דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2008 | מהדורה 43

אוצר המים

האידאולוגיה הציונית ראתה במים משאב יקר, אך במציאות ניהלו כל ממשלות ישראל את המשאב היקר הזה בצורה שערורייתית. אגף התקציבים במשרד האוצר בלם בעקביות יוזמות שונות לקידום מצב משק המים ותמך בהפרטתו. לאחרונה התברר כי שוק טכנולוגיות המים הוא אחד השווקים הצומחים בעולם, היקפו נאמד ביותר מ-400 מיליארד דולר, וקצב הצמיחה השנתי שלו נאמד ב-8 אחוזים – ומי גורף את הרווחים? איור: מירי גרמיזו משבר משק המים הוא ככל הנראה אחד המשברים הקשים לניהול בישראל. כבר באמצע שנות השישים הוגשו לשרי החקלאות ולנציבי המים השונים דו"חות מקצועיים שמתחו ביקורת על ניהול משאבי המים של המדינה. המומחים הזהירו מפני ניצול יתר […]

האידאולוגיה הציונית ראתה במים משאב יקר, אך במציאות ניהלו כל ממשלות ישראל את המשאב היקר הזה בצורה שערורייתית. אגף התקציבים במשרד האוצר בלם בעקביות יוזמות שונות לקידום מצב משק המים ותמך בהפרטתו. לאחרונה התברר כי שוק טכנולוגיות המים הוא אחד השווקים הצומחים בעולם, היקפו נאמד ביותר מ-400 מיליארד דולר, וקצב הצמיחה השנתי שלו נאמד ב-8 אחוזים – ומי גורף את הרווחים? איור: מירי גרמיזו

משבר משק המים הוא ככל הנראה אחד המשברים הקשים לניהול בישראל. כבר באמצע שנות השישים הוגשו לשרי החקלאות ולנציבי המים השונים דו"חות מקצועיים שמתחו ביקורת על ניהול משאבי המים של המדינה. המומחים הזהירו מפני ניצול יתר של מי המאגרים והרעת איכות המים, ועמדו על הצורך בשיקום המאגרים (ובעיקר מאגר החוף). הם עמדו גם על הסכנות הנובעות מהורדת מפלסי מי התהום במאגרים אל מתחת לקווים האדומים, ועל הביקוש הגדל למים מצד המגזר החקלאי והמגזר העירוני. כבר אז דובר על הצורך להקפיא ואף לצמצם את מכסות המים לחקלאים, ולהגדיל עד כמה שניתן את השימוש במי ביוב מושבים. עם השנים דווח גם על הצורך בהעלאת מחיר המים, כדי שיהיה קרוב ככל האפשר לעלות הריאלית שלו, ובקביעת המחיר לצרכן על בסיס העלות השולית של פיתוח מקורות חדשים.

הוועדה הפרלמנטרית למשק המים בראשות ח"כ דוד מגן, שסיימה את עבודתה ב-2002, ציינה כי הגרעון הקשה במשק המים הוא "פרי הבאושים של מחדל מתמשך של הממשלות בישראל, אשר התעלמו מהכתובת הרשומה כבר שנים רבות על הקיר. המשבר לא נגרם רק בגלל השינויים האקלימיים, שגרמו לירידה בכמות הממטרים, ואף לא בגלל העלייה החדה בהיקף האוכלוסין בחמישים השנים האחרונות וברמת החיים. הכישלון המהדהד הוא בעיקרו מעשה ידי אדם!" בנוסף מתחה הוועדה ביקורת קשה על אגף התקציבים ואגף החשב הכללי באוצר. היא הצביעה על העובדה שבשנים שקדמו לבדיקת הוועדה התעלמו שני האגפים מהסימנים למשבר החמור ובלמו בעקביות את התוכניות להתפלת מים בנימוק שהתפלת מים היא הפתרון היקר ביותר ולכן יש לחכות עד שהאמצעים האלה יוזלו.

לדעת הוועדה, חרגו פקידי האוצר מסמכותם ופעלו בניגוד להחלטת הממשלה. הוועדה ציינה כי פעולת פקידי האוצר מנעה מחברת מקורות למצות את יכולתה בפיתוח משק המים. מקורות, המספקת 72 אחוז מצריכת המים בישראל, היתה עשויה לקדם בצורה משמעותית יותר את פיתוח מקורות המים החלופיים במדינה.

גם פרופסור אליהו רוזנטל, מי שהיה נשיא האגודה הישראלית למשאבי מים, לא חסך את שבט ביקורתו. במאמר "כך יבשו פקידי האוצר את משק המים הישראלי" הוא כותב: "הפעלת המוביל הארצי באמצע שנות ה-60, והידיעה שניתן לפתור את בעיות המים הלאומיות על ידי מניפולציה של מְגוֹפים (שסתומים במשאבות מים הפותחים וסותמים את זרם הנוזלים או הגזים מצינור לצינור), נתנה לגורמים הממונים על משק המים לגיטימציה לייצא את כוח האדם המקצועי שהושבת מחיפושי מים, לעבודות קבלניות בחו"ל, ובכך להרוויח כסף רב" ("ירוק, כחול לבן", גיליון 31, אפריל-מאי 2000).

כל זאת ללא הועיל. עד הקמת רשות המים בינואר 2007 התפזרה הסמכות לטיפול בנושא בין מספר גדול של רשויות: משרד הבריאות, משרד התשתיות, המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד החקלאות ומשרד האוצר. האינטרסים של המשרדים השונים לא עלו תמיד בקנה אחד, ולעיתים אף היו מנוגדים. וכך, חרף הממצאים וההמלצות שאיבת היתר נמשכה, מחיר המים לחקלאות נשאר נמוך, מקורות המים הידלדלו והורעה איכותם ובה בשעה לא פותחו טכנולוגיות חדשות לייצור מים.

שינוי החזון: להתמסחר ולמקסם רווחים

אך אין זה מן הנמנע כי ההתנהלות של משרד האוצר כלפי חברת מקורות הושפעה מהחלטת הממשלה באוקטובר 1996 להפריט את חברת המים הלאומית של ישראל. שכן, תהליך ההפרטה הכללי במשק השפיע כמובן גם על משק המים. השינויים התחוללו בשני מגזרים: במגזר הממשלתי – תמיכת המדינה במסגרות מקצועיות ממלכתיות הצטמצמה למינימום, ולכן נאלצו כל הארגונים העוסקים במשק המים להתמסחר, שאם לא כן היה עליהם להצטמצם, להתייעל או להתחסל. במקביל התגבשה במגזר העסקי תפישת מִקסוּם הרווחים, לפיה יש להפיק את מירב הרווח מהמשאבים ומההון האנושי העומדים לרשות החברה. גישה זו עודדה עבודת מומחים ששכר גבוה בצידה.

שני התהליכים הובילו לתוצאה צפויה: קיצוץ אכזרי של משרות במקצועות ההידרולוגיים ו"מניעת מוחות". כלומר, דיכוי רצונם של סטודנטים להקדיש משאבים בלימוד של תחום שלא ניתן לעסוק בו בארץ.

דו"ח שחיבר ב-1991 ד"ר אברהם מרכדו, אחד המדענים הבכירים בתחום, גילה כי גיל החציון של החוקרים הוא 54 שנה בקירוב. התחזית לשנים 2010-2000 הייתה כי בהתחשב בהקפאת התקנים, ובכך שהכשרת הידרולוג נמשכת 15 שנה, הרי שכבר בשנת 2000 צפויה ירידה של כ- 20 אחוז במספר החוקרים בכל תחומי המחקר.

התחזית של מרכדו התממשה. חקר המים בישראל, תחום שהיה תוסס ויצירתי, הלך ודעך. האוניברסיטאות הפסיקו את השקעתן בחוגים אלה בגלל הנהירה לתחומי ההיי-טק הרווחיים, ורק באוגוסט 2007 הכריזה אוניברסיטת בן גוריון על פתיחת מגמה חדשה בהנדסה וניהול משאבי מים. הטכניון נרתם אף הוא למשימה הלאומית של הכשרת כוח אדם טכנולוגי ברמה גבוהה בהנדסת משאבי מים וסביבה כמסלול לימודים ארבע שנתי.

שנים רבות חלפו מאז שהעיסוק במים היה חלק מרכזי מהאידיאולוגיה הציונית, ומאז כתב בן גוריון את השורות האלה במאמרו "דרומה" בשנת 1956: "לא ייבצר מאנשי המדע והטכנולוגיה שלנו, אם יקדישו לכך מיטב מחקריהם ויקבלו לשם כך כל הסיוע מצד המדינה – למצוא תהליך זול להתפלת מי-ים. השקיית השממה במי-ים מזוקקים תיראה היום לרבים כהזיה, אולם פחות מכל מדינה אחרת צריכה ישראל לחשוש ל'הזיות' העשויות לשנות סדרי-בראשית בכוח החזון והמדע וכושר-חלוצי. כל היש בארץ זו הוא פרי 'הזיות' שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר חלוצי" ("חזון ודרך", כרך ה', הוצאת עינת, עמ' 309-297). כעת נראה שהחזון המוביל השתנה.

הפוטנציאל העסקי אוֹרי יוגב, הממונה על אגף התקציבים באוצר בשנים 2004-2002, שהיה מאבות תוכנית החירום הכלכלית שהנהיג בנימין נתניהו, הביא לשבירת מבנים רגולטוריים (כלומר, לביטול או לצמצום מנגנוני הפיקוח הממשלתיים על תחומים שונים) והיה מהמתנגדים הבולטים באותם שנים להתפלת מי ים. עם סיום תפקידו באוצר, והמעבר שלו לסקטור הפרטי, פנה יוגב לעיסוק מסחרי בתחום טכנולוגיות המים. יחד עם אשת העסקים והתקשורת חנה גרטלר הוא שולט בחברת האחזקות וייטווטר (WhiteWater), וצופה כי עד 2012 תגיע החברה למחזור שנתי של 200 מיליון דולר.

בחירתו בתחום זה אינה מפתיעה, ולו רק משום שמצוקת המים אינה בעיה ישראלית בלבד, ובכל העולם מתמודדים עימה. "המים מצויים אמנם בשפע על פני כדור הארץ, אך חלוקתם על פני הגלובוס אינה אחידה ומרביתם אינם ראויים לשימוש האדם. מי האוקיינוסים (97.2% מכלל המים בעולם) מלוחים מדי, הקרחונים (2.15%) קפואים, את אדי המים שבאטמוספרה (0.001%) ואת רטיבות המים בקרקע (0.005%) אי אפשר להפיק, ויתר מקורות המים המתוקים והזמינים, זוהמו או הומלחו באתרים רבים. מכאן שחלק ניכר מהעולם צמא" (חיים גבירצמן, "משאבי המים בישראל").

הצמא העולמי

צמא זה טורד את מנוחתם של גופים בינלאומיים רבים, ובהם הבנק העולמי, האיחוד האירופי והאו"ם על מחלקותיו השונות; שהרי אספקת מים לקויה ואיכות מים ירודה היו גורם המוות השני בעולם ב-1990 ומצב העניינים מידרדר והולך.

על פי תחזיות של האו"ם, במהלך עשרים השנים הבאות יעלה השימוש במים ב-40 אחוז, וכשליש מהמדינות ינהיגו משטר מים לצורך ההתמודדות עם המחסור. ברמת ההשקעות הנוכחית, הנגישות למי שתייה לכלל בני האדם לא תתקיים לפני שנת 2050 באפריקה, 2025 באסיה, ו-2040 באמריקה הלטינית ובאיים הקריביים.

בישראל נצבר ידע שלא יסולא בפז בזכות טכנולוגיות שפותחו לפני עשרות שנים:

טכנולוגיות ההשקיה, שהביאה לגידול ביבול, לחיסכון במים וליכולת לנצל קרקעות טרשים וקרקעות חול כאילו היו קרקעות פוריות. מיחזור: למעלה מ-70 אחוז מהמים המשמשים לצריכה ביתית ממוחזרים לצורכי חקלאות. המדינה השנייה בעולם היא ספרד, שבה ממוחזרים רק כ-20 אחוז המים. התפלה: טכנולוגיה שבתנאים מסוימים זולה יותר משינוע מים. זאת בנוסף לכך שישראל הייתה חלוצה בהקמת המוביל הארצי ומתקן השפד"ן הראשון בעולם (לסילוק וטיהור שפכים), והייתה גם הראשונה שהתפילה מי ים.

הניסיון שנצבר בתחומים אלו הוא בבחינת ידע יקר מציאות, שהנכונות לשלם עבורו גבוהה. שוק המים הוא אחד השווקים הצומחים בעולם. היקפו נאמד ביותר מ-400 מיליארד דולר, וקצב הצמיחה השנתי שלו נאמד ב-8 אחוזים (לפניו נמצאים אך ורק שוקי האנרגיה, טכנולוגיית המידע, הסלולר והפרמצבטיקה). רוב השוק מתרכז בתחום תשתיות המים (הולכה, שירותי מים וסכרים), הצומח בכ-6 אחוזים בשנה. ענפי האבזור והטיפול במים ובביוב צומחים ב-11 עד 12 אחוז בשנה, ועסקי ההתפלה כבר צומחים ב-50 אחוז בשנה.

מחירי המים עולים בהתמדה כתוצאה מעלות השינוע, העלייה בביקוש אל מול ההיצע ומחיר הסובסידיות. על פי נתוני ה-Earth Policy Institute לשנת 2007, בחמש השנים האחרונות התשלום עבור מים ברשויות המוניציפליות עלה בממוצע ב-27 אחוז בארצות-הברית, ב-32 אחוז בבריטניה, ב-45 אחוז באוסטרליה וב-50 אחוז בדרום אפריקה.

תעשיות המים יכולות להיות מנוע הצמיחה הבא של הכלכלה והיצוא הישראלי: בדומה לתעשיית ההיי-טק, שנשענה בתחילת הדרך על בוגרי ממר"ם ועתודאים יוצאי צבא, גם תעשיית המים הישראלית תוכל לפרוץ ולפתוח שווקים חדשים מתוך הידע שנצבר והניסיון הראשוני והייחודי של ישראל.

כיצד אם כן ניתן להסביר את העובדה שדווקא אלו הרואים עצמם כאמונים על המדיניות הכלכלית היו כה קצרי ראות? בריאיון עימו אמר אוֹרי יוגב כי "הפספוס הגדול שלנו היה שהסתכלנו על הנושא רק דרך השוק המקומי. אמרנו שעדיף לקצץ במים לחקלאים מאשר להתפיל. אבל כאשר מסתכלים מחוץ למדינת ישראל, כדאי מאוד לייצא מים לעולם. אם היינו משקיעים לפני 10 שנים בקידום הטכנולוגיה, הוויכוח על ההתפלה היה נחסך. כשהתחלנו את התהליך אף אחד לא האמין שנגיע למחיר של כ-50 סנט לקו"ב. הגיע הזמן הקריטי לייצא את זה לשאר מדינות העולם" (מצוטט אצל ליאור ברון, NRG, 6 בדצמבר 2005).

תעשיית המים כעסק

באפריל 2004 פרש יוגב מתפקידו כראש אגף התקציבים. הוא קיבל את הצעתו של ג'ון גנדל, מיליארדר אוסטרלי, לנהל את השקעותיו בישראל. בספטמבר 2005 רכשה גנדל את מחצית השליטה בחברת ההשקיה פלסטרו-גבת. יוגב קיבל מניות והיה ליו"ר החברה. באפריל 2006 הרוויחה הקרן של ג'ון גנדל 14 מיליון דולר כשמכרה את חלקה לקיבוץ גבת לפי שווי של 40 מיליון דולר.

במאי 2006 הקימו גנדל ויוגב את וייטווטר, המתמקדת בפיתוח עסקי ובבניית צוותי עבודה, בעיקר בתחום אבטחת המים. בספטמבר הוא צירף אליו את חנה גרטלר, שהביאה עימה הון של כ-30 מיליון שקל, ובמקביל לרכישות שונות החברה גם סיכמה על שיתוף פעולה עם חברת המים הממשלתית מקורות ועם החברה הבורסאית מגל, שאת שירותיהן ומוצריהן היא תשווק בחו"ל.

"העיקרון הוא לראות בתעשיית המים עסק, ולא רק אמצעי לאספקת מים למדינת ישראל", מדגיש יוגב בראיון להארץ. "אני עוסק בזה כי לא היתה מודעות להזדמנויות הבינלאומיות שבתחום, ובישראל, מרוב עיסוק במים לחקלאים ובקו המים בכינרת, לא ידעו מה ההזדמנות הנדירה שיש לנו" (אבי בר אלי, הארץ, 28.12.07).

יוגב התעלם בראיון מהעובדה כי היו אלה אנשי משרד האוצר שלא הכירו במים כמשאב עיקרי ואסטרטגי של המדינה והתייחסו לאנשי מקצוע ולמדענים כאל פקידים זוטרים רואי שחורות. יש להוסיף כי הוועדה פרלמנטרית בראשות ח"כ דוד מגן, שעסקה בנושא ב-2002דחתה את הטענה שרק החקלאות בזבזנית ושהיא שגרמה למשבר במשק המים, ושניתן לפתור את המשבר על ידי צמצום דרסטי של החקלאות או חיסולה. עם זאת, הוועדה מתחה ביקורת קשה על הסקטור החקלאי ועל עסקניו וקבעה כי "אין ספק שחלק מקברניטי הסקטור החקלאי שגו וגרמו נזק לחקלאות ולחקלאים כאשר מנעו במשך שנים רבות שינוי בשיטת מכסות המים ובשיטת תמחור המים לחקלאות אשר היה מצמצם את משבר המתמשך במשק המים" (סעיף 7.4 בדו"ח הוועדה).

אינטרסים של השוק העסקי השינוי בגישת האוצר והמדינה כלפי נושא המים התרחש בסמוך לעזיבתו של יוגב את האוצר. באוגוסט 2005 החליטה הממשלה להקים את "רשות המים" ובמקביל, באותו חודש עצמו, הקים יוגב את עמותת ווטרפרונט שאיגדה חברות ציבוריות כמו מקורות, אוניברסיטאות, קרנות הון-סיכון, ארגוני היי-טק, וגופים מקצועיים בכדי להקים חזית ציבורית לקידום טכנולוגיות המים. בתחילת 2006 גיבשה ווטרפרונט תוכנית לאומית בשם "אגמים 10" והחלה לקדם אותה.

ב-26 באפריל 2006 פרסם מכון התקנים כי בעקבות פעולת ווטרפרונט הוחלט באוצר להעביר מיליון ₪ עבור שילוב ישראל בתקינה הבינלאומית בתחום טכנולוגיות המים.

ביוני 2006 אושרה תוכנית "אגמים 10" על-ידי הממשלה והוחלט "למצב את ישראל כמובילה בשוק המים העולמי של פתרונות מים מתקדמים, על סמך הכרה בפוטנציאל הגלום בתחום טכנולוגיות המים לכלכלה ולמשק בישראל, ומתוך הערכה לחשיבותם ומרכזיותם של חברות ממשלתיות ופרטיות שונות במשק זה, בארץ ובתעשיות היצוא – לבחון את הדרכים והאמצעים לעידוד ופיתוח של טכנולוגיות המים, משלב המחקר והפיתוח ועד לשלב הייצור והיצוא, באמצעות מנגנונים שונים שמקיימים משרדי הממשלה השונים בתחומים אלה" (החלטת ממשלה מספר 157).

בשנת 2006 פתח משרד התמ"ת את תוכנית הסיוע הממשלתית לענף טכנולוגיות המים הישראלי תחת השם Israel NEWTech (ראשי תיבות של Novel Efficient Water Technologies) מתוך ניסיון לבנות מטרייה משותפת שתאפשר לכל גורם מקומי הפעיל בחו"ל ליהנות מהמוניטין ההולך ומתבסס של הענף. התוכנית כוללת פעילות בכמה מישורים: פתיחת מסלול לימוד ייחודי, הסבת מהנדסים לתחום המים, הגדלת תקציבי מחקר, מימון פרויקטים בתחומי תשתיות הביוב, פעילות של חממות טכנולוגיות ועוד.

בנוסף הוצב יעד ברור ומוגדר בדמות הכפלת היקף היצוא של טכנולוגיות ישראליות לשוק המים העולמי: מכמיליארד דולר בשנת 2006 לשני מיליארד בשנת 2010. כדי לעמוד ביעדים האלה, מעודדת הממשלה את ההשקעות הזרות בתחום ופועלת להרחבת המחקר והפיתוח, במיוחד במסגרת שיתופי פעולה בינלאומיים.

ב-1 בינואר 2007 החלה לפעול רשות המים. מאז הוחל ביישומה של תוכנית "אגמים 10" נרשם גידול של למעלה מ-300 מיליון דולר בייצוא הישראלי של טכנולוגיות מים. מ-60 סטארט-אפים בתחום למעלה מ-100; כמו-כן נרשם גידול משמעותי בהשקעות בתחום המים מצד גופים פרטיים כגון אלרון, מיזם מים של שרי אריסון וְוויטווטר.

על אף כל העשייה טוען ההידרולוג שמעון צוק, מחבר הדו"ח "התפלת מי הים בישראל – מי צריך, מי מפסיד ומי מרוויח", כי "נראה שמדיניות ממשלת ישראל מקודמת כתוצאה מאינטרסים מובהקים של הסקטור הפרטי-עסקי ומשרדי התכנון הגדולים, המעדיפים את הפרויקטים עתירי הממון והרווח. הפרויקטים הנוכחים משעבדים את הציבור לעשרות שנים – במסגרת חוזי הזיכיון שמעניקה הממשלה – וזאת מבלי לשתף את הציבור בקבלת החלטות […] נציבות המים לא בחנה במהלך גיבוש אסטרטגיית ההתפלה את העלויות החיצוניות הכרוכות בהתפלת מי הים כמו: זיהום אוויר, שימוש בשטחים פתוחים ועוד" (שמעון צוק, אדם טבע ודין, מרס 2006).

נשאלת השאלה ומתעוררת התהיה: האם אין טעם לפגם בעובדה כי בעת שאוֹרי יוגב נשא במשרה ציבורית הוא היה בין המתנגדים הבולטים לקידום פרויקטים מרכזיים בתחום המים, וכשעבר לתחום הפרטי הוא שינה לגמרי את טעמו?

הדבר המטריד בכך הוא שהממשלה כנראה אינה יכולה לדאוג למים של אזרחיה. רק יזם עסקי שביכולתו לגייס לשורותיו פקיד שעבד בעבר באגף התקציבים יוכל להעביר את משרד האוצר לצידו והממשלה תעביר את ההחלטות המתבקשות ואת התקציבים המתאימים.

"בתחום המים האוצר היה פרטנר לא רע ברגע שהוא הבין את הכסף"

ריאיון עם אורי יוגב, לשעבר ראש אגף התקציבים וכיום מראשי המיזם White Water

מה היתה מדיניות האוצר בתקופת כהונתך בכל הנוגע למשק המים בתקופת כהונתך?

בתקופתי היה משבר כלכלי קשה, ומים לא היו התחום המרכזי. עם זאת, עסקתי בשני עניינים בנושא: ראשית, הרפורמה המבנית בחברת מקורות, שנועדה לרפא שיתוק ממושך בגלל ויכוח בין מקורות והממשלה על תחומי האחריות והעלות – ובעצם על כסף. בתקופתי הסדרנו את זה. הגענו להסכמה על שינוי ארגוני גדול, ומאז רואים קפיצה די משמעותית בכל התפקוד של מקורות במשק המים ואי הפרעה בשוק ההתפלה והביוב שנית, בתקופתי העלו את מחיר המים כמה פעמים, גם משיקולים תקציביים וגם משום שאין זה נכון לסבסד משאב כמו מים בישראל. העלאת המחיר היתה לצורך הורדת הצריכה".

ועדת החקירה הפרלמנטרית למשק המים קבעה שאגף התקציבים ואגף החשב הכללי התעלמו מסימני המשבר החמור ובלמו בעקביות ומנימוקים כלכליים את התוכנית להתפלת מים, האם הביקורת עשתה עימכם עוול?

באופן כללי אני מסכים עם האמירה של ח"כ דוד מגן ואכן, בכפילות שבין תפקידו של האוצר כשומר הקופה הציבורית לבין תפקידו כמוביל המדיניות הכלכלית, התשתיות הן ששילמו.

בריאיון שנתת לאבי בר-אלי מעיתון "הארץ" ציינת כי "העיקרון הוא לראות בתעשיית המים עסק ולא רק אמצעי לאספקת המים במדינת ישראל", וכי "לא היתה מודעות להזדמנויות הבינלאומיות שבתחום, ובישראל, מרוב העיסוק במים לחקלאים ובקו המים בכינרת, לא ידעו מה ההזדמנות הנדירה שיש לנו". האם כמי שאמונים על קביעת המדיניות הכלכלית לא הייתם אמורים לבחון את תחום משק המים ואת ההזדמנויות הכלכליות הטמונות בו?

קובעי המדיניות לא יודעים הכל, והם מושפעים מבעלי עמדה שמציגים להם תוכניות ונתונים. כאן, בתחום המים, היה ליקוי מאורות. גם הסקטור הפרטי, שתפקידו להביא את המידע, לא עשה זאת. אני מסכים שתמחירי האוצר לא לוקחים בחשבון בצורה מספיק טובה שיקולים סביבתיים. עם זאת יש לציין את מתקני ההתפלה שהוקמו באשקלון ובפלמחים, אם כי איני יכול לקחת על זה קרדיט זה היה בניגוד לעמדת אגף התקציבים. ניר גלעד, החשב הכללי באותה עת, הוא היה אחראי להתפלה על אפו וחמתו של אגף התקציבים.

בשנת 2004 עזבת את משרד האוצר ופנית לעיסוק מסחרי בתחום המים. בשנת 2005 התקבלה ההחלטה להקים את רשות המים. הוחלט גם לפתוח מגמות להנדסת מים באוניברסיטת בן גוריון ובטכניון, להעניק מענקים לקידום טכנולוגיות מים ועוד. מה היתה השפעתך על ההחלטות האלה?

הרפורמה במים היתה יוזמה של אגף התקציבים. זהו מהלך שהתחיל בשנים 2003-2002 והובל על ידי האוצר. האוצר מאמין במערך של שינויים מבניים שמייעלים את המערכת. גם במים זה היה בלתי הגיוני שיש כל כך הרבה ארגונים רגולטיביים. השינוי שקרה ב-2005 קשור גם בי במידה מסוימת. אם יש הזדמנות כלכלית ואם זה כדאי, אז למה לא לייצר?… משרד האוצר הוא מערכת אחת אך היא אינה היחידה. בתחום המים האוצר היה פרטנר לא רע ברגע שהוא הבין את הכסף. הבעיה היא שלפעמים היד השומרת על הקופה מתגברת על זו שדואגת ליעדים לטווח הארוך.

גלית נדב -בינט היא מנהלת עמותת ארץ אחרת

לקריאת המאמר המלא ניתן להזמין את גיליון מספר 43 של "ארץ אחרת"

גלית בינט היתה מנהלת עמותת "ארץ אחרת", והיא עתה אחראית על סל התרבות בעיריית חולון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה