דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
20 בינואר 2010 | מהדורה 54

מתוך הסרט "סוררת". צילום: איל יצהר

אחווה של סוררות

"מתוך אינטימיות נדירה בקולנוע הדוקומנטרי, המבוססת גם על שותפות ועל אחאיות נשית, חושפת צוריה בסצנות רבות את הטרגדיה של המרידה ביחסים המבוססים על כוח והשפלה, ואת תחושת הקרע עם המשפחות שהפעילו את הכוח, המציאו מחלת נפש, נידו ופסלו". רעיה מורג על סרטה של ענת צוריה "סוררת", זוכה הפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בחיפה המלווה שתי נשים צעירות שפרשו מהעולם החרדי

סרטה הנפלא של ענת צוריה "סוררת" (2009) הנו יצירה ייחודית בעשייה הדוקומנטרית בישראל. הסרט עוקב אחר שתי נשים צעירות, שולמית ושרה, המתמודדות עם המעבר שעשו מהחברה החרדית לחילונית: מחיים של אלימות ושעבוד לחיים של חופש, מזהות נשית שכל תג בה מוכתב מראש לזהות נזילה המתעצבת בכל יום מחדש, מחיים בתוך קהילה ומשפחה לחיים שנכפתה עליהם קריעה טוטלית ובדידות. כפי שמעידה הכתיבה המתלהמת נגד הסרט וגיבורותיו באתרים חרדיים, הכינוי "סוררת" אינו מתייחס לתהליך החזרה בשאלה דווקא, אלא לאקטיביזם האוטונומי של שתיהן. קולן של השתיים נשמע בזכות היותן נשים יוצרות. שרה כותבת בלוג חתרני ומשתפת בחוויותיה ציבור שלם, ושולמית מצלמת צילומי סטיל ברחוב החרדי. במובן הזה סרטה של ענת צוריה מתייחס לסוררת נוספת – הבימאית עצמה – שקולה נשמע בעקיפין באמצעות סיפורן של שתי היוצרות האחרות וששפת הקולנוע שלה מתווכת את המילים של שרה ואת הדימויים הויזואליים של שולמית. האם שלוש שפות היצירה תוכלנה לעולם הלא נראה של מהפכת הצניעות החרדית של העשור האחרון? איך תתאר השפה הקולנועית את שנאת הנשים המופיעה במסווה של תשוקה מיסטית לתיקון העולם ושל נורמות הלכתיות?

שרה נגלית ליד שולחן הכתיבה שלה. בכך היא מצטרפת לשורה ארוכה של נשים יוצרות – ממחברות הרומן הגותי בנות המאה ה-18 דרך האחיות ברונטה וג'ורג' אליוט ועד וירג'יניה וולף – שתסכול, דיכאון וכעס על מצבן הניעו את היצירה שלהן. במאמרה "המטבח של הסופרת" כותבת המשוררת והסופרת הפורטוריקנית רוזאריו פרה: "המילים אפשרו לי ליצור זהות ייחודית, כזו שקיומה הוא תולדה של מאמצי שלי בלבד. לכן אני בוטחת במילים יותר מאשר בטחתי אי פעם באמי. כשהכל מתמוטט… אני יודעת שהמילים שם, מוכנות להשיב לי את בטחוני".

המצלמה של ענת צוריה עוקבת אחר שולמית בשיטוטיה האינסופיים ברחובות ירושלים ובני ברק. ביום ובלילה היא מצלמת באובססיביות את החברה שממנה גורשה. מצלמתה מופנית בעיקר אל ה"אני" האחר – האישה החרדית. אישה אחת, שחשה במצלמה המופנית אליה, ממהרת להתחבא מאחורי עגלת התינוק שהיא דוחפת. צילומה מנציח את הרגע המכריע שבו גם בהיעדר המדכא, המדוכאת שהפנימה את הדיכוי פועלת על פי צוויו. האישה שמתחבאת מאחורי עגלת התינוק מבטאת בשפת הגוף המכווצת שלה את קבלת המרחב הציבורי כמרחב גברי-פטריארכלי-רבני. גופה הופך את עצמו ללא נראה, וכך מבטא ביעילות את מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה כינה "אלימות סמלית". כלומר, דבקות המותנית בהפנמה של השליטה בתוך הגוף המאולף.

תהליך של ריפוי

בסצנה אחרת משוחחות שולמית ושרה על תצלום של אישה חרדית שגופה כפוף, רפוי, ומבטה אטום. היציבה שלה מזכירה את זו של האישה המסתתרת. גםתנוחה זו מונחלת בדרך חברתית ומסמנת השתייכות קיבוצית. המצלמה של ענת צוריה מראה את הצילום הזה שוב ושוב. "זו אני עם עשרה ילדים", אומרת שרה בהתייחסה לצילום. המתח בין האפשרויות השונות של להיות "אני" נמצא בלב הדרמה. התחושה ש"אני" מייצגת "אותה" למרות ש"היא" כבר נכנעה, מופיעה בשיחות של ענת צוריה עם שרה ושולמית על העבר. בשני המקרים ההורים ניסו לשכנע את הצעירות שהן חולות נפש, ובשני המקרים הן עדיין מתמודדות עם ההטמעה הלא-רצונית של אלימות העבר. כך, לאחר ששרה נמלטה עם ילדיה מבעלה ומהוריה, היא פונה קודם כל לאבחון פסיכיאטרי. ענת צוריה בוחרת באופציה של מרחק מפרטי הסיפור. מבחינתה, הפרקטיקה של השעתוק הפנימי הלא-רצוני היא מרחב הדיון המועדף. היא מצלמת את שולמית הנודדת ברחובות כמי שמייצרת באמצעות מצלמתה רפלקציה עצמית המבוססת על משיכה-רתיעה ביחס לאובייקט הצילומי.

מתוך אינטימיות נדירה בקולנוע הדוקומנטרי, המבוססת גם על שותפות ועל אחאיות נשית, חושפת ענת צוריה בסצנות רבות את הטרגדיה של המרידה ביחסים המבוססים על כוח והשפלה, ואת תחושת הקרע עם המשפחות שהפעילו את הכוח, המציאו מחלת נפש, נידו ופסלו. התוצאה מותירה את הגיבורות בזהות קרועה, לעתים אובדנית. ענת צוריה מובילה את השיחה כך שאצל הצופים תיווצר התובנה שהמנגנונים המדכאים והמענישים של החברה החרדית קשים פי כמה עבור המודרים ממנה בהשוואה, למשל, למצבם של גולים או מהגרים; שהרי אלה יכולים לקיים זיקה קבועה עם ארץ המולדת.

מול הקפאת הזמן בצילום הסטיל, ומול הוויראליות של התפשטות הבלוג, מעמידה ענת צוריה את תנועת אוטובוס ההפרדה בבני ברק ובירושלים. במעין חזרה לתקופת ההפרדה הגזעית בארצות הברית עד רוזה פארקס, היא מצלמת שוב ושוב את הנשים עולות מאחור, ואת הגברים היושבים בקדמת האוטובוס. לעתים המצלמה חושפת צפיפות נוראה מאחור ומושבים ריקים לפנים.

האוטובוס נעשה מטפורה לעולם שהוא נע בתוכו. כאלמנט שחוזר ומופיע בסרט הוא מבטא את הפרדוקס של תנועה שמכילה קיפאון, היררכיה דכאנית וסגירות. הציות הנשי להפרדה באוטובוס מצביע יותר מכל על האופנים שבהם תנועת ההפרדה החרדית השתלטה על המרחב הדתי בישראל. כפי ששרה ושולמית מתארות בכאב, מהפכת הצניעות יצרה הפרדה מלאה בין המינים בכל מקום: בבית, במשפחה, ברחוב ובאוטובוס. הציווי על הימנעות מהראיית (showing) הגוף הנשי משועבד לפרספקטיבה של הגבר החרדי, ומנצל מנגנוני דיכוי חוקיים ולא-חוקיים כדי להפוך את הנשי לבלתי נראה, לא קיים, ולכל היותר – נחות.

"סוררת" מספר סיפור אפל שרק אפס קצהו נחשף. נוכח המישטור הקיצוני של הגוף והמרחב בעולם החרדי הבחירה של ענת צוריה ללהק כגיבורות סרטה דווקא את שרה ושולמית הופכת את נוכחותן הגופנית ליותר מאשר אתרים טעונים של התנגדות. גם שולמית וגם שרה הן צעירות יפהפיות, שנוכחותן הפיזית קורנת. יופיין בולט באמצעות הלבוש, החצאית הקצרה, השיער הגולש, התכשיטים והאיפור. אך ב"סוררת" אין הכוונה בהבלטה זו לאמץ את דרכי הייצוג המקובלות של נשים בקולנוע המיינסטרימי, או בתרבות הויזואלית הפופולרית.

בניגוד לקולנוע המיינסטרימי, מבט המצלמה על הגוף הנשי של שרה ושל שולמית אינו מציצני ואינו מחפיץ אותן. מבט המצלמה עליהן מסמן כמובן את המאבק ומשמש אמצעי לחשוף את המתחים בין פונדמנטליזם דתי וחילוניות, בין כניעה והתנגדות, בין פנטזיה וריאליה, ובין אי-נראות וספקטקל. אך, מעבר לכך, בהקשר של ההתנגדות לאינטרס הכוחני של מהפכת הצניעות, ייצוגן על המסך בשיא יופיין משמעו תהליך של ריפוי ושל החלמה. "סוררת" מציע להן ולנו את האופציה של מבט אחר.

 

הביקורת פורסמה בגיליון מספר 54 של "ארץ אחרת": גופניות – בין משטור לחופש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

הכותבת חברה בוועדה האמנותית של "פרויקט קולנוע", קרן יהושע רבינוביץ', שסייעה בהפקת הסרט

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה