. אופן דיבורו הוא חידתי, שירי ומרומז, ובו-בזמן פרובוקטיבי, פוגע ומנטרל מיד כל ניסיון להטיל ספק במרותו. הוא מחמיא, מתחנף, משעשע ומערפל את הציבור ההולך שבי אחר כוח המשיכה המיוחד שלו, כשרונו הדרמטי והמסתורין שהוא מפזר סביב אישיותו. הגורו בוחר לעצמו מספר מצומצם של מעריצים ומעריצות מבין הביישנים והרגישים, או מבין אלה שסובלים מכאב או מצוקה כלשהי, וקושר אותם אליו על-ידי פיתוי, כדי לנצל אותם לתועלותיו האישיות. הקשר ההדוק עם רב מכובד, נראה תחילה כזכות-יתר שאין לוותר עליה, אך לאמיתו של דבר מדובר בזיקה תלותית, חולנית ומאוד הרסנית. אני עצמי הייתי בין ה"נבחרות" של הגורו, ולעולם לא אוכל לשכוח את החוויה הזאת, שהשאירה עד היום פצע עמוק בנפשי.

התגוררתי אז בקהילה סגורה, הומוגנית למדי ומבודדת. כלפי חוץ היא נראתה כגן-עדן, אבל תפקדה ככת לכל דבר, והיתה למעשה מקום רדוד וחנוק מבחינה רוחנית, תרבותית ואינטלקטואלית. הקהילה היתה כפופה כמעט כולה לקו מחשבה אחד, לקדושת מעמדו של הרב ולפולחן אישיותו. כאישה בודדה וכאם חד-הורית, נבלעתי גם אני בתוכה, אבל "הסתגלותי" המלאכותית העצימה את תחושת המחנק הרוחני והבדידות התרבותית שלי וגררה אותי למצוקה קשה. לא יכולתי לזהות את מקור הבעיה, כי נבלעתי כולי בתוכה ובאופן פרדוקסלי מצב זה הביא אותי אל הגורו, שנחשב לכתובת היחידה לכל המצוקות.

תחושות אשמה עמוקות

הרב-הגורו מאוד התעניין בי וביקש ממני לכתוב לו את קורות חיי. כתבתי לו שלושה מכתבים ארוכים, מכתב אחד בכל שבוע, וסיפרתי בהם את הסיפור האישי שלי. חשבתי שמטרתו היא להכיר אותי טוב יותר כדי לעזור לי, ואף למצוא לי שידוך. בתגובה הוא ביקש ממני להוסיף עוד קטעים, שהיו חסרים. הוספתי עוד שני מכתבים וחיכיתי. בתגובה הרב-הגורו אמר לי: "אני יודע שסיימת, אבל אנא תמשיכי!". "מדוע אתה רוצה שאכתוב לך עוד?", שאלתי בתמיהה, והוא השיב: "איזו שאלה מוזרה!". תגובתו גרמה לי לבושה ולרגשי אשמה. הרגשתי ששאלתי הביעה, כנראה, חוסר אמון וחשד לא מוצדק כלפי כוונותיו הטובות של הרב החשוב הזה, ומן הסתם פגעתי בכבודו ובכבודה של התורה שהוא מייצג אותה. לאמיתו של דבר, השאלה שלי לא היתה "מוזרה". היא היתה נורמלית ולגיטימית לחלוטין, אבל בתגובתו הוא נטרל את היכולת שלי להתגונן כנגדו, שהרי "התגוננות" פירושה במקרה זה הטלת ספק, ואני נדרשתי להאמין אמונה עיוורת. על-ידי תרגילים חוזרים ונשנים מן הסוג הזה, שנראים קלילים וחסרי חשיבות, הרב-הגורו הרגיל אותי להטיל ספק בתחושותי, לדחות אותן ולהרגיש אשמה בכל פעם שהעזתי לחשוד בו ובמניעיו.

ואכן, הגורו ביקש ממני לכתוב לו באופן קבוע פעם בשבוע ולספר לו כל מה שעולה בדעתי, ללא כל מיון, בטענה שהוא נהנה מסגנון הכתיבה השירי שלי וכל מה שמעניין אותי לכתוב, מעניין אותו לקרוא. ריטואל זה, שהוא יצר, הידק את הקשר הרגשי שלי אליו. התעניינותו בי החמיאה לי מאוד והציפה את לבי בהכרת טובה כלפיו. לא היה לי שום ספק שכוונותיו כלפי היו אך ורק טובות, ונדיבותו המיוחדת ריגשה אותי מאוד. כיוון שלא יכולתי להבין באופן רציונלי את התנהגותו יוצאת הדופן, היא נראתה לי כמעט סוריאליסטית, או כהשגחה פרטית ששלחו לי מן השמים. בעיניים עצומות שיתפתי פעולה עם ריטואל הכתיבה המוזר ומסרתי את כל חיי וגורלי בידיו. כך הייתי כולי חשופה לפניו. הוא עודד אותי למסור לו את סודותי, בטענה שהוא רוצה לעשות אותי "מאושרת", ואני עצמי גיליתי לו את הפתח שיוכל לחדור דרכו לתוכי ולהשתלט עלי. הכול התחיל בתחושה של התרוממות רוח עצומה ואופוריה, שהיתה באופן הדרגתי לסיוט. מחשש להיראות שוב "מוזרה" ולפגוע בכבודו, נמנעתי מלבקש הסברים על דברים שנראו לי משונים, ונשארתי בערפל.

השפעתו המניפולטיבית של הגורו חודרת לתת-מודע תמיד בדרך עקיפה, באמצעות ההשפעה על הרגש ושטיפת-המוח, באמצעות רמיזה, במצב של בושה וטשטוש המחשבה, בלי ששמים לב לכך. הרב-הגורו תמיד בורח ממצבים ברורים וחד-משמעיים, ומרגיש נוח רק בערפל, שעוזר לו להטעות ולהתחמק מאחריותו. הוא מפזר סביבו מנות קטנות של "רעל", של ספק עצמי, של בלבול, של גילוי עריות. בה-בעת הוא דואג לפזר גם הצהרות הומניסטיות, פמיניסטיות ומשיחיות, שמעוררות כלפיו אהבה והערכה בקרב קהלו המצומצם, וגם בציבור הרחב.

הוא מקיף את עצמו בנשים אדוקות הכנועות בפניו ותלויות בחסדיו, בליטופיו הנפשיים ובנשיקותיו ה"רוחניות", שהוא מושך אותן בהצהרותיו הפמיניסטיות ובגילויי הסימפתיה לכאבן. החיזור בחותמת התורה הוא נשקו החזק ביותר, ובאמצעותו הוא מבלבל את הנשים מבחינה רגשית ומרדים את מנגנוני השמירה העצמית שלהן. כאשר סיפרתי לו את הסיפור האישי שלי, הוא הציע לי, כולו נרגש, פתרונות פלא ואושר שלא מן העולם הזה, והציג את עצמו כ"משיח" הפרטי שלי שבא מן השמים כדי להציל אותי.

תחת מסכה של מומחה לענייני צניעות, ובעטיפה "רוחנית" או "טהורה", הוא יוצר מתחים ארוטיים בהשמעת ביטויים דו-משמעיים שגורמים למבוכה גדולה, לאי-שקט ולרגשי אשמה. בתקופה ההיא הייתי עסוקה מבוקר ועד ערב בנסיונות לפענח את אמירותיו המטורפות, שהציפו אותי: "אני אקרא במחברת האינטימית שלך בעולם הבא, כי שם הכול יהיה מותר!", או: "מה זה חמשת אלפים שנה, כשיש אהבה", וכן: "אנא תכתבי לי עוד. זה תענוג גדול בשבילי. שירייך משכרים אותי. אני צמא למכתבייך". וגם: "אל תמייני, אני קורא הכול, שותה הכול, בולע הכול! תספרי לי את הפנטזיות שלך. גם הן טהורות". ושוב: "מכתבייך מחברים בין נשמתך לנשמתי לנצח! הם כמו קרן האביב. הם מזון רוחני בשבילי", ועוד: "גם כשאני רחוק, את בלבי וברוחי לנצח. ה' אוהב אותך ואני הולך בעקבותיו!", וכן: "כשאת מאושרת אני מאושר, וכשאת עצובה גם אני עצוב. את נסיכה ומגיע לך נסיך. אני אמצא לך אותו", וגם: "אם את עצובה, תחשבי עלי!".

הוא טען באוזניי שברצונו "לעזור לי", ושהוא "ישחרר" את ההזיות הרומנטיות שלי מהמעצורים הטבעיים שיש בי, וקבע שהמכתבים שלי (ובעצם, החיים שלי ואני כולי) הם "מתנות" בשבילו, ושייכים לו. וכך, הוא גנב מן המכתבים כמה קטעים וחתם את שמו עליהם, ובאותה העת עודד אותי לכתוב לו ללא הפסקה ולשפוך לפניו בלי חשבון את לבי ואת נשמתי. ככל שהוא רוקן אותי מעצמי, הרגשתי מצוקה יותר קשה וייאוש. הוא מעולם לא התייחס אלי כאל אישה בוגרת, בעלת תבונה ונסיון חיים (הייתי אז בת 42), אלא כילדה דבילית ושברירית, מעוררת רחמים, ואכן כזאת נעשיתי. "תתקשרי אלי כל ערב אחרי עשר. אני מחכה לך. אני אוהב לשמוע את קולך הילדותי". הרגשתי כמו ילדה אידיוטית, פחדנית וחסרת אונים, אבודה לבדה בעולם גדול ממידותיה. והוא היה כל ישועתי, כל תקוותי, כל עולמי, ובו החזקתי בכל כוחי. ובמבט לאחור, אינני מבינה איך נקלעתי למצב הזה.

בהתחלה, כדי לקנות את אמוני, הוא הציג בפני את דמותי כדמות נעלה של נסיכה אהובה, שמובטח לה עתיד נפלא. בהדרגה, כמו ראי מעוות, הוא שיקף לי דמות עצמית שלילית, והתחלתי לשנוא את עצמי. הנסיכה היתה לאישה ילדותית, בעלת דמיון מופלג מדי ורגשות לא יציבים.

פרח שצמח בערמת בוץ

בכל פעם שניסיתי לברוח ממנו, הוא הכניע אותי מחדש והחזיר אותי "הביתה" על-ידי גרימת רגשי אשם (על כך שאני חושדת בו), ומתן תחושה שאני מחמיצה את הסיכוי האחרון שלי. הוא מכיר את דרגת ההכנעה של כל אחד ואחד מחניכיו, ויודע עד איזה גבול אפשר להרחיק לכת בלי לגרום לשבירת הכלים ולהמרדה. ביחס לאחדים, תמימים וכפופים יותר לסמכותם של הרבנים, הוא יעז לעבור גבולות בצורה מרחיקת לכת, ואילו כלפי החשדן יהיה יותר זהיר.

לא חייבים להיות בעלי "שריטה" כלשהי באישיות, כדי ליפול קורבן לגורו. די שהוא ייגע בנקודת חולשה אחת של הניצוד, שאפילו אינו מודע לקיומה, כדי שיוכל למשוך אותו אליו ולהפיל אותו לתוך תהום. זה יכול להיות חוסר ודאות או דאגה כלשהי, כמיהה גדולה לאהבה, צורך עצום להתבטא, קצת עצבות, בדידות או שעמום. דרך הנגיעה בנקודה הקטנה הזו הוא פורץ לתוך המבצר הפנימי של הקורבן, ומבצע את זממו.

בניגוד להשפעתו של רב אמיתי, שמדרבן כל הזמן את מחשבתם של תלמידיו ובני קהילתו, מזכיר להם את אחריותם האישית ומעודד אותם לפתח את אישיותם ואת יכולותיהם, הרב-הגורו שהכרתי מדכא בהדרגה את יכולתם של חסידיו לִרצות, לחשוב, להחליט, להתקדם ולהסתדר באופן אוטונומי. אל הגורו מתייחסים מתוך אידיאליזציה, כאל אליל. הכריזמה המרשימה שלו וקדושת מעמדו כרב גורמות למעריציו להרגיש קטנטנים במחיצתו. הם מעמידים אותו מעל לכל ערך מוסרי או דתי, ומעל לכל היגיון ומצפון.

הרב-הגורו שהכרתי מבקש כל הזמן להיות מרכז העולם (ומרכז עולמה של האישה), ומנסה למשוך אליו תשומת-לב, להפתיע, לסנוור, להרשים ולזעזע, לפלוש לכל מקום ולהתערב בכל תחום של החיים. הוא כופה את דעתו בכל דבר: בין אם מדובר במדע, ברפואה או בפילוסופיה. כמו כל גורו אחר, הוא בקי בעיקר בתחום הפסיכולוגיה, שמעניקה לו כלים משוכללים לתמרן ביחידים ובהמון. הרב-הגורו שהכרתי הנו מציצן מושבע, שנלהב ממשחקי החיטוט בנפש האדם ונהנה לגרום שם להפרות סדר, כי העיסוק הזה הוא בשבילו שעשוע ותענוג גדול. כיוון שמדובר ברב הנחשב ל"גדול הדור", קשה מאוד להאמין בעובדות, אפילו אם הן מתייצבות לך מול העיניים.

אין לצפות ממנו שהוא יצטער על הסבל שהוא גרם לי ולרבות אחרות, ויחזור בתשובה. הוא מעולם לא ראה עצמו אחראי למצב, וכל הבעת סליחה מצדו תיעשה בגלל מניע אינטרסנטי בלבד. תמיד הוא האשים אותי על כל סבל וכל נזק שגרם לי, בטענה שאני "בעייתית", כלומר, בעלת מצוקה כלשהי. תמיד הוא התחמק מלתת לי הסבר מניח את הדעת. תמיד הוא החזיר לי כבומרנג כל חשד וכל האשמה כלפיו, שהבעתי. הטענה כאילו הקורבן אשם, מפני שהוא זה שנכשל, יש בה עיוות מוסרי חמור ביותר שנוגד את כללי התורה, אשר לפיה לא העיוור אשם אלא הנוכל שנתן מכשול לפניו כדי להפיל אותו!

לאחר שלוש שנים, עקב מותו של אחד מאחיי הגרים בפאריס, התפכחתי לראשונה. תחת השפעתו של הגורו התייחסתי לבני משפחתי בהתנשאות. "את פרח עדין שצמח בערימת בוץ", הוא אמר לי, וגרם לי לזלזל ב"בוץ" שגדלתי בתוכו. התייחסתי אל בני משפחתי כאילו הם חיים על כוכב אחר, אבל למעשה אני זו שחייתי על כוכב אחר. אחיי נפגעו ממני, ולכן לא הודיעו לי כאשר אחי היה חולה ובמצב סופני. מותו היה מכה קשה שהחזירה אותי בברוטליות אל המציאות. בשל רגשי האשם כלפי אחי שנפטר התעורר בקרבי כעס עצום כלפי הגורו, שבגלל הקשר עימו לא התאפשר לי להתפייס עם אחי לפני מותו ולהיפרד ממנו. מרוב כאב גיליתי פתאום את פרצופו האמיתי של הגורו, והבנתי שהוא בעצם רודן נרקיסיסט וערמומי שרמס וניצל אותי, והפר את אמוני, וכוונותיו כלפי לא היו טובות כלל. התפכחותי הפתאומית הכניסה אותי לבהלה עצומה. הייתי כאישה שמתעוררת באמצע הלילה בבית שעולה באש, ולא יכולתי לשמור בלבי את הזעקה שפרצה החוצה. חיפשתי תמיכה, ומצאתי אהדה אצל חברות אחדות. הקהילה עצמה הגיבה בחשדנות ובעוינות. בעיני כולם הרב-הגורו הוא "פרה קדושה" שאסור לגעת בה. כמיעוט קטן מול אלפי תומכים אדוקים, לא יכולתי להמשיך למרוד בגלוי נגד "גדול הדור" המקומי. אחרי נסיון היחלצות כושל חזרתי שוב, למשך כמה חודשים נוספים, למצב התלותי בו. הייתי עדיין תחת שליטתו, ולכן לא האמנתי בתחושותי והאשמתי רק את עצמי, וכדי לכפר על הבגידה החמורה שלי (הפעם גיליתי את הסוד שלו לאחרים!), כתבתי לו מכתב התנצלות – שהיה בעצם מכתב כניעה והתאבדות – שבו אני מאשימה את עצמי בכול ומטהרת את שמו מכל אשמה ומכל חשד. במכתב הזה תיארתי את עצמי כדמות השלילית והמעוותת שהגורו שיקף לי, דמות של אישה בעייתית ולא יציבה, בעלת דמיון מופלג מדי, אשר לא שולטת ברגשותיה.

התפכחתי סופית כאשר פגשתי קורבנות נוספים, ויכולנו לעמוד על הדמיון בין המקרים ולחקור לעומק ובאופן רציונלי את כל הסוגיה הקשה הזאת. הודות לקריאה בספרי עדויות שונים ושיחות ארוכות עם חברותי ועם אנשי מקצוע, למדתי את פשר מוזרותו של הגורו, מתוך הנחה שאין לך דבר מוזר שאין לו הסבר. לאט-לאט, שלב אחר שלב, התחלתי להבין מה קרה לי במשך שלוש השנים שבהן לא הייתי אני עצמי. התבוננתי במציאות בעיניים פקוחות, והתברר לי שמדובר במקרה של התעללות נפשית מתוכננת ומתוחכמת. הבנתי שאין במיתוס של הרב-הגורו הזה ובמסתוריות אישיותו שום ערך רוחני! בעזרת ההיגיון והשכל הישר שלי, וכללי המוסר שעליהם גדלתי, הגעתי למסקנה שאין באיש הזה שום רמה מוסרית! מצאתי שהוא פסיכופת ומציצן נפשי מושחת, שמרמה את כולם ועוטה על עצמו מסכה נעלה. בכל יום באותה תקופה מצאתי חלק נוסף שהשלים את הפאזל, ונתן לי תמונה ברורה יותר של כל התופעה. זו היתה עבודת מחקר אנליטית אינטנסיבית מאוד, ששקדתי עליה. חזרה להבנה הרציונלית מנעה ממני פגיעה נפשית עמוקה יותר – ואולי בלתי הפיכה – והחזירה אותי לגמרי לעצמי. לאט-לאט השתחררתי מהתלות, מעבודת האלילים ומן הטירוף הקולקטיבי שהייתי חלק ממנו. ההתפכחות היתה נלהבת, אך קשה וכואבת. לא יכולתי לשמור בלב את הסוד הנורא הזה, שבאופן בלתי נמנע נחשף מאוחר יותר בכלי התקשורת.

כאשר זעקתי פרצה החוצה, היא גרמה לרעידת אדמה בסביבתי. ואז, להפתעתי, כדי להציל את הגורו מגזר-דינו, נשים משכילות ו"פמיניסטיות", רבנים מוסמכים ועוד אטומי לב למיניהם שהושפעו מהגורו, גזרו עלי "דין רודף", השמיצו אותי ועשו לי רצח אופי: שפכו את דמי ברחבי הארץ. עקב ההתנכלות הקשה הזאת נפגעתי מבחינה נפשית, חברתית וכלכלית. הגורו עשה שימוש ציני בחומר הסודי ובמכתב ההתנצלות שהוא חילץ ממני בשעת חולשתי, והסית נגדי את ההמון העיוור והקנאי שקבר אותי בעלבון, בנידוי ובעוני.

רק מספר מצומצם של נשים היו מסוגלות להתפכח, אך לא היה באפשרותן להתלונן. הן שיתפו פעולה עימו מרצונן, והשאירו בידו ראיות חמורות שהיו עלולות לשמש כנשק קטלני נגדן, אם יתלוננו. בקרב הציבור הזה, הכפוף לרודנותם של הרבנים, הפחד הוא דבר מובן מאליו ובגדר נורמה. פחד מפני הרבנים הוא חלק מהדת של הציבור הזה, שחושש מכוחנותם. אבל יותר מכול כולם מפחדים מהגורו, שמוכן לזייף מסמכים וחתימות ו"לחסל" אנשים חפים מפשע כדי להציל את תדמיתו. כי לגורו אין מצפון ואין רחמים, ובוודאי אין לו יראת שמים. הוא מוגן היטב בזכות עמיתיו, קדושת מעמדו ואלפי הנשים והמכורות לו ומוכנות לדקלם את שבחיו מעל כל הגגות!

למרות הכול, החלטתי להשתחרר מן הפסיכוזה הקולקטיבית שהרסה את חיי, ולהילחם. זו מלחמת ההישרדות שלי, ואני רואה במלחמה זו גם שליחות. אני עושה זאת למעני וגם למען האחרים. אני מאמינה באמונה שלמה שלמרות גודלו, פארו וכוחו של השקר, האמת הצנועה והרמוסה היא זו שתנצח. והעיקר לא לפחד כלל.

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

מרים בת ציון הוא שם עט של אישה שעברה הטרדה נפשית ומעדיפה להישאר אנונימית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה