דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

אחד ירוק

זהו סיפור על אדם אחד שהיה נושא שהפריע לו עד כדי כך שהוא קם והחליט לעשות מעשה. היום, חמש שנים אחר כך, גם הוא מופתע מהיקף ועצמת ההשפעה שלו. האירגון שהוא הקים לפני חמש שנים הוא ארגון סטודנטים פעילים למען איכות הסביבה, מונה כיום כ-3000 פעילים המפוזרים בלמעלה מ-15 תאים בקמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ.

צילום: איל יצהר

ערן בנימיני היה סטודנט לתואר שני בפיזיקה, כשלאט לאט הבין שאנשים מעניינים אותו הרבה יותר מן הישיבה מול המחשב ימים שלמים. יום אחד הוא קרא בעיתון על פול קסטנר, במאי בריטי, שמחפש סטודנט ישראלי למשחק. הוא ניגש לאודישנים, וכשקיבל את המלגה, הפסיק את לימודי הפיזיקה, ונסע לאנגליה. במהלך שהותו שם התוודע להפגנות של פעילי איכות סביבה נגד כביש 11, M וכששב לישראל חיפש קבוצה דומה של פעילים סביבתיים, כדי להצטרף אליה. באופן טבעי הוא פנה אל החברה להגנת הטבע, וביקש להצטרף להפגנות נגד כביש חוצה ישראל. כשהגיע להפגנות, נוכח שבניגוד להפגנות שהשתתף בהן באנגליה, בישראל לא הפגינו צעירים, לא בני נוער, לא סטודנטים, וגם לא אנשים מהשכונות והערים שהכביש יעבור לידם. האנשים שכן השתתפו בהפגנות היו בעיקר עובדים של החברה להגנת הטבע.

החברה להגנת הטבע, מבצעת מחקרים בנושאי איכות סביבה, מפרסמת דו"חות על מצב איכות הסביבה בארץ, ומשתתפת בדיוני ועדות של הכנסת. כמו כן קים הארגון "אדם טבע ודין" התובע משפטית את מי שמפרים חוקים הקשורים לאיכות הסביבה. ערן בקש להצטרף – ואם אין חבורה כזו אז ליצור – קבוצה של פעילים: כאלו שמגיעים להפגנות, מרימים קמפיינים, ויוצאים למסעות שכנוע ברשויות מקומיות ובאוניברסיטאות, ובקיצור – אלו שממש פועלים בשטח. הבחירה של ערן בסטודנטים, (ערן היה אז בן שלושים ואחת), כדי למלא את פונקציית הפעילים החסרה, לא הייתה מקרית. הוא לא נירתע מן המיתוס לפיו הסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין בעשייה חברתית, היות והוא עסוק בלימודים, טרוד לפרנסתו או במילואים. להפך. ערן בנימיני, מקים ורכז ארצי לשעבר של ארגון מגמה ירוקה טוען כי: "אם קיים פרק זמן בחייו של הישראלי שבו הוא יכול לצאת למאבקים, הרי זה בעת היותו סטודנט, וזאת משלוש סיבות. ראשית, בעוד שנים ספורות, אותם סטודנטים כבר יהיו טרודים עוד יותר בקידום הקריירה, הקמת משפחה, ילדים, משכנתא, ושאר קשיי היומיום. שנית, גם אם לסטודנטים אין הרבה זמן, הזמן שיש להם הוא יחסית גמיש. הם אינם מחוייבים למערכת שעות קבועה מידי יום, וגם אם יש להם עונות לחוצות יותר, כגון תקופת המבחנים, יש להם באותה מידה עונות לחוצות פחות, כגון מהלך הסמסטר וחופשת הקיץ, ולפיכך קל להם יותר לפנות זמן מעיסוקיהם הרבים למען פעילות חברתית או סביבתית. סיבה שלישית היא שככלל, סטודנטים מתייחסים אל הנושאים העומדים על סדר היום ברצינות רבה יותר, מאשר תלמידי תיכון שרבים מהם נגועים בגישה צינית ומזלזלת, וגם שכבת הגיל המבוגרת יותר העסוקה כבר בחיי המשפחה והיומיום, גם היא לא פעם נגועה בציניות ובמיוחד בחוסר האמונה ביכולתה לשנות מצב קיים. ככלל, דווקא סטודנטים מתייחסים אל הנושאים העומדים על סדר היום ברצינות רבה יותר".

לאחר ההחלטה להקים תנועת פעילים סטודנטיאלית, נבחנו שני סוגי היוזמות להקמת תנועה כזאת שכבר נוסו בעבר ולא נחלו הצלחה. יוזמה אחת היא יוזמה חיצונית, כאשר גוף גדול כגון החברה להגנת הטבע הגיע מחוץ לקמפוס וניסה להקים תנועה כזאת. ניסיונות אלו בדרך כלל לא עלו יפה. יוזמה שניה היא מקומית, של תאים צמחו מלמטה בדרך כלל ביוזמתו של מנהיג כריזמטי. תאים אלו לעיתים קרובות הצליחו להפיק פעילות משמעותית יחסית, אך בדרך כלל עם סיום לימודיו של המנהיג, תא הסטודנטים התפרק. "מתוך שני מודלים אלו", מספר ערן בנימיני, "צמח מודל שלישי המשלב את שניהם. מצד אחד, המנהיגים צריכים לבוא מלמטה, מתוך הסטודנטים, אך תוך יצירת מסגרת ארצית מאחדת שתאפשר שמירה על רצף בין ראש תא אחד לזה שבא אחריו, ותמלא פונקציות נוספות כגון הדרכה, הכוונה ותקצוב". לאחר ניתוח השטח, ויצירת מודל הפעולה, פנה ערן אל החברה להגנת הטבע כדי להקים את מסגרת הפעילים בסיוע שלה. החברה להגנת הטבע הסכימה, העמידה לרשותו מקום במשרדיה, והיוותה את ארגון האם של ארגון מגמה ירוקה. כך החל ערן ליסוע לקמפוסים השונים ברחבי הארץ, בהם הוא הציב דוכן, והחתים אנשים על טפסי הצטרפות לארגון הפעילים בנושא איכות הסביבה-"מגמה ירוקה". ערן מספר כי כשעמד בדוכנים, הוא לא חיפש אנשים בעלי תכונות מוגדרות, אך במבט לאחור הוא מבין ששיטת ה"שיווק" שלו: לבוא, להציב דוכן, ולהציע אנשים להיות פעילים ללא כל תמורה, היא שמושכת דווקא את האנשים הסקרנים, בעלי היוזמה ואלו שלוקחים אחריות. בכל תא צמח בדרך כלל מנהיג, שריכז וייצר את הפעילות הסביבתית באותו הקמפוס. המנהיגים האלו, כמו גם פעילים רבים אחרים, בדרך כלל עברו במגמה ירוקה תהליך המוכר בספרות המקצועית כ"העצמה".

במשמעותה המקורית, העצמה היא יפוי כוח-אישור לפעול בשם החברה, מעין האצלת סמכויות במישור החברתי והאישי. אך בפועל, העצמה היא תהליך שבו פרטים בחברה לומדים להאמין ביכולתם לשנות. אלישבע סדן כותבת כי: "לאמונה של אנשים בעצמם ובקהילתם- מי הם, מה הם רוצים לעשות, וכיצד הם רוצים לחיות-יש נטיה רבה יותר להתגשם מאשר מקובל לחשוב. אין ערובה כי המאמץ הקולקטיבי יצליח היכן שבודדים נכשלו, אבל עצם השותפות, המעורבות, המחויבות של אנשים להשיג מטרה משותפת, להשפיע על קבלת החלטות הנוגעות לחייהם, לשפר את איכות החיים סביבם, יוצרים תחושה חדשה ויכולות חדשות בקרב המשתתפים וזוהי תוצאה חשובה בזכות עצמה". ("העצמה ותכנון קהילתי", הקיבוץ המאוחד, 1997).

ערן: "בעיני העצמה פירושה לתת לאנשים את האפשרות להצליח. אתה יכול לשכנע מישהו שזיהום אויר זה רע, אבל הוא גם צריך להאמין שהוא יכול לשנות את המצב הקיים. בנושא זה אני השתנתי לאורך השנים. בתחילה, הייתי הולך לתקשורת, מדבר בהפגנות, ונהנה במידה מסויימת מהקהל שהיה לי בתור מנהיג. עם הזמן הבנתי שאף על פי שזה כיף לרוץ קדימה ולראות אנשים שרצים אחריך, זה לא מספיק. כדי להצליח באמת, הייתי צריך ללמוד איך לנוע אל מאחורי הקלעים, לתת לאנשים אחרים להצליח, כדי שהם יחוו העצמה. מצאתי את עצמי מנסה להפוך עד כמה שניתן לפקיד אפור, כלומר להיות מנהיג, או אחראי, בעיקר מבחינה ארגונית. כי הבנתי שאדם אחד לא יכול להזיז את העגלה לבד."

פרי בשל

הרומן שלי עם מגמה ירוקה היה במידה רבה סיפור קלאסי של העצמה. בשנתי הראשונה ללימודים, הצטרפתי למועדון הדיבייטינג של האוניברסיטה העברית. במועדון הדיבייטינג סטודנטים נואמים ומתווכחים על נושאים שונים על פי כללים מוגדרים מראש. כאשר מכר שלי שהיה פעיל במגמה ירוקה שמע שאני וכחנית 'מקצועית', הוא סיפר לי שמחפשים במגמה ירוקה אנשים שיודעים לדבר, כדי שיתנדבו להיות לוביסטים בכנסת, לצורך מאבקים סביבתיים שונים. כיון שהכנסת סיקרנה אותי, ופעילות כזאת נראתה מעניינת, הצטרפתי אל צוות הלוביסטים. הייתי פעילה בלובי של מגמה ירוקה במשך חצי שנה של תסכול עמוק. לתומי חשבתי שאם אבוא אל חברי הכנסת ואסביר להם עד כמה כביש חוצה ישראל הינו טעות כלכלית, חברתית, סביבתית ותחבורתית על פי כמעט כל המומחים בתחום זה בארץ, אזי הם ישתכנעו. המציאות, לעומת זאת הייתה שונה. על אף שנכנסתי לחדריהם של עוד ועוד חברי כנסת, הסברתי להם באמצעות כל הגרפים, ההוכחות וההסברים של המומחים – מספר החותמים על הצעת החוק לבדיקה מחודשת של כדאיות כביש חוצה ישראל, היה מועט. חלק מחברי הכנסת התחמקו בעדינות, וחלקם הסבירו לי שאף על פי שהם מסכימים איתי, הרי שמטעמים פוליטיים אלו או אחרים הם אינם יכולים לחתום על הצעת החוק. לאחר חוויות מתסכלות אלו החלטתי לעזוב את עיניני השתדלנות, וכנראה שכך הייתי עוזבת גם את מגמה ירוקה. עוד לפני שהספקתי להודיע על כך, פנה אלי ערן והציע לי לרכז את תא מגמה ירוקה באוניברסיטה בהר הצופים. לאחר שהתגברתי על ההפתעה, הסכמתי. אני משערת שההסכמה נבעה מכך שבהצעה זו הובע כלפי אמון רב. כך הייתי לרכזת תא מגמה ירוקה בהר הצופים, ונשארתי בתפקיד התנדבותי זה, במשך שנה וחצי. במבט לאחור, אני מבינה שנפלתי לידי 'מגמה ירוקה' כפרי בשל. תמיד הייתי מעורבת בעשייה חברתית, והיה זה אך טבעי עבורי להיות פעילה בתחום שנושא עיקרי בו הוא צדק סביבתי. ישנם סוגים שונים של אידיאולוגיות סביבתיות, וזו שאני התחברתי אליה היא זו שמדברת על כך שאין לקבוצת מיעוט עשירה זכות לגזול מהכלל את זכויותיו למים נקיים, אויר נקי ומרחבים פתוחים. לעומת זאת, פחות עניינו אותי לדוגמה, זכויותיהם של בעלי חיים. כך שמבחינה אידיאולוגית אני התחברתי לנושאים החברתיים במגמה ירוקה, ואין לי ספק שלו היה קיים ארגון במתכונת של מגמה ירוקה שעוסק בתחום חברתי אחר, כגון הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים בין עניים לעשירים או נושאים פמניסטים, הייתי מצטרפת לארגון זה. אפשר לאמר כי הגעתי למגמה ירוקה, פשוט כי הם אלו שהיו שם וצדו פעילים. זהו המקום היחיד שהעמיד לרשותי את כל הכלים לנסות להשפיע באופן זה או אחר על הנעשה במעגלים רחבים של הקהילה והמדינה שלי. היו תאי סטודנטים אחרים בהר הצופים, אך הם לא הפיקו פעילות, ולא אפשרו לכל מצטרף להרים קמפיין, אם היה מעוניין בכך. ואני לא היחידה. באחד הסמינרים של מגמה ירוקה, כשמישהו שאל את המשתתפים מי מביניהם היה יכול למצוא את עצמו באותה מידה פעיל בנושא חברתי אחר, רוב המשתתפים ענו על שאלה זו בחיוב.

צורך מתמיד בפעילות

אם כן תנאי לכך שאנשים יצטרפו לתנועה היא פעילות שמתקיימת בה. יתרה מכך, פעילות תמידית והצלחות, הם גם התנאי להשארותם של פעילים בתא. לפיכך, בארגון כמו מגמה ירוקה, קיים צורך מתמיד לייצר פעילות ועשייה. עם זאת, בעיה גדולה שאיתה מתמודדים גופים לשינוי חברתי בכלל וארגונים ירוקים בפרט, היא שאין הרבה הצלחות מהירות, או כמו שאומרים במגמה הירוקה, ההצלחות הן בזמן גיאולוגי. רוב המאבקים אורכים זמן ממושך, בין היתר כיון שהמאבקים הם בנושאים מורכבים, שמעורבים בהם גופים רבים ואינטרסים שונים. יתרה מכך, מאבקים רבים שבתחילה נראים פשוטים, מתגלים כסאגה מתמשכת. כך לדוגמה, פנינו לאוניברסיטה העברית בבקשה להציב בתחומה מכלי מחזור עבור בקבוקי פלסטיק. חשבנו שזה יהיה מסוג הנושאים שזוכים להצלחה מהירה על ידי קמפיין או מסע שכנוע מצומצם יחסית. להפתעתנו, לקח לנו שנתיים (!!) לשכנע את האוניברסיטה בנחיצות מחזור בקבוקי פלסטיק, ולהתגבר על הבירוקרטיה האין סופית עד להצבת מכלי המחזור. הפעילים שהתחילו לעסוק בנושא, הספיקו בנתיים לסיים את התואר. כשדיברתי עם ערן על התסכול הכרוך בקמפיינים כגון אלו, ועל החשש מיאוש בקרב הפעילים, הוא הציע לי להתאמץ קצת כדי ליצור תחושת הצלחה בקרב הפעילים. הוא סיפר לי שכשרק הקימו את התאים השונים בקמפוסים, אחד הארועים הגדולים מבחינת כל תא, היה הפגישה הראשונה. ערן חשש שאם יבואו לפגישה רק אנשים ספורים, הרכז יתייאש ויעזוב. בלי ליידע את הרכז, הוא עצמו היה מתקשר שוב לכל אלו שחתמו על טפסי ההצטרפות, כדי לוודא שלפגישה הראשונה יגיעו מספיק אנשים.

נושא מרכזי במגמה ירוקה הוא המאבק נגד כביש חוצה ישראל. את המאבק הזה ניתן היה לכאורה להכתיר ככשלון, שכן חלקים מן הכביש נפתחים בימים אלו לתנועה. אך בעצם לא

נושא מרכזי במגמה ירוקה הוא המאבק נגד כביש חוצה ישראל. את המאבק הזה ניתן היה לכאורה להכתיר ככשלון, שכן חלקים מן הכביש נפתחים בימים אלו לתנועה. אך בעצם לא כך הדבר. חייבים לזכור שלא כל הכביש נפתח, וקטעים שלמים שלו טרם אושרו, ובנוסף על כך, לאורך המאבק בכביש היו מספר הצלחות. ההפגנה בה השתתפו כ-7000 (!) איש היתה ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה בארץ בנושא איכות הסביבה והוכיחה את הצלחתה של מגמה ירוקה כתנועת פעילים למען איכות הסביבה.

הצלחה אחרת נרשמה (תרתי משמע) בישיבה של בעלי המניות של בנק הפועלים. בנק הפועלים הוא אחד הגופים הכלכליים המממנים את כביש חוצה ישראל. לאחר שהתפרסמה בעיתון מודעה על ישיבה עתידית של בעלי המניות של הבנק, ערן ועוד כמה חברים הלכו וקנו מניה אחת כל אחד. במהלך הישיבה ניתנה לכל אחד מבעלי המניות זכות לנאום במשך רבע שעה. וכך, כל אחד מעשרת חברי מגמה ירוקה נאם בפני קבוצה של מאילי ההון של ישראל, על האחריות המוסרית של בעלי העסקים כלפי החברה. ערן מסביר כי ארוע זה הוגדר כהצלחה כיון שזו היתה הפעם הראשונה שהנושא עלה על סדר היום של חברה עסקית גדולה ונכנס לפרוטוקולים של הישיבות שלה. פרט לכך, לאירוע זה היתה חשיפה תקשורתית נרחבת.

התוואי הירושלמי

ישנם גם מאבקים מהירים שבסופן הצלחות גדולות. קמפיין כזה הוא הקמפיין לתוואי הרכבת המהירה מירושלים לתל-אביב. בפני מקבלי ההחלטות עמדו שתי אפשרויות: התוואי המהיר (נסיעה מתל אביב לירושלים אורכת עשרים ושמונה דקות) שעתיד להוות חלופה לרכב הפרטי, ובכך לגרום לירידה בזיהום האויר ובעומס הפקקים. לעומת זאת, התוואי השני (נסיעה מירושלים לתל אביב אורכת ארבעים וחמש דקות), לא מהווה אלטרנטיבה נוחה. אם כן, התוואי המציע נסיעה קצרה הוא התוואי העדיף מבחינה תחבורתית וסביבתית. שר התחבורה דאז, השר אפרים סנה היה אמור לגבש את החלטתו בנוגע לתוואי המועדף. לפני קבלת ההחלטה, נפגשו איתו נציגים של מגמה ירוקה בכדי לנסות להשפיע עליו לבחור בתוואי המהיר. השר סנה אמר, שאם יציגו בפניו תוך שבועיים עשרת אלפים חתימות של תושבי ירושלים המעדיפים את התוואי המהיר, הוא יחליט על תוואי זה. הפעילים הירושלמים שינסו מותניים מיד, והעמידו דוכנים בכל רחבי העיר: במרכז העיר, בתחנה המרכזית, ביריד של שבוע הספר שהתקיים באותה העת, באוניברסיטה ובמקומות נוספים. ההצלחה הייתה מרשימה, בתוך שבועיים נאספו עשרת אלפים חתימות שהוצגו בפני השר. מיד לאחר מכן הודיע סנה במסיבת עיתונאים כי משרדו החליט על תוואי הרכבת המהירה.

לפני זמן קצר עזב ערן את מגמה ירוקה, וכעת הוא בחופשה בבית, קורא ספרים ומנסה להשלים את כל מה שלא היה לו זמן עבורו במהלך חמש השנים האחרונות. כששאלתי אותו מהן תוכניותיו לאחר שימצה את החופשה, הוא אמר שבעצם יש הרבה אפשרויות, אך זו שנראית לו יותר מכל היא להמשיך בפעילות ציבורית.

"האם פעילות ציבורית כוללת פעילות פוליטית?"

"לא נראה לי, זאת אף על פי שפעילות פוליטית יכולה בהחלט להשפיע על הנעשה בתחום איכות הסביבה בישראל. במשחק הפוליטי אדם צריך לשלם מחיר, שאני לא בטוח שאני רוצה לשלם. אני לא הייתי רוצה למצוא את עצמי יום אחד ב'דיל' עם חברי הכנסת הדתיים, כך שהם יצביעו נגד כביש חוצה ישראל בתמורה לכך שאני אצביע נגד חוק המתיר לנשים להניח טליתות בכותל. מלבד זאת, כל אחד צריך לבחור את הדרך שהכי מתאימה לו, ושבה הוא יצליח להשפיע. אני לא בן אדם של מסגרות, במסגרות אני בדרך כלל כבה, ולא מצליח להפיק מעצמי את העשיה שאני מסוגל לה. יש הרבה מאוד דרכים להשפיע, כמו חינוך ותקשורת, ואני צריך למצוא את הדרך שמתאימה לי, והיא לא בהכרח פוליטית".

לתנועות שלא משחקות את המשחק הפוליטי יש כוח ועצמאות שאין לתנועות פוליטיות. את היתרונות האלו ניתן לנצל לצורך מאבקים גדולים, והאנשים שמתאימים למאבקים אלו, אינם בהכרח מתאימים לפוליטיקה. כעת מתחיל להתגבש מאבק חברתי בעקבות קיצוצי האוצר. מאבק כזה מתאים לארגון א-פוליטי, ונראה שגם בתחום זה קיים בשטח צימאון לאנשים כמו ערן שירימו את הכפפה, ויקימו ארגונים לשינוי. ישנם אנשים שרק מחכים למנהיג שיתחיל את המהלך, הם כבר יצטרפו בשמחה.

רחל עזריה היא סטודנטית לתואר שני בחקר סכסוכים

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 11: "איזו מנהיגות דרושה לנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

רחל עזריה היא סגנית ראש העיר ירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה