דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

עיבוד ממוחשב של תמונתו האחרונה של אמיל גרינצוויג. התצלום באדיבות "שלום עכשיו"

אחי, מחריבי

כיהודי אמריקאי הותניתי לחשוש מפני איום על קיומה של ישראל מצד האויב שמחוץ לשער, אך בלילה שבו נהרג אמיל גרינצווייג למדתי לחשוש יותר מכל מפני עצמנו

בליל ה-10 בפברואר 1983, כאשר אמיל גרינצווייג נהרג מרימון שהשליך איש ימין לעבר הפגנה של אנשי שלום עכשיו נגד אריאל שרון, הייתי לישראלי. אני, שעליתי מניו יורק רק חודשים ספורים קודם לכן, איבדתי באותו רגע את תמימותי כיהודי מן הגולה, והבנתי מה חוללו הריבונות, לחצי המלחמות והאינטימיות הכפויה של קיבוץ הגלויות, לסולידריות היהודית במדינת היהודים.

ברגע ששמעתי בחדשות על הרימון שנזרק סמוך למשרד ראש הממשלה, מיהרתי להגיע למקום במסגרת תפקידי ככתב עיתון אמריקני בירושלים. הפצועים כבר פונו והמפגינים התפזרו. מזרק צף בשלולית של דם. בסמוך עמדה קבוצה של מפגיני-נגד מן הימין, צעירים משכונות המצוקה של ירושלים. הם חזרו על סיסמאות בעד שרון בעודם עומדים, פשוטו כמשמעו, בנוכחות דם יהודי – אותו דם שדוברי הימין הקפידו תמיד להדגיש כי איננו הפקר.

אמרתי להם: "יהודי נהרג כאן הערב."

"מי שלח אותך הנה?" לעג אחד הנערים. "שמעון פרס?"

חבריו צחקו.

מאוחר יותר גיליתי כי אמיל גרינצווייג היה בן דוד של בן דוד שלי. ואולי רובנו כאן בני דודים של בני דודים. אבל מסתבר שאין בכך די להפוך אותנו לאחים.

כיהודי אמריקני הותניתי לחשוש מפני איום על קיומה של ישראל מצד גורם זר, האויב שמחוץ לשער. אך אותה הצצה אל תוככי האפוקליפסה הישראלית באותו לילה לימדה אותי לחשוש יותר מכל מפני עצמנו. למדתי כי הסכנה האמיתית לקיומה של ישראל תהיה פתרון קיצוני שמחצית אחת של האומה תכפה על המחצית האחרת, העלולה להגיע בשל כך למצב של ניכור הרה-גורל. התסכול וחוסר האונים הם המפתים את היצר הרע של כל אחד מן המחנות: את הימין לאלימות נגד יריבים פוליטיים ואת השמאל להזדהות עם האויב. המחויבות הפוליטית שלי נעשתה אפוא לתמוך בגורמים המעוניינים לבלום את הפיתויים הללו ולהציל את החברה הישראלית מחורבן בידי עצמה. וכך, כמעט בכל מערכת בחירות הצבעתי נגד אלה שלהם עזרתי להיבחר בבחירות הקודמות, בניסיון לאזן את הקיצוניות של כל צד ולמנוע מן השמאל או מן הימין להיקלע לתחושה מסוכנת של חוסר אונים.

הפחד האפוקליפטי

הדיון הציבורי שלנו כה מר וקשוח עד שאנו יכולים להתווכח במשך עשרות שנים על אותן נקודות בדיוק באותה שפה ובלי לאבד מן הלהט שלנו, והסיבה לכך היא שדיון זה נולד מתוך פחד אפוקליפטי. בארצות אחרות מתמקד הדיון הפוליטי בטובת המדינה. אצלנו הוא מתמקד בהישרדותה. תהיה השקפתנו הפוליטית מה שתהיה, כולנו מסכימים על דבר אחד: אם יריבי יגשים את חלומותיו, המדינה לא רק תתדרדר אלא תיחרב כליל.

הקריאות לפיוס ולאחדות לאומית נידונו מראש לכישלון מפני שכולנו, בצדק, תופסים את המחנה היריב כמחריבנו. השמאל מוכן לעקור עשרות אלפי ישראלים מבתיהם ולהרוס את מפעל החיים של דור שלם של ציונים דתיים. ואם הקואליציה הדתית-לאומית תגשים את חלומה, הליברלים יתייאשו מן התקווה לחיות אי פעם במדינת ישראל נורמלית, ורבים מילדיהם, אם לא הם עצמם, יימלטו מן הארץ. כך או כך, טיטוס הצורר מתגלה לנו בדמות אחינו היהודים.

זוהי אפוא האירוניה בה אנו חיים: יכולתנו לראות זה בזה אחים נובעת מתחושת הגורל המשותף, אך הדבר שאנו מסכנים הוא בדיוק מדינת ישראל של המחנה האחר.

הפחדים האפוקליפטיים ההדדיים חודרים אפילו – ולוא גם בנימות סמויות – אל המחלוקת בין חילוניים לדתיים. טומי לפיד הסביר כך בראיון מדוע הוא מאמין שהתחזקות החרדים מאיימת על קיומה של מדינת ישראל: היהודים האמריקניים הליברלים יחושו ניכור כלפי "בני הדודים המשוגעים מהמזרח התיכון", לדבריו, ובעקבות הניכור הזה נאבד את אהדת הקונגרס וישראל תישאר בודדה ופגיעה למתקפה הסופית מצד הערבים." ואילו בעיני החרדים נתפס החילון כאיום קיומי: כבר פעמיים גלינו מארצנו מפני שלא שמענו בקול האל, ואם נזהם שוב את ארץ הקודש בעבודת אלילים הדוניסטית, אנו עלולים להמיט על עצמנו עונש נוסף של גלות בידי שמים.

כדמוקרט וכיהודי מאמין, החששות הללו הם גם החששות שלי.

מותו של אמיל גרינצווייג עזר לי להגדיר מחדש את חיי המקצועיים. כעיתונאי ניסיתי להבין את הפחדים הסותרים של הימין ושל השמאל, של החילוניים ושל הדתיים. ניסיתי לאזן את הפחדים הללו בכך שהכלתי אותם בתוכי, בכך שהזדהיתי ברמה מסוימת עם כל המחנות שלנו – ובעצם לא עם אף אחד מהם.

אלא שבחודשים האחרונים, כאשר ממשלת ברק גמלה לפלסטינים על אלימותם בוויתורים חסרי תקדים בירושלים, התחלתי לאבד את האיזון הפנימי. כשהשמאל, הציע לבסס בירושלים את יאסר ערפאת ואת המיליציות שלו למרות התמוטטות תהליך השלום, הוא חשף את נכונותו להסתכן בקריעתה של העיר ואולי את התיעוב שהוא רוחש לירושלים.

השליטה המשותפת בירושלים הייתה אמורה להיות שיאו של תהליך פיוס הדרגתי, שבמהלכו היו שני הצדדים אמורים ללמוד את השיגרה של השלום ורק אז, היינו יכולים לשלוט במשותף בעיר הרגישה הזאת.

אלא שממשלת ברק הציעה לחלק את ירושלים בעיצומו של סכסוך מזוין, גם לאחר שכל מסיכות הפיוס נפלו. ומה שגרוע עוד יותר, השמאל היה מוכן להסתכן בקריעת העם היהודי. העברת חלק מירושלים לידי ערפאת בתנאים הנוכחיים היה יוצר שסע כה עמוק בחברה הישראלית, עד שאפשר היה להניח יסודות מחודשים של אמון רק כעבור דורות, אם בכלל. הוויתור על ירושלים, אפילו בלי העמדת הפנים של שלום בתמורה לכך, יהיה הלם שממנו לא נתאושש. נכונותו של מחנה השלום לסכן את כל היקר לעם היהודי למען תהליך שאמינותו התפוררה פירושה ששוב לא אוכל לבטוח באחיי מן השמאל שיגנו עלי מפני סכנת חיים – הדרישה הבסיסית לקיומם של עם או של חברה.

בשורת הבתים האחרונה

תחושה זו של בגידה היא אישית ולאומית גם יחד. אני גר ברחוב החי"ל, בשורת הבתים האחרונה בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, מול הכפרים הערביים עיסאוויה וענאתא. אם יעברו הכפרים הללו לידי ערפאת, אין לי כל ספק שתחת מטחי אש התנזים מעבר לוואדי יהיה רחוב החי"ל לרחוב האנפה הבא. הגבעה הצרפתית היא מקום בטוח יחסית רק מפני שכאן, שלא כמו בגילה, איננו גובלים בשטח הנמצא בריבונות פלסטינית והשליטה הביטחונית בגבעות שממול עדיין נתונה בידינו. השמאל מאיים אפוא להרוס את ישראל שלי, להגלות אותי מביתי.

פחדינו ההדדיים הגיעו לשיאם במערכת הבחירות האפוקליפטית שהסתיימה לאחרונה. אף אחד משני המועמדים, לא נחשב לבחירה אידיאלית אפילו בעיני מצביעיהם, אך במובן מסוים היו אלה מועמדים הולמים: שני גנרלים, שמתחו את ההיגיון של הימין ושל השמאל עד הקצה, ויחדיו הם מגדירים את האיוולת של כל אחד מהמחנות. שרון לא עצר בשערי ביירות כדי לחסל את אש"ף, וברק לא עצר בירושלים כדי להכנע לאש"ף. שניהם מעוררים בלב יריביהם הפוליטיים את החרדות הקיצוניות ביותר. השמאלנים פוחדים ששרון יביא את המלחמה האזורית הבאה, מלחמה שתהיה הרסנית כמלחמת גוג ומגוג. ואילו הימניים חששו כי ברק מסכן את עצם קיומה של המדינה על ידי ערעור כושר ההרתעה שלנו ורצוננו הלאומי.

מערכת הבחירות הזאת גילמה את האכזריות של המציאות הישראלית. מי שהצביעו בעד ברק כדי להציל את תהליך השלום מסכנים את ביתי, את יכולתי לחיות חיים נורמליים בגבול ירושלים. ואלה מאיתנו שהצביעו בעד שרון כדי להציל את ירושלים מערערים את תחושת השייכות של השמאל.אם איננו יכולים אפילו להצביע במדינה הזאת בלא לאיים זה על זה בגלות, איך נוכל לפעול כאחים?

במבט לאחור אני שואל את עצמי אם לא טעיתי כשחשבתי שהייתי לישראלי בלילה שבו נרצח אמיל גרינצווייג. ייתכן שכל השנים הללו הצלחתי למצוא איזון בין הפחדים הפוליטיים והתרבותיים הסותרים שלנו מפני שנשארתי כנראה צופה מן הצד, ורק עתה, כשאחיי מאיימים על ביתי, אני יכול באמת לתבוע את מקומי בטרגדיה הישראלית.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" וב"ניו-ריפבליק"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה