דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

צילום: איל יצהר

אותה חוצפה

שני עמים מפוחדים ודומים פוגש נהג המונית ג'מאל עאיש – אבּו כּמאל בנסיעותיו בעיר המזרחית והמערבית. מונולוגים על אודות היום-יום הירושלמי ועל הקרבה הרעיונית המתפתחת אף על-פי כן ולמרות הכל

ירושלים. מזג האוויר קריר והעננים מעניקים לעיר מעטה של אפרוריות מוזהבת. אני עובר מתחת לגשר המיתרים, שכולם כמעט אוהבים לא לאהוב אותו, ועוצר להמתין ליד בנייני האומה (יומיים אחר כך התפוצץ כאן מטען חבלה). אני חש את אותה תחושה מוזרה שאופפת אותי בכל פעם שאני נכנס אל העיר המשתנה הקבועה הזאת כמתגנב, כצופה זר, כאחד מרבבות התיירים שפוקדים אותה. בכל פעם שאני נכנס אליה, העיר מסנוורת אותי מחדש, בכל מקום בה פזורים רסיסים של היסטוריה מכאיבה.

"דקות ספורות ואהיה אצלך", מודיע לי ג'מאל.

ג'מאל עאיש הוא נהג ערבי-ירושלמי יליד בית לחם, ואני מתכוון להתלוות אליו כדי לשמוע את סיפוריו ולראות את ירושלים מזווית הראייה שלו.

ג'מאל בן חמישים. הוא נשוי לירושלמית וחי איתה ועם ארבע בנותיו ושני בניו בבית שכור באזור ג'בל מוכאבר (ליד ארמון הנציב). את סנטרו מקשט זקן צרפתי שהשיבה כבשה חצי ממנו, את עיניו מסתירים משקפי שמש ומשקפי קריאה התלויים בשרשרת על חולצתו המגוהצת. ג'מאל עאיש הוא אדם עֵרני מאוד, וכמי שהתברך בחיישני-על הוא מיטיב לקלוט את הסביבה בעיני הספקן הכרוני שלו. אנחנו חולפים על פני טיילת ארמון הנציב ומשקיפים על אחד המראות היותר יפים בארץ, ואחר כך אנחנו מתיישבים בבית קפה אחד ברחוב המסתעף מדרך חברון והוא סוקר את יושביו. ג'מאל לוקח אנשים ליעדיהם ומתעד את סיפוריהם בזיכרונו. באמתחתו הצטברו סיפורים רבים והוא אוהב לשלוף אותם בכל פעם שמזדמן לו.

אבל ג'מאל מחליט לפתוח את דבריו לא בסיפור, אלא בתיאור חוסר הביטחון השורר לדבריו ברחבי ירושלים – הרגשה שהוא קושר אותה לירידה בתפקוד המשטרה, מנגנון האכיפה "שעושק" לדבריו "את נהגי המוניות ואת האזרחים הקטנים, שהם קורבנות היומיום של המאבק ההיסטורי". "עד לפני שנים אחדות חשת בסביבת המשטרה תחושה של הגנה וביטחון", הוא אומר. "אבל בזמן האחרון המצב השתנה והמשטרה מייצגת עוינות. השוטרים יותר תוקפניים. הם לא מקשיבים לך. אני לא אוהב להגיד את זה, אבל חלק מאנשי המשטרה נעשו דומים לעבריינים, ודרך ההתנהלות שלהם לא מוצדקת, וזה בלשון המעטה".

"הממשלה והדמוקרטיה באמצעות האינטרנט והטכנולוגיה משתתפים בחינוך ילדינו. הם מעצבים את זהות הילדים שלנו, שנעשים יותר ויותר לא שלנו. אין ביכולתך להנחיל לבניך ובנותיך את החינוך שאתה רוצה לתת להם. המערב שולט בנו בצורה שמטרתה להסיר מעלינו את הערכים שעטינו על עצמנו כל חיינו. אני מאמין שהם רוצים לקרב אותנו לתרבות המערבית שלהם, אולי זה יקל עליהם לשלוט בנו"

ג'מאל מקדים את שאלתי וממהר לשלוף סיפור מאמתחת זיכרונותיו: "לפני חודשיים אירע לי מקרה מהסוג שמדליק נורה אדומה אצלך. ניהלתי באותו יום את תחנת המוניות בשוק מחנה יהודה. בא איש ועמד עם המכונית שלו במקום שאסור לו לעמוד. ביקשתי שיזוז. לא הסכים. התעקשתי. בסוף הוא רצה לאכול אותי בעיניו והזהיר אותי באומרו 'על זה אתה הולך לשלם ביוקר' מתברר שהוא שוטר". ג'מאל שותק רגע וממשיך: "מה זה? מוגזם. רשמתי כל דבר. אני טיפוס כזה. יש לי יומן שבו אני מתעד כל מקרה חריג שעלול לסכן אותי בעתיד. שעה ותאריך וכל פרט שיכול לעזור. רשמתי את השעה ואת מספר הרכב. זה היה ב-3 באוקטובר. ב-4 באוקטובר בדיוק אני מסתובב בעיר ואומר לעצמי, 'זה הסיבוב האחרון לפני שאלך הביתה'. באתי מכביש מספר 1 מכיוון השער החדש ונכנסתי כשהרמזור ירוק. רציתי לפנות לרחוב יפו, ופתאום אוטובוס ארוך סגר אותי בזנב שלו. מיד אני שומע צפירת סירנה של רכב משטרה. 'עברת באדום'. לא עברתי. היה איתו עוד שוטר. זה היה אותו אדם שאיים עלי יום קודם במחנה יהודה. המשטרה צדה את נהגי המוניות. מובן ששלחתי מכתב עם התמונות של כיכר צה"ל, המיקום, הנימוקים, והכל דרך עורך הדין שלי".

הפעולות של המשטרה מכוונות נגד מגזר מסוים?

"הבעיה של המשטרה היא שיש לה סמכות אלוהית. יעני מילה של שוטר היא מילה אלוהית שאסור לך לערער נגדה. יש תרבות כזאת כעת. כן, יש בהחלט הידרדרות בתפקוד של המשטרה".

מקרה מכונן

מקרה מכונן בחיי משפחתו, מקרה שמלווה אותו עד היום, היה תקרית בינו לבין הנהג של בנימין נתניהו. ג'מאל אף מתפלא שלא שמעתי על המקרה, שמידע עליו פורסם לדבריו במקומונים של ירושלים, וממהר למכוניתו כדי להביא ממנה את העיתונים.

"הבת שלי חנין עברה תאונת דרכים קשה פה בדרך חברון: רכב שעבר ברמזור אדום העיף אותה איזה שנים-עשר מטרים. היא נפצעה קשות בראשה ובעוד מקומות. ברוך השם עכשיו היא במצב יותר טוב. היא לומדת לבגרות אקסטרנית, כי את שנת הלימודים האחרונה שלה היא עברה בבית חולים, בכל מיני טיפולים ובמעקב הקפדני והממושך".

ג'מאל עוצר ועושה פנייה חדה בעלילת הסיפור: "אבל לא על זה הסיפור. חנין עברה במעבר חציה עם אמה בתלפיות, ליד משטרת מוריה. רכב וולוו נעצר והנהג ירד והתחיל לקלל בערבית ובמילים נורא בוטות את בתי, את אשתי ואת הערביוֹת בכלל. קללות הכי ירודות. והוא לא הסתפק בזה והוסיף מכות פיזיות. חנין התקשרה אלי וסיפרה לי בבהלה מה קרה. מיד אמרתי לה להיכנס לתחנת משטרת מוריה ולהגיש תלונה נגד הנהג. עוד היא פונה אל תחנת המשטרה ואותו נהג אמר לה, 'אני מהמשטרה'. בתחנה היא התמוטטה והובהלה לבית החולים, ואושפזה לעשרים וארבע שעות.

"כמה ימים אחרי האירוע הקשה הזה הסעתי במקרה עיתונאית אחת שעובדת ב'ידיעות ירושלים'. סיפרתי לה את הסיפור והיא התעניינה בפרטים. אחרי יומיים היא מתקשרת אלי. 'ג'מאל, אתה יודע מי תקף את הבת שלך?' 'לא', עניתי. 'זה הנהג האישי של ביבי נתניהו'. ביקשתי שתחזור על זה. שאקלוט. ייפיתי את כוחו של עורך הדין שייצג אותנו בתביעה אזרחית. הפסיקו את עבודתו של הנהג לשלושה חודשים, אבל בעסקת טיעון שנסגרה איתו הורידו לו את סעיף ההתחזות לשוטר ואת סעיף הדיבורים והמעשים המגונים כפי שהיו בטיוטת כתב האישום והשאירו לו רק את סעיף התקיפה. יעני, סעיף שלא מותיר קלון. קנסו אותו באלפיים שקלים ומאה עשרים שעות שירות. עכשיו אנחנו מגישים תביעה אזרחית".

עיניו של נהג מונית, מה הן רואות שעיני אדם רגיל לא קולטות?

"רואות את האנשים בצורתם האמיתית. התנהגותם והתנהלותם משקפות את הרקע שממנו הם באים. רואות את הגיוון. את המסלולים השונים של האנשים, את הטיפוסים המעניינים, המוזרים, הסקרנים, הפטפטנים, הכועסים, השותקים, העוינים, הנחמדים. את האשכנזים, המזרחיים, החילוניים, הדתיים. רואה את החוצפה כמובן. רואה את האנומליה של החברה הישראלית בכלל ושל החברה הירושלמית בפרט…. תקשיב, למרות כל המהפכות בעולם הערבי, ולמרות כל האירועים הקשים ביפן ובכל מדינה אחרת שלא תרצה, הנוסעים שלי, יעני הישראלים או אם תרצה הירושלמים, הדבר הכי קטן שמתרחש בישראל מעניין אותם יותר מאלף דברים שמתרחשים בחוץ. פה, כולם חרדים לגורלם, כולם רוצים להתעדכן בכל דבר שמתחדש במדינה ובמיוחד בירושלים… לדעתי, שני העמים פה, הם בעלי לב טוב שמנסים לשרוד את היומיום ושואפים לשמחות בחייהם. אבל לשני הצדדים יש פתיל קצרצר, וכל מאורע קשה מעורר את העוינות הרדומה. זו בעיה רצינית. קשה לבנות. כמה קל להרוס את המרקם העדין הקיים. ולא לשכוח שההאשמות תמיד מופנות כלפי חברה שלמה".

איך אתה מסתכל על שני צדדי המתרס בסכסוך הזה?

"שני העמים מסכנים. המנטליות של שני העמים נעשתה דומה, כמעט זהה, בהרבה מישורים. אופני המחשבה שלהם לא רחוקים זה מזה, במיוחד אצל הירושלמים, אבל גם אצל הערבים בשטחים ואלה שחיים בצפון ובדרום המדינה. אותו אופן חשיבה, למרות הסכסוך הקורע, ולמרות הבלטת ההבדלים. העמים עברו תהליך של התקרבות מחשבתית מטבע המעורבות שלהם זה בזה. העם הפלסטיני נעשה דומה לעם היהודי כפי שהיה בפזורות במאה הקודמת, כאשר חיפש את זהותו ואת חירותו. לפלסטינים יש מולדת כבושה, חלום שככל שהזמן חולף הוא הופך לפנטזיה; יש לנו גלויות, אך אין לנו קיבוץ גלויות עדיין… קשה לשלוט בשני העמים האלה שחוו חוויות קיומיות מזוויעות. לא ביהודים ולא בפלסטינים. שניהם עקשנים ונחושים. תסתכל על הפלסטינים: עם קטן עם השפעה ענקית בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט. אם הם יקבלו את המינוף הכלכלי והפוליטי, הם יפרצו עולמות. אחוז המשכילים בעם הפלסטיני הוא גבוה מאוד… הרבה מהאנשים המובילים בעולם הערבי הם פלסטינים, בין אם זה במדינות המפרץ עד פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה ובין אם זה בלוב. ההון האנושי הפלסטיני תרם רבות. אך כעת העולם הערבי משתנה. אנו הפלסטינים, כתוצאה מחיינו המתמזגים בתוך היהודים, מחשבותיו השתנו, המוח שלנו פועל באותו כיוון כי אנו חיים באותה מסגרת. באותו סל. אתה יודע מה? תקשיב לפרסומות שמשודרות ברדיו בשטחים ובישראל. אותה הרוח ממש. בתחנות הרדיו ברשות וברשת ב'. כאילו שני הצדדים הם צד אחד. מדהים הדמיון הזה. המנטליות המערבית כבשה את שנינו. שנינו חותרים לאותם יעדים… בוא נבחן את הערכים שיש לנו ונראה על כמה ערכים ויתרנו. גם היהודים המזרחיים היו קרובים לתרבות הערבית שממנה באו וכיום הם התקרבו למערב. קיבלו יותר חופש. הערבים שחיים בישראל מתנהגים אותו הדבר. אותה חוצפה. אותה עמידה על זכויות. באוטובוסים גם הערבים וגם היהודים תוקפנים, כועסים, לחוצים".

"לדעתי, שני העמים פה, הם בעלי לב טוב שמנסים לשרוד את היומיום ושואפים לשמחות בחייהם. אבל לשני הצדדים יש פתיל קצרצר, וכל מאורע קשה מעורר את העוינות הרדומה. זו בעיה רצינית. קשה לבנות. כמה קל להרוס את המרקם העדין הקיים. ולא לשכוח שההאשמות תמיד מופנות כלפי חברה שלמה"

נולדת בבית לחם. איך קיבלת אזרחות ישראלית?

"בשנת 1987 התחתנתי. עבדתי כל הזמן בתוך ישראל, למרות כל הקושי במעברים ובאישורי הכניסה. בשנת 1995 הגשתי בקשה לאיחוד משפחות, כדי שחיי יסתדרו. קשה לחיות קרוע בין השטחים לבין ישראל, גם גיאוגרפית וגם מבחינת הזהות! באותה תקופה שהגשתי את טופסי איחוד המשפחות היתה פרשת שחיתויות במשרד הפנים. ניגשתי אל פקידה ערבייה שעבדה שם. היא ענתה בשלילה והודיעה שאין לי זכות לאיחוד משפחות". אבל ג'מאל לא ויתר. הוא פנה אל הפקידה הממונה – יהודייה, כמובן – ואמר לה: "אם אתם עובדים רק בשיטות השוחד, הגידי לי כך שאוכל לעבוד בהתאם". למילים האלה היתה השפעה מפתיעה על הפקידה. היא הביטה על ג'מאל "בעיניים בהולות ופה פעור" ומיד ביקשה לבדוק את זכאותו. היה יום חמישי והפקידה ביקשה ממנו לחכות עד יום ראשון: "יש לך אישור," היא אמרה, "אבל צריך שתביא את…" – "את מתכוונת למסמכים האלה בטח", ג'מאל קטע את הממונה והושיט לה את הניירות. "אם כך, אתה מוכן כעת, חכה כאן", היא אמרה. כעבור שעתיים קיבל ג'מאל תעודת זהות כחולה, ולא זמנית כפי שנהוג.

מה אתה חושב על החינוך בירושלים?

"הממשלה והדמוקרטיה באמצעות האינטרנט והטכנולוגיה משתתפים בחינוך ילדינו. הם מעצבים את זהות הילדים שלנו, שנעשים יותר ויותר לא שלנו. אין ביכולתך להנחיל לבניך ובנותיך את החינוך שאתה רוצה לתת להם. המערב שולט בנו בצורה שמטרתה להסיר מעלינו את הערכים שעטינו על עצמנו כל חיינו. אני מאמין שהם רוצים לקרב אותנו לתרבות המערבית שלהם, אולי זה יקל עליהם לשלוט בנו. אני עצמי משקיע רבות רק בשביל לחנך את ילדי וללמדם את מיטב הידע, שיקנה להם חסינות מהמצב הקיומי הגרוע. בתי חנין, למשל רוצה לממש את חלומה וללמוד הנדסת תרופות פה בישראל. מובן שאני אתמוך בה ואעודד אותה בכל דרך". ג'מאל לוגם בשתיקה מהקפה. "אין לי את היכולת הכלכלית לבנות בית, ולא בטוח שיהיה לי אי פעם בית משלי, אבל דבר אחד בטוח והוא שאני אתאמץ מאוד בשביל ללמד את בני".

מונולוג כלכלי

אני שואל את ג'מאל על המצב הכלכלי ושואל אותו על פרנסתו כנהג מונית; כתשובה אני שומע סיפור אחד בו מעורבים שני צעירים אמריקאים, נהג מונית ערבי, חבר יהודי ושוטר. ירושלים בזעיר אנפין:

"ביום שישי לפני שבועיים, ממש לפני כניסת שבת, העליתי שני צעירים אמריקאים שלומדים באוניברסיטת תל אביב, מדרך בית לחם. הם ביקשו ממני להסיע אותם, ואמרו שאין עליהם כסף לתת לי, ושרק אחרי צאת השבת הם יתנו לי את הכסף. הסכמתי והסעתי אותם. הם ביקשו ממני שאראה להם בדרך את רחוב עין גדי ליד צומת הבנקים. באתי מדרך חברון בכיוון רחוב רבקה. הצבעתי להם על רחוב עין גדי, וכיאה למשטרת ירושלים, כרוח רפאים ניגש אלי פתאום שוטר, והאשים אותי שעצרתי במקום אסור לעצירה".

כעת ג'מאל מנסה להיזכר בשני התמרורים שמפריכים את טענת השוטר. הוא אומר לי שהדיוק חשוב בעניינים האלה. הוא לא מתאפק וניגש אל תא המטען של המונית שלו, שם נמצאת "הכספת הניידת" שלו. הוא נובר בדפים – קנסות, תלונות, הערות בכתב יד, מקומונים שבהם אזכורים של תאונת הדרכים של הבת – ולא מוצא. אבל הוא לא מרפה. הוא מחייג אל צדקיהו קרני, יושב ראש איגוד המוניות בירושלים. צדקיהו עונה.

הוא נותן לג'מאל את מספרי התמרורים ואומר לו: "אבו כמאל, איזה עיתונאי זה? תביא לי אותו. איך אמרת שמו? אני רוצה להגיד לו שיכתוב עוד כמה דברים על הבעיה שלנו… היית בקניון הדר?" הוא פונה אלי ואני זוכה במונולוג נוסף: "היית בקניון מלחה? אני יכול להוריד שם נוסע? רק חברת אגד מותר להם. הם עושים את זה כדי שלא תהיה לנו עבודה. מדיניות הכרישים. המשטרה תפקידה לאכוף את החוק, והרבה מהם לא מכירים את החוק. שוטר שמבין בחוק לא קונס למשל על הורדה-העלאת נוסעים ליד תמרור ב' 29. לרכב פרטי אסור לעצור שם, אבל למונית מותר. גם נהגי המוניות לא מודעים לזכויות שלהם. אוסרים עלינו את המותר בחוק. החוק אומר שאתה חייב לעצור לנוסע במקום שהוא רוצה, אחרת הוא עלול לתבוע אותך. משרד התחבורה ואגד החליטו לחסל אותנו, בזמן שהמשטרה לא עושה את עבודתה".

ואז נשמעים דברי הסיכום של קרני בוקעים מהדיבורית: "תרשום, תרשום חביבי, תראה לי איפה אני יכול להחנות את הרכב להורדת נוסעים במקומות הבילוי הירושלמים. איפה? לא בתיאטרון ירושלים ולא במוזיאון ישראל ולא ביד ושם. אז איפה? הלא זה חיוני לכל הלקוחות?. אבל זו ממשלת נתניהו שלא רואה ולא מבינה ולא אכפת לה מהעניים. ומס הבלו הוא בכלל לא קשור למחיר העולמי. עושקים אותנו. ענף המוניות לא שווה. המדינה גונבת אותנו. רמאות, עבודה על הפנים. לוקחים ממך כמעט כל הרווח".

אין סיכוי שתעשה הסבה מקצועית או שתחזור לניהול מזון ומשקאות ?

"למרות כל המהפכות בעולם הערבי, ולמרות כל האירועים הקשים ביפן ובכל מדינה אחרת שלא תרצה, הנוסעים שלי, יעני הישראלים או אם תרצה הירושלמים, הדבר הכי קטן שמתרחש בישראל מעניין אותם יותר מאלף דברים שמתרחשים בחוץ. פה, כולם חרדים לגורלם, כולם רוצים להתעדכן בכל דבר שמתחדש במדינה ובמיוחד בירושלים"

"למרות שהמונית לא מפרנסת כמעט, רק מגלגלת כסף שהולך לדלק ולקנסות, ולמרות שאני כל הזמן בחובות, לגיל יש את אילוציו… מה להסב עכשיו? אחרי גיל ארבעים וחמש הגבר הוא כמו הסוס האנגלי. שום בעל בית לא ירצה לקחת אותו. הם יחפשו את הסוסים הצעירים יותר. זה מדיניות הכלכלה הדפוקה של ביבי נתניהו".

באילו בעיות אתה נתקל כנהג מונית עם הלקוחות?

"לפעמים חרדים מסמנים למונית. אני עוצר והאיש שסימן לי מגלה את ערביותי ואומר 'לא, לא תודה, אני לא צריך'. זו השפלה. אני לא אגיב, כי החוק מעניק לו את הזכות לבחור את הנהג שהוא רוצה. עוד תופעה שקיימת בירושלים היא שהרבה תחנות מוניות לא מעסיקות נהגי מוניות ערבים. ואומרים לך את זה ישירות ובעקיפין. אומרים לך 'איננו יכולים להעסיק אותך כנהג ערבי, כי לקוחותינו לא יסכימו לזה'".

ומיד הוא עובר לסיפור אחר:
"לפני כמה חודשים הסעתי תיירת צרפתייה, אשת עסקים שביקרה בהרבה ממדינות ערב, לנתב"ג. ושם מאבטח רוסי שבקושי מדבר עברית לקח את תעודת הזהות שלי ועיכב אותנו אצלו יותר מארבעים דקות. אמרתי לו ישירות: 'למה אתה עושה לי את זה? אני אזרח ישראלי'. והוא ענה: 'אתה בשבילי לא אזרח ישראלי אלא פלסטיני'. עניתי: 'אני גאה להיות פלסטיני. אבל עדיין אני משלם מסים כמוך בדיוק. מגיע לי התייחסות אחרת. המשכורת שלך, שלך אישית, באה ממני כמשלם מסים'… כערבי אני נתפש כחריג. והם עדיין שואלים: למה הערבים מרגישים לא שייכים? פעם יהודי אחד אמר לי 'אנחנו לא בשוויץ' כאילו זה מצדיק. אם המדינה לא מקבלת אותי, איך ארגיש שייכות למדינה?"

מה קורה כאשר יש מתח או פיגועים בירושלים?

"מקבלים על הראש. אנחנו נהגי המוניות הערבים נמצאים תמיד בחזית ההתקפות. בכל פעם שיש פיגוע אנחנו משלמים ביוקר. שוברים לנו שמשות. אחרי הפיגוע באיתמר נהג ערבי הותקף באחת השכונות החרדיות. הוא הגיש תלונת פיצוי, אבל נדחה. כשאנו מותקפים בשטחים, אנחנו מקבלים פיצוי ממס רכוש, אך לא בירושלים. אבל אנחנו מותקפים בירושלים, במדינת ישראל, והרשויות לא מכירות בזכותנו לקבל פיצויים… איפה השכל הישר? השכל העקיף מתאים להם. אין שום היגיון, יא אללה".

ג'מאל, אינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהעיתונות הערבית ומהפוליטיקאים הערבים: "עם כל הכבוד – מה חברי הכנסת הערבים עושים בשבילנו? מה העיתונות הערבית עושה בשבילנו? היא מעתיקה את הידיעות מהעיתונות העברית ולא מסקרת אותנו ואת סיפורנו האישיים באותנטיות. בשבילם אנחנו קולקטיב שלא מכיל פרטים. אנחנו גוש. אין יחידים… המזכיר של מחמד ברכה אמר שהוא יזמן תשאול לביבי נתניהו על המעשה של הנהג הפרטי שלו. כלום לא אירע. חברי הכנסת הערבים מתנפחים מהבמה הפוליטית אבל מפקירים אותנו. ההפקר הזה מחליש אותנו, את האזרחים הירושלמים. הוא מקטין אותי עד היעלמות. אני קיים אך אינני. זו הנוסחה, פחות או יותר".

וכדי להדגים את טענותיו הוא מצטט פתגם ערבי:
"إللي ما إلو ظهر بياكل الهواة في بطنو".
ומיד מתרגם אותו לעברית:
"מי שאין לו גב מקבל את המכה ישירות לבטן".

והוא ממשיך: "אנחנו הירושלמים בפרט, והערבים הפלסטינים בכלל, אנחנו בלתי נראים. אנחנו תושבים, לא אזרחים, עבור השר ישי והחברים שלו. איינשטיין עצמו היה נגד קיפוח המיעוטים בישראל. המנהיגים של היום הם פוליטיקאים".

מהם רגשותיך כלפי ירושלים?

"ירושלים עיר יפה מאוד. וגם עיר מעניינת מאוד. וחשוב מאוד – בשום מקום אחר בעולם אין מזג אוויר כמו זה של ירושלים".

לא מתגעגע לבית לחם?

"מתגעגע מאוד. אני מבקר את המשפחה שלי שם וקשה לי מאוד עם זה שאסור להם לבקר אותי. לא חשוב לי איפה אני חי. חשוב לי מאוד היחס שאני מקבל מהממשל: האם אני מקבל זכויות שוות? האם אני נחשב בעיני הממשל לאדם רגיל ושווה לשאר האוכלוסיות. אני מקבל את השלטון שמכבד אותי, את השלטון שלא אחשוש בו לחיי ולחיי ילדי… אנחנו הולכים בחושך. בערפל. איפה העוגן? איפה הכיוון? אנחנו חיים בירושלים כשאין ביכולתנו לסמן יעדים ולפעול למימושם. אם אני חי בלי יציבות, אז אני חי בלי מטרה".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה