דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

אוטופיה רוסית-יהודית חדשה לא תיווצר

ליאוניד כציס, מרצה ליהדות וספרות רוסית באוניברסיטה היהודית במוסקבה, מתאר את ההתערערות ההולכת ונמשכת של הזהות היהודית-רוסית בקרב הפזורה דוברת הרוסית. הוא קובע כי אם האליטות הישראליות ישקיעו מחשבה בשאלה, כיצד לתת ליהודי התפוצות אפשרויות חדשות לעיצוב ראיית עולם יהודית בתנאים חדשים, קריאה שכזאת תזכה למענה                                                                       צילום: AFP

בעולם של ימינו, התחושה החיצונית של היות יהודי נעשית יותר ויותר נוחה ליהודי הרוסי. כדי לתפוש זאת, די להדליק את הטלוויזיה ולשמוע את תביעותיהם הנזעמות של הפרשנים הרוסים, המופנות אל השלטונות: יש ללמוד להלום במחבלים באותה מידה של דיוק ומהירות כמו שעושים זאת הישראלים. מבחינתם של אלה, שהורגלו לשמוע במשך עשרות שנים על הצבא הישראלי האכזרי והתוקפני, זהו באמת מהפך תודעתי.

ובינתיים כבר בא לעולם דור, שבעיניו כל זאת – היסטוריה ישנה-נושנה. דור שבעיניו גם ההתעוררות הלאומית שידעה היהדות הרוסית לאחר מלחמת ששת-הימים אינה אלא היסטוריה שימיה רחוקים כימי מלחמת העולם השנייה. לדור הזה השואה אין פירושה מותם של אבות וסבים מוכרים, אלה של סבים לא ידועים וסבי-סביהם. זוהי בעיה כמעט שוות משקל לזו שגרמניה והיהודים שהיגרו אליה יצטרכו להתמודד איתה כשיבוא לעולם הדור של ניני הרוצחים, ונינים אלה לא זו בלבד שלא ירצו להכות על חטא, אלא באמת ובתמים לא יהיה להם שום חטא להכות עליו.

קשיי הזהות היהודית-הרוסית

על רקע כל זאת מתעוררת השאלה, עד כמה מסַפק יכול להיות הרגש היהודי – זה שמתקיים במימד הפנימי – של יהודי רוסי צעיר כיום. עם אילו מערכי היהדות הוא יכול להזדהות ואיזה מקום תתפוס ביניהם ישראל?

יתרה מזו, רבים הם היהודים דוברי הרוסית שאינם חיים כיום ברוסיה. בכנס המוקדש לחקר קהילות יהודיות דוברות רוסית בעולם, שהתקיים לא מזמן באוניברסיטת בר-אילן, יכולנו לראות פרישׂה גיאוגרפית החופפת בנקל את מפת העולם של האנושות המתורבתת. יחד עם זאת, כל אימת שדוּבּר על תהליכי התבוללות בעלת ממדים של אסון בקרב היהודים הסובייטיים לשעבר החיים כיום בגרמניה, הדגישו המרצים את חשיבות שמירת הרגש הלאומי של בני הקבוצה זאת דווקא במסגרת היהדות הדוברת רוסית.

ואמנם, שפע הפרסומים התקופתיים, שפע העיתונות הרוסית-יהודית בעולם כולו ובישראל עצמה מעיד על כך שיש לאנשים מה לומר, ושהם רוצים לעשות זאת בשפת אמם. חוקרי הספרות הרוסית המתמחים בספרות בת-זמננו טוענים, שמכל התפוצה הרוסית שנוצרה לאחר התפוררותה של ברית-המועצות, רק בישראל נוצר ענף ישראלי מיוחד של ספרות רוסית חדשה (במובן הרציני), המשפיעה על התהליך הספרותי במטרופולין.

המצב שאנו מוצאים בו את עצמנו כיום הוא פרדוקסלי. ילדיהם, שלא לדבר על נכדיהם, של אלה היוצרים כיום בשפה הרוסית בישראל, בארצות-הברית, בגרמניה וכו', סופם להינתק מהתרבות ששפתה רוסית. באשר לכתיבה ולמחשבה היהודית ברוסיה – הן ייעשו פחות ופחות יהודיות במהותן. יש להניח שזו תהיה יצירה יהודית במוצאה בלבד, בשפה הרוסית.

במצב שייווצר ישראל תוכל להיות – וגם תהיה, קרוב לוודאי – המרכז התרבותי של היהדות העולמית. זאת, לא הודות לעלייה חדה ופתאומית באיכות התוצרת הספרותית העברית המקורית, שתהיה לבעלת חשיבות עולמית, אלא מפני שליהדות התפוצות האירופית – או האירופית לשעבר – הנטולה רכיב יהודי מיוחד (הקשור ליצירה שהיא יהודית ללא ספק, גם אם לעתים שמאלית קיצונית ואנטי-ציונית, בשפת היידיש) לא יהיה משען רוחני וחומרי אחר, שהוא סמלי וממשי בה-בעת. אוטופיה רוסית-יהודית חדשה לא תיווצר עוד; קודם-כול מפני שהיא כבר לא תהיה יהודית…

בל נשכח, שבקהילות היהודיות מחוץ לגבולותיה של ישראל לא ניכרת צמיחה פנימית, ללא קשר להגירה. באשר לדרכי הביטוי העצמי היהודי ברוסיה, יש להן אופי נוסטלגי של כתיבת זכרונות (הנמסרים לא אחת מכלי שני). אלה מהחיים בישראל שיש להם די אורך-רוח כדי לקרוא את אשד הזכרונות הגרפומניים-למחצה ויצירות "ספרותיות" מן הסוג הזה, מכירים היטב את המצב. בהסתייגות אחת: זהו עדיין מצב פוסט-סובייטי ולא מצב ישראלי-חדש. מן האמור לעיל נובע, שיהא על ישראל – כעם וכמדינה – לחשוב במוקדם או במאוחר על אחריותה לדימוי שיש לה בעיני יהודים שאינם דוברים עברית, העשויים גם הם להיעשות ישראלים במוקדם או במאוחר. האומנם גם את פניהם תקדם אותה "חומה" הניצבת לדברי מיכאל וייסקופף ("ארץ אחרת" גיליון 19), בין הישראלים הדוברים רוסית לבין המימסד של דוברי העברית. אין לשכוח שילדיהם ונכדיהם של אלה, החשים בקיומה של ה"חומה" בחריפות כה רבה כיום, הם שעלולים להקים אותה לדורות העתידיים של עולים אשר עשויים להופיע בפתאומיות, כמו העלייה הצרפתית של העת האחרונה.

אפשר בנקל לסתור את הנאמר עד כה בטענה, שהיהודים כבר איבדו כיום את כל מה שאפיין אותם כיהודים ואינם אלא שבטי ישראל האבודים לעתיד לבוא. גם אם יש בכך מן האמת, מאורע אחד בתולדותיה החדשות של היהדות הרוסית מעיד שעוד לא הכול אבוד. כוונתי לתגובה החריפה במפתיע וההמונית להפליא מצדה של היהדות הדוברת רוסית על ספרו המחפיר של אלכסנדר סולז'ניצין, "מאתיים שנה ביחד". הספר הוקדש לבחינת שתי מאות של דו-קיום בין רוסים ליהודים, מזמן חלוקתה של פולין ובואם של היהודים לאימפריה הרוסית, ועד התפוררותה של ברית-המועצות. מחברו ראה בו כעין הצעה להכאה הדדית על חטא, הגדוש שגיאות, הפרזות וזיופים. תגובות נזעמות, שלעתים לבשו אף הן דמות של ספרים עבי כרס, יכולות להיחשב לז'אנר חדש בכתיבה ההיסטורית היהודית. איש האינטליגנציה היהודית-רוסית שהתחנך על ברכי יצירותיו של הסופר שהוציא תחת עטו את "ארכיפלג גולאג", וסָלַח לו על האנטישמיות הלא-מסותרת שלו, לא יכול היה לשאת הפעם את העלבון.

מן המפורסמות הוא, שאנטישמיות היא אחד היסודות המשמשים כמלט ליהדות. אולם ברצוני להדגיש, שהמחבר של "מאתיים שנה ביחד" פנה בספרו אל יהודים שחלומם היחיד היה להיעשות רוסים, ואפילו פרבוסלאביים. ככל שהדבר נוגע לנו, היהודים, מצב מיוחד שכזה הוא לנו אות וסימן לכך, שיהודי החי בתפוצה הרוסית כיום, שבדרכונו החדש לא מצוין עוד הלאום שלו, מבקש למצוא – ומה שמעניין באמת, אף מוצא בהמוניו (בל נשכח שכל הכותבים, ועל אחת כמה וכמה אלה שפרסמו ספרים או מאמרים, הם רק קצה הקרחון!) – נקודת משען למימוש הרגש הלאומי שלו.

אם האליטות הישראליות ישקיעו מחשבה בסוגיה, כיצד לתת ליהודי התפוצות אפשרויות חדשות – חיוביות, ולא כאלה הקשורות למאבק נגד האנטישמיות וללוחמה הברוטלית בטרור – לעיצוב ראיית עולם יהודית חדשה בתנאים חדשים, קריאה שכזאת תזכה למענה.

לא מן הנמנע שדווקא אותם ישראלים דוברי רוסית שהשכילו להרוס בתנאים הפוליטיים החדשים את החומה שיצר מסך הברזל, והגיחו שוב אל השוק הרוסי האינטלקטואלי, מצוידים בניסיון שרכשו כבר בישראל, הם שיוכלו להתחיל למוטט – וכבר עושים זאת בעצם פעלתנותם – את ה"חומה" הישראלית-רוסית משני צדיה. ואם לא די בכך, ברוסיה כבר הופיעו כיום נציגי התפוצה הישראלית החדשה, אשר פעילה דיה גם בפוליטיקה ובכלכלה הרוסית (דבר שיש בו סכנה קודם-כול ליהודי רוסיה). מצב חדש זה ראוי לבחינה מיוחדת, שכבר חורגת ממסגרת מכתב זה "מהתפוצות".

ליאוניד כציס הוא מרצה ליהדות ולספרות רוסית באוניברסיטה היהודית במוסקבה

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה