דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

צילום: רפי וולך

אחים אנחנו

אנשים אחים אנחנו. כך אני מרגיש. בלי מתיקות של ביחד, בלי אהבה גדולה, תוך נסיונות להבין, תוך שאני נושא עימי כל הימים צער של שתיקה כפויה ומטען גדול מאוד של טינה וזעם, ללא שמץ של רומנטיקה ובלי יכולת לעצום עין בחדר השינה המשותך לכל האחים

הייתי בן שש או שבע כששאלתי את אמי באחד הימים: "אמא, איך זה ששומעים על היהודים בימי קדם ובתקופת הרומאים, ואחר-כך רק בימינו?". על כך השיבה לי אמי במעוף הציפור שהחל בחורבן הבית הראשון והגיע עד לשואה, דרך המרד הגדול, הקהילות ברחבי העולם, ימי-הביניים ותור הזהב בספרד, עיירות במזרח אירופה ותקופת ההשכלה, ואכן, הסתיים בשואה ובהקמת המדינה. "ולכן אנחנו צריכים מדינה משלנו", סיכמה למול עיניי הפעורות. "שמע ישראל", כך לימדה אותי, יזהה אותי מיד בפני כל יהודי, אם אזדקק להציג הוכחה ליהדותי, סיסמה סודית, רק שלנו. והיה גם "כל ישראל ערבים זה לזה", בדיוק כמו במשפחה.

כי פעם אמנם היינו "אנחנו". גוף חם ומוּכּר ונצחי, שהתקיים מילדותי בחיפה ועד לשנות התבגרותי. אנחנו יצאנו ממצרים, אנחנו התיישבנו בכנען על-פי ההבטחה שהאל נתן לאברהם אבינו, אבי כולנו, ואנחנו צאצאי השבטים – שבטי ממלכת יהודה, כי הרי אנחנו יהודים ובני עשרת השבטים היו לאחינו האבודים, לאחר שאבדו בגלותנו הראשונה – ואנחנו שבנו ארצה בשיבת ציון, וגם ניצחנו את היוונים ומרדנו ברומאים וחזינו בחורבן המקדש, הבית השני, וגלינו מן הארץ והתקיימנו אלפיים שנה ושבנו אליה לאחר אינספור עליות ומורדות. אנחנו. פשוט מאוד. "אנחנו", "היהודים". מלים נרדפות, שציינו את הנוסעים על סיפון ספינת "נצח ישראל" השטה בים ההיסטוריה. השאלה מי הם אותם נוסעים מעולם לא עלתה לדיון.

הספינה היתה מופשטת מעיקרה, אף כי בשני קצותיה של מנהרת ההיסטוריה – בימי קדם ובימינו – עגנה לחופיה של המולדת ההיסטורית. באטלסים ההיסטוריים הוצג שטחה המשתנה של הישות היהודית, מין בהרה מוזרה שהתרחבה והצטמקה, נאכלה בצדיה או תפחה בגוון כהה שהזדחל לכיוון זה או אחר. המפה שבתודעה היתה סדרה דינמית של צורות, מן הכרעיים המפוצלים של גבולות החלוקה ועד לישראל הגדולה, עם הבליטה בצד הימני של ראשה והמשקולת הגדולה מדרום. אמנם נולדתי ב-1963, אך המפה שחוויתי, מפת המולדת שלי, היתה תמיד אותה גבירה צרת מותניים, צעירה דקת גו שאגן ירכיה מתרחב בטרם תוצר צלליתה בחצאית ארוכה והדוקה הנמשכת עד לקרסוליה. מיתארי גופה היו בעיניי תמיד כשל שחקנית קולנוע הוליוודית משנות הארבעים. ב-1967 הוספנו לנו "שטחים כבושים" או "מוחזקים", שלא היו מקומות של ממש, ולא רק מפאת שמם. בילדותי הם היו בעיקר אובך חום-אפרפר באופק שמאחורי חדרה, העיר הקרובה לביתם של סבי וסבתי, אזורים שאינם שלנו, שאיננו באים אליהם אלא רק מחזיקים בהם, בינתיים.

אך במחצית השנייה של שנות השבעים חל שינוי. השינויים שהתחוללו במדינה לאורך השנים החלו להסתמן על פני השטח, בד בבד עם ראשית ההתבגרות שלי ושל חבריי. כיום, לאחר שנים כה רבות, עולה בדעתי חבורת חסמב"ה שהיה בה מנשה התימני, כשם שלמפלגות הגדולות היה חבר-כנסת ספרדי "לצורך הייצוג", ואני גם שם לב שלא היה בחסמב"ה אף לא ילד דתי אחד. עליית מנחם בגין לשלטון עימתה אותנו, תלמידים על סף התיכון, עם ממדיה של ישראל הלא-אשכנזית, ולא פחות מכך, עם קיומם של דתיים אחרים מאלו שידענו עליהם עד אז.

מי היו מבחינתנו, ילדים שגדלו בחיפה, הדתיים עד 1977? היו החרדים, כמובן. כלפיהם לא יכולנו לחוש כל אמפתיה או הבנה. סיווגנו אותם כיהודים שנתקעו בשלב הקודם, שסירבו לציונות ולעולם המודרני. מוזרים, מגוחכים, דוברי שפה אחרת, נרתעים וסולדים מאיתנו לא פחות משאנו נרתענו וסלדנו מהם. בחיפה הם כמעט לא נראו. ידענו שהם חיים בירושלים. בירושלים זכינו מהם למבטים נרתעים, עוינים, או היינו שקופים בעיניהם. את הדתיים האחרים הכרנו, אף כי לא כינינו אותם בשם. היום הם ידועים כחובשי כיפות סרוגות. בימים ההם כינינו אותם פשוט "דתיים". הם למדו בבתי-ספר נפרדים, מיעטו מאוד להיראות אחר-הצהריים והלכו לתנועת-נוער אחרת. פה ושם הם שימשו מטרות לחצי לעג: הם היו פחות אתלטיים מאיתנו, חיוורים לאין-ערוך, קלים להגיב לכל התגרות ובוודאי סגורים יותר מול העולם המודרני, העולם הגדול שעורר בנו עניין גובר ושנשאנו אליו את מבטינו. היום אני מבין שאותם דתיים היו בני עדה אחרת. כשחלפנו לידם חשנו שעולה מהם עננה מעורבת, מקצתה זלזול ומקצתה קנאה. סביבתם הגבילה אותם, חנקה אותם בלבוש, בשעות לימודים ארוכות, בחובות ובאיסורים בכל תחום, החל משבת וכלה בספרי קריאה. נהנינו מעליונותנו ולא נתנו לכך מחשבה נוספת. גדלנו במדינה ציונית וחילונית, והיינו תמימים. עודדו אותנו להיות חופשיים וגאים, לזהות את עצמנו כנוסעים על אותה ספינה שיצאה לדרך מאור כשדים או ממצרים הפרעונית, ועדיין שטה במרחבי הנצח. ידענו מי אנחנו.

להט לא מוסבר

אך המחצית השנייה של שנות השבעים הביאה איתה משבר גדול. בדיוק בשעה שבני גילי רכשו להם ניצנים ראשונים של תודעה פוליטית וספקנות מחשבתית, היתה המדינה נתונה במערבולת שלאחר מלחמת יום-כיפור. בעת שניהלנו ויכוחים סוערים ועמוסי הורמונים על "לסגת משטחים" או "לסגת מהשטחים", כשרק נער אחד בכיתה הקפיד לזעוק יום אחר יום, בהיסטריה של ורידים תפוחים, "לא כבושים! משוחררים!", גילינו שהדתיים ההם חובשי הכיפה הסרוגה, אלו שחיו לידנו ודבר לא הפגיש בינינו, החלו להיצמד בלהט לא מוסבר לרגבים של תחנת הרכבת התורכית בצפון הגדה המערבית (זה היה שמה אז), מטפסים על אבנים עותומאניות זנוחות ומניפים עליהן דגלי ישראל. והמוזר מכול: לא זו בלבד שאיש אינו מעז להתייצב מולם, אלא גם אין מסבירים לנו במה הדברים אמורים. התברר שהם מייחסים קדושה מוחשית למקומות הללו, לרגבי האדמה ולסלעים עצמם. מבחינתנו קדושה היתה עניין מופשט, עניין של קונצנזוס היסטורי ותרבותי, הקשרה של הדת במובנה הרחב והמשותף: הכותל, ספר התורה, קיומו של העם. אני בטוח שאיש מבני המחזור שלי בבית-הספר התיכון לא פתח מפה כדי לחפש עליה את המלה "סבסטיה". זה פשוט לא היה כאן, לא יכול היה להיות לכך כל קשר לקדושה. השטחים הכבושים היו מבחינתנו קלפי מיקוח לקראת שלום עתידי, רחוק מאוד, לכשישתנו התנאים. היתה בהם ארעיות מכוח ההגדרה. ללכת לגור שם? איש לא העלה דבר כזה על דעתו. הבית הוא כאן. לא שם.

מעולם לא חינכו אותי על הרעיון שיהודי זה עניין של דעה. מעולם לא היתה לי בעיית "מיהו יהודי", ומעולם לא חינכו אותי שהיהודים הם גוף אחיד, כשם שלא חינכו אותי לסווג אותם על-פי "איכות" השתייכותם (זה קצת סתום) לעם או יהדותם בכלל. מבחינתי, מבחינת כל בני גילי שגדלו סביבי, כולם היו יהודים. משלמה לורנץ בכנסת החנוט בשחורים ובהבעת פנים צפודה, ועד לחנן פורת בעל המבט המשונה והבלורית התש"חית התמוהה המתנופפת באוויר הטעון של סבסטיה. ואולם, את ההשתטחות הסוערת על האדמות הכבושות ועל טרשיהן השונים כל-כך מנוף הארץ לא יכולנו להבין. כשראינו תמונות ישנות של עולים הנושקים לאדמת הארץ בנמל-התעופה הבנו שמדובר במחווה סמלית, שמחה על הגעתם לכאן, למקום משלהם, על עלייה לארץ הקודש, אך זה איננו ביטוי של יחס לרגב זה או אחר. דבר אחד התחיל לחלחל לתודעותינו: לפנינו רגש אחר לחלוטין, תופעה שונה שאינה נקשרת לדבר ממה שידענו.

מונחים פסיכולוגיים

דימוי האחים מושך בלשוני לדבר על משפחה. ואם אדבר כך, אזדקק למונחים סוציולוגיים ופסיכולוגיים, אדבר על אח בעייתי, על אח משונה בעיניי, על אח שאני צריך להבין או ללמוד לסבול אותו, על אח שלמרות הכול הוא אחי, על דם שהוא תמיד סמיך ממים ועוד כיוצא באלה. אומר מיד: אינני מעוניין לדבר במונחים הללו. במשפחה המוכה שלנו קרה אסון גדול, שהחל להירקח לקראת אמצע שנות השבעים והגיע לשיאו עד כה בחודש נובמבר 1995. אם עלי להישאר בתחום הדיבור במונחי משפחה אומַר שיש אמירות שאם אדם אומר אותן לאחיו, כמעט לא ייתכן אחר-כך כל דיבור ביניהם. מה אומר לאותו אח שכמעט אינני יכול לחיות איתו באותו בית? "סיבכת את כולנו", "ניצלת את העובדה שאנו אחים כדי לכפות על המשפחה מצב בלתי אפשרי", "ממך יצא רוצח ואתה לא ידעת שהוא צומח בחלקתך"? האם אוכל להסתפק באמירה מסוג "ראיית העולם שלך שונה מאוד משלי, וספק אם השתיים יכולות לדור בכפיפה צרה והגונה אחת"?

אומר את כל זאת, כן, לצערי הגדול. ואומר דבר נוסף: אנשים אחים אנחנו. כך אני מרגיש. בלי מתיקות של ביחד, בלי אהבה גדולה, תוך נסיונות להבין, תוך שאני נושא עימי כל הימים צער של שתיקה כפויה ומטען גדול מאוד של טינה וזעם, ללא שמץ של רומנטיקה ובלי יכולת לעצום עין בחדר השינה המשותף לכל האחים. כל חיי אמשיך ללמוד את הטקסט היהודי לסוגיו. כל חיי אתהה עליו, תוך שאני מניח אותו על גבי כל מציאות יהודית שאני מכיר, מימי הטקסט ותוכנו ועד ימינו. תמיד יהיו כל גיבוריו לסוגיהם חלק מה"אנחנו" שלי. דבר לא ישנה זאת, גם לא אותם אחים שאינני מוכן להיראות בחברתם, העשבים השוטים הצומחים לנו מפעם לפעם. אני יודע שבעיניהם אינני נמנה עם אחיהם. אני יודע זאת מיום שאחד המתונים-לכאורה זעק בכנסת, "מדינה של מתייוונים אתם עושים לנו!", כמה חודשים לפני שהרבנים הראשיים התפלאו "שיהודי ירצח יהודי?". זה בסדר, אני יודע שמבחינה זו מצבי פחות נוח ממצבם, בין היתר כיוון שמצבי יהודי לאין-ערוך: אני מתלבט, מנסה לשבץ אותם בתודעתי, ביחד איתי, באי-נחת ואף בפלצוּת, בתקווה קלושה לעתיד. כי כולנו יהודים ואין דרך להימלט. אנחנו "אנחנו", כך לימדה אותי אמי, יודעים מי אנחנו מתלבטים כל ימינו.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יורם מלצר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה