דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

אגדה על נביאי אוהל ונביאי מים

מה בין נבואתה של מרים לנבואתו של משה? דב אלבוים מתבונן בשני סוגים של הנהגה ישראלית קדומה ומתגעגע למנהיגותה של מרים, זו שיש לה קשר חי עם הציבור

סצינה מסרטו של ססיל ב. דה-מיל "עשרת הדיברות"

כמו רבים ממשברי המנהיגות שידעה ההיסטוריה המדווחת של עם ישראל, גם המשבר הבא תחילתו בעלילה שמזכירה טלנובלה פופולרית בת-ימינו, שיאו במפנה דרמטי חיצוני לעלילה ואחריתו טרגדיה עצובה בעלת השלכות קשות לדורות. אין צורך להכביר במלים: עם עבדים יוצא לחירות תחת מנהיגותו של איש גדול, קשה, מתבודד, מקבל החלטות לבדו. באיזשהו שלב מתחילה מנהיגותו להתערער, תחילה על-ידי מנהיגים מתחרים ובסופו של דבר על-ידי בני משפחתו-שלו.

"ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח. ויאמרו הרק במשה דיבר יהוה הלוא גם בנו דיבר וישמע יהוה" (במדבר י"ב, א'–ב'), מספר לנו הכתוב באחת הפרשות המעורפלות ביותר בעלילות בני ישראל במדבר, וכמו במקרים רבים אחרים, חז"ל השלימו עבורנו פערים בדמיון ובנו על כך תסריט:

"'ותדבר מרים ואהרון במשה' […] מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרון והוסיף אהרון על דבריה ונשאו ונתנו בדבר. רבי שמעון אומר אף ציפורה פתחה בדברים ואמרה למרים ומרים אמרה לאהרון ואהרון הוסיף על דבריהם ונשאו ונתנו בדברים. ומה היו הדברים: אמרו, כיוון שנתמנו הזקנים הדליקו כל ישראל נרות ועשו שימחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה וכיוון שראתה מרים הנרות אמרה, 'אשרי אלו ואשרי נשותיהן'. אמרה לה ציפורה, 'אל תאמרי אשרי נשותיהן אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר הקב"ה עם משה אחיך לא נזדקק לי'. מיד הלכה מרים אצל אהרון והיו נושאין ונותנין בדבר שנאמר, 'ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה', על עסקי פרישתו מן האשה. אמרו, 'גיותן [גאוותן] הוא משה, וכי לא דיבר הקב"ה אלא עימו בלבד כבר דיבר עם נביאים הרבה ועימנו ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש […]'" (ספרי זוטא, פסקה י"ב, ד"ה 'ותדבר').

טלנובלה מדברית

דמויות ראשיות – שלושת ילדי עמרם ויוכבד: משה המנהיג, אהרון הכוהן, מרים הנביאה. ציפורה, אשת משה. אלדד ומידד, מנהיגים מקומיים.

1. חוץ. לילה. חצרות

אהרון, מרים וציפורה, אשת משה, יושבים כולם בחגיגה הגדולה של טקס השבעת שבעים הזקנים, שמינה משה כדי להקל על המעמסה הציבורית שנפלה על כתפיו. ערב מדברי יבש, מדורה בוערת, על הזקנים שורה רוח נבואה ושימחה וכולם מדליקים נרות, חלקם שרים וחלקם מרכלים.

אהרון (נשען על מקלו, מדבר בלחש למרים ולציפורה):

תראו כמה חמודים כל הנביאים החדשים האלה.

ציפורה (נראית מוזנחת, עונה במרמור):

לא תודה!

מרים (לציפורה):

תגידי, למה את כל-כך שלילית?! תחשבי חיובי, זה יעשה לך רק טוב!

ציפורה:

כן, בטח. מאז שהתחלתי לחשוב חיובי, משה הפך לנביא, והוא כבר לא מתקרב אלי. אני מרחמת על נשותיהם של כל הנביאים החדשים.

2. חוץ. לילה. אוהל-מועד

מרים ואהרון דופקים בפתח אוהל-מועד, שתלוי עליו ענן אפרורי, כמו היה פתק "נא לא להפריע!". משה לא פותח והם נכנסים בכל זאת, ניגשים למשה הרוכן על פקודות "מבצע מרגלים" העתידי.

מרים (למשה):

מה, ציפורה נהייתה קטנה עליך?

משה:

מה פתאום. פשוט, מאז שאלוהים ואני ביחסים אינטימיים…

מרים:

אתה בטח חושב שאתה הנביא היחיד בסביבה…

משה נשאר המום, לא עונה.

3. חוץ. יום. חצרות

למחרת אלוהים קורא לאהרון, מרים ומשה להיכנס אל אוהל-מועד.

אלוהים:

אהרון ומרים: צאו בחוץ!

מרים ואהרון:

אבל מה עשינו…?!

יהוה:

ששש… אתם עוינים אתם. צאו בחוץ אמרתי.

אהרון ומרים יוצאים מאוהל-מועד, אלוהים מדבר איתם בחוץ.

אלוהים (בחרון אף):

אתם לא מתביישים לדבר ככה על נביא-הבית!

הלוא "בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו

ותמונת יהוה יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה"?

העננים מתפזרים מעל אוהל-מועד, אלוהים מסתלק, מרים מביטה על השתקפותה בנחושת הממורקת של עמודי המִשכן והנה היא מצורעת כשלג.

אהרון (למשה):

"אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו וייאָכֵל חצי בשרו".

(תרגום מופיע על המסך: תפסיק להיות ילד קטן, מפונק,

ובעיקר מריר, שקורין בלע"ז 'פרביסינר').

משה (ממלמל כיוצא ידי חובה):

טוב נו… "אֵל נא רְפֵא נא להּ".

תפילת משה לא עוזרת. מרים נותרת בצרעתה.

voice-over, בתפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית: מרים! מרים! איך מיררו לך את החיים? למה אף אחד לא מוכן לספר לנו מה היו הנבואות שלך, על מה דיברת, מה בדיוק רצית לומר ולא נתנו לך?

4. חוץ. יום. חצרות

הענן שעל אוהל-מועד מקפץ בחוסר מנוחה, רוצה כבר לנוע הלאה אל פרשת המרגלים, להזיז את המרגמות לקראת הכיבוש, אבל שבטי ישראל לא מוכנים לקפל את אוהליהם ולזוז מהמקום עד אשר תפוג צרעתה של מרים השוהה מחוץ למחנה, סגורה וכלואה באגף האיקסים: "ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד היאסף מרים" (במדבר י"ב, ט"ו). מרד פסיבי. העם מצביע ברגליים בעד מרים. משה, חסר ברירה, מחכה, שקוע בהרהורים (אולי נזכר לרגע קצר שאחותו מרים היא זו שגידלה אותו והצילה את חייו, ואולי לא).

סיפור על באר ואוהל

כמעט לא ידוע לנו דבר על מרים. ליקוט העובדות המיוחסות לה במקרא לא מגיע למספר האצבעות של יד אחת. מרים (ככל הנראה) מצילה את משה מהשלכה ליאור, משיגה עבורו מינקת כאשר בת-פרעה מאמצת אותו. "מרים הנביאה", הלוקחת את התוף בידה לאחר שירת הים ומצטרפת אל הנשים בתופים ובמחולות וממחזרת פסוקים משירת הים. מרים המלעיזה בפרשת האשה הכושית כנ"ל. מרים המצורעת כשלג. מרים מתה במדבר ונקברת בו.

ההיתה נשואה? ההיו לה ילדים? מה היו יחסיה האישיים עם האח הגדול אהרון ועם האח הקטן משה? ילדת סנדוויץ' קלאסית, בין שני בנים? אבל בעיקר, מה היתה נבואתה? למי ניבאה? הרי המקרא לא מחלק סתם תוארי נבואה כאיזו מכללה מפוקפקת, ובוודאי לא לנשים.

שמא יש צורך לחפש נבואה במקום אחר. לא נבואה של מלים, אלא נבואה של מעשים. ואם כן, אילו מעשים מיוחסים לה? תיפוף בתוף ובאר שנבעה במדבר בזכותה של מרים, הלוא היא בארה של מרים. גם כאן חסכו לנו חז"ל עבודת דמיון מאומצת.

"וכך היתה הבאר שהיתה עִם ישראל במדבר: דומה לסלע מלא כברה, מפכפכת ועולה כמפי הפַּךְ הזה, עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות. מקום שישראל שורין היא שורה כנגדן במקום גבוה כנגד פתחו של אוהל מועד, נשיאי ישראל בָּאִין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרים עליה את השירה 'עֲלִי באר עֱנוּ לָהּ עלי באר ענו לה' והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד מושך במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו" (תוספתא, סוכה, פרק י"ג, הלכה א').

תארו לעצמכם באר שכזו, מלווה כגלגל ענק את בני ישראל הפוסעים בדיונות מדבריות, מותירה אחריה שובל רטוב על החול כאיזה חילזון פרהיסטורי עצום בגודלו. היא עולה הרים ויורדת גאיות ונעמדת בשעת חניה "במקום גבוה… כנגד פתחו של אוהל מועד". מתגרה מולו ומאתגרת. את מה שהאוהל מכסה בשבע יריעות צפופות, מתחת לענן ולערפל, היא חושפת לעין כול, על פסגת ההר ממולו.

היא מדברת עם הציבור, מקשיבה לשירתם של נשיאי ישראל, ואז… רק אז, היא שופעת ומבעבעת מים לעברם. את מקלותיהם המכים היא הופכת לכלי של שפע, וכל אחד ואחד מהם מושך כפי יכולתו, כפי צרכיו, איש-איש כצורכי משפחתו ושבטו. והכול – מול אוהל-מועד.

נבואת המים ונבואת האוהל

מה בין נבואתה של מרים לנבואתו של משה? זו נבואה של מלים, וזו של מרים – נבואה במעשים. משה מבכר את ענני הכבוד הלבנים על פני האשה הכושית אשר לקח, מעדיף את נבואת המערה של הר סיני – את נקרת הצור, לדבר פה אל פה, במראֶה ולא בחידות, רואה לתוך קשר התפילין של האל, בלי חלומות ובלי סמלים, דיבור ישיר וחף מכל מורכבות של מציאות נזילה. "וידבר ה' אל משה לאמור, צו את בני ישראל…". אין מה לדבר, עם במלחמה צריך מנהיג חזק, מנהיגות בקול אחד… אחדות…

מרים, לעומתו, נביאת מים מבעבעים, מתנבאה באמצעות גופהּ בלב המחנה, בין נשים ובין גברים, נבואתה פתוחה לכול, לא מצַווה ולא כפייתית. זו הסיבה ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכוהן" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ג', ד"ה, 'זה אלי'), ולא מפני שהיא שפחה והוא כוהן, אלא שהיא שפחה על הים שאיננו מלא, והוא נביא על נהר הזורם למקום אחד. זו הנבואה הנקבית של מרים, שראתה מה שראתה על הים, ומיד "ותיקח מרים… אחות אהרון את התוף בידה וַתֵּצֶאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ'). מרים מנבאה ברגליים, בתופים ובמחולות, בגופה שלה. היא לא נכנסת לחדר חשוך, מדליקה נר ועמלה עד אשר ייצאו חרוזים במשקל מדויק של שירת הים: היא פשוט יוצאת עם הנשים ומרקדת בתוך המחנה.

ומה התוצאה של נבואתה? מים מתוקים, באר, מים חיים. מרים מתכחשת למרירות שהעניק האל לנבואתה וכך גם לשמה הפרטי, את שמה, היא יודעת, ניתן לקרוא את שמה ישר והפוך. מירים – מירים, הפוך בה והפוך בה דכולה בה.

כאשר משה כבר נלאה מהעם הצמא למים ומתאונן פעם אחר פעם, או-אז מתגלה בארה של מרים שאיננה מתייבשת לעולם: "אז ישיר ישראל (משה שותק, רק ישראל שרים) את השירה הזאת עלי באר עֱנוּ לָהּ. באר חפרוה שׂרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממִדבר מתנה" (במדבר כ"א, י"ז–י"ח).

"וכך היתה הבאר שהיתה עִם ישראל במדבר: דומה לסלע מלא כברה, מפכפכת ועולה כמפי הפַּךְ הזה, עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות " (תוספתא, סוכה, פרק י"ג, הלכה א').

כשמשה רוצה להוציא מים מהסלע הוא חייב להכות בו במקל. אבל לבארה של מרים יש פטנט אחר: מספיק שנשיר מולה וכבר היא מפעפעת בתוך המחנה, כנגד אוהל-מועד, מעניקה ממימיה לכולם, איש-איש מושך ממנה מים לפי רצונו וכוחו. כאן לא צריך מקלות, די בשירה וכבר זבים ממנה מים ואיננה פוסקת לעולם ועד היום היא מפעפעת בתוך ימה של טבריה (תלמוד בבלי, שבת, ל"ה א'), ותמשיך לפעפע גם כשהכנרת תתייבש.

"אדוני משה, כְּלָאֵם!"

אבל לא מדובר כאן בנבואה נשית מול נבואה גברית, נבואה נקבית מול נבואה זכרית. זה פתרון קל מדי. עובדה, גם גברים יודעים את נבואת התוף המהדהד במחנה ונבואת המים השופעים. שני נביאים נוספים ניסו לחקות אותה. לצדה של פרשת האשה הכושית, מספר המקרא על פרשת נבואה אחרת. נבואת אלדד ומידד.

אלדד ומידד, מספרים חז"ל, אנשים צנועים היו, וכאשר הציע להם משה מינוי כזקנים לכל החיים אמרו לו שאינם ראויים לכך. מיד זכו ונחה עליהם רוח הקודש והחלו מתנבאים: היו אומרים, "משה מת במדבר ויהושע בן-נון כובש את הארץ" (תלמוד בבלי, סנהדרין, י"ז א'). ובכלל, שמותיהם לא היו אלדד ומידד אלא אלדד בן כסלון וקמואל בן שפטן (שם). ולמה נקראו כך? על שם שהיתה נבואתם נובעת כשני דדים (מדרש פרטי) ואיננה פוסקת כל ימי חייהם (שם). "ויישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד וַתָּנַח עליהם הרוח והֵמָּה בַּכּתובים ולא יצאו האוהלה ויתנבאו במחנה" (במדבר י"א, כ"ו).

אלדד ומידד אינם הולכים להינבא באוהל סגור, נבואתם שופעת בתוך המחנה ומעכירה את דממת האלחוט המסתורית של נבואת אוהל-מועד. זו נבואה שאינה פוסקת כיוון שאיננה קשורה באוהל-מועד ובאקטיביזם ההלכתי שלו. מול נבואתו של משה מעמידים אלדד ומידד נבואת מים שאיננה רוצה להיות כלואה בתוך האוהל, נבואה של מחנה, של פריון וחיים, נבואה בהליכה, זורמת כמים, כנבואתה של רות המואבייה שלא דיברה הרבה אלא הלכה בשדות והיתה מנבאת בהליכתה: "וַיִּקֶר מקרה חלקת השדה אשר לבועז" [רות ב', ג'] …אשה נביאה, אחת מנביאי אומות העולם – כבלעם – המתנבאים בחצי דיבור: 'ויקר' ולא 'ויקרא'. אשה הולכת ומתנבאה. רגליה הן המורות את דרכי הנבואה, ובגופה היא תתחולל – ברחם מלך המשיח, שהיא מוליכה כל הדרך ממואב ליהודה" (מיכל גוברין, "מעשה הים – כרוניקת פירוש", כרמל, ירושלים, 2000, עמ' 33).

מיד, וכמו תמיד, "וַיָּרָץ הנער ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ויען יהושע בן-נון משָׁרֵת משה מבְּחוּריו ויאמר: אדונִי משה כְלָאֵם" (במדבר י"א, כ"ז–כ"ח).

בן-נון המשרת מודע לחומרת הסכנה שבנבואה המפעפעת כבאר ומציע לו לתת להם ג'ובים באוהל-מועד, לעזור להם לשנות את צורת נבואתם, "הטל עליהם צורכי ציבור והם כָּלים מאליהם" (תלמוד בבלי, סנהדרין, י"ז א'), הוא אומר למשה, מודע היטב לתורתו של רבי נחמן מברסלב "שההתמנות מפסיד השפעת הנבואה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סימן א'). אבל משה, למוד מעשה מרים, זוכר שאלדד ומידד כבר סירבו להתמנות לתפקיד שהציע להם: "ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי ייתן כל עם יהוה נביאים כי ייתן יהוה את רוחו עליהם" (במדבר י"א, כ"ט). זה לא הזמן לטפל בבעיה הזו, רק חסר לו עכשיו עוד מרד, שביתת שבת של שבטי ישראל כאשר הענן כבר מקפץ כעפיפון חסר מנוחה מעל אוהל-מועד.

נבואת יתרו המיותר

גם יתרו היה נביא, נביא אומות העולם, אבל לא צריך להיות נביא גדול כדי להבין שהמצב במחנה לא טוב. לא די לו שהוא צריך לחזות בעלבונה של בתו הכושית ולשתוק, אלא שהוא כבר מבין שאין כאן במחנה מצב אופטימלי לנביאים אחרים חוץ למשה. מרים שותקה, אהרון נדם, ובאלדד ומידד – "כוחותינו יגיבו בזמן ובמקום המתאימים להם", ובוודאי שאין מקום לנבואתו-שלו. הנה, לא מזמן הוא העניק למשה בחינם נבואה עסיסית כיצד לכונן משטר שיש בו לפחות מראית-עין של דמוקרטיה: "ואתה תֶחֱזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עֲשָׂרוֹת. וְשָׁפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם וְהָקֵל מעליך ונשאו איתך. אם את הדבר הזה תעשה וצִוְּוךָ אלוהים ויכולת עֲמוֹד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (שמות י"ח, כ"א–כ"ג).

נבואה יפה יש לפעמים לנביאי אומות העולם, אפשר ללמוד ממנה, אבל משה מעדיף אנשי צבא על כל שלל התכונות האחרות. במקום "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע", הוא מעדיף רק "אנשי חיל" (שם, שם, כ"ה). ובפרשה זו אף מפורטת דרך הקדשתם של הזקנים האלו, אנשי החיל: "…ולקחת אותם אל אוהל מועד והתייצבו שם עימך… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם…" (במדבר י"א, ט"ז–י"ז).

באמת תודה, אומר יתרו, אבל לא תודה, אין לי כוח לעוד נביאים שרוחם בדיוק כרוח המנהיג, שצריכים להתייצב באוהל-מועד ולעמוד למסדר המפקד. אין לי מה לתרום לכם יותר, אומר יתרו באנדרסטייטמנט מדייני להצעתו של משה ללכת איתם לארץ כנען: "לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (שם, י', ל'), אורז את החבילות וחוזר למדיין.

נבואת הענן הקפריזי

יש ענן תלוי מעל אוהל-מועד, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג, ברצותו נח יום אחד מעל המשכן וברצותו יומיים, לפעמים שבוע, לעתים חודשיים ובמקרים מסוימים אף כמה שנים: "על פי יהוה ייסעו בני ישראל ועל פי יהוה יחנו כל יְמֵי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו… ויש אשר יהיה הענן מֵעֶרֶב עד בוקר ונעלָה הענן בבוקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו. או יומיים או חודש או ימים בְּהַאֲריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל… ובהעלותו ייסעו" (שם, ט, י"ח, כ"א–כ"ב).

מה יש לענן הזה שהוא כל-כך עצבני? למה אין לו סדר יום קבוע? לפי מה הוא קובע את משך שהייתו מעל אוהל-מועד (ולא שהיה כמעין חזאי תורן הרגיש לתמורות במזג-האוויר המדברי, שהרי היה כול-יכול: "כל הנמוך מגביהו, וכל הגבוה משפילו, והיה מכה נחשים ועקרבים לפניהם, מכבד ומרבץ לפניהם", במדבר רבא, א')? מה פשר הסימן המוסכם שיש לבני ישראל, ולפיו כל פעם שמשה מתנבא באוהל-מועד נקשר מעליו הענן כמו נורה אדומה מעל "חדר ללא כניסה אלא למורשים בלבד".

במקום אחר ובזמן אחר היו מגישים נגד הענן כתב-אישום על טרטורים מיותרים של טירונים. אבל במדבר הכול מותר, אין טעם להתחשב בנשים יולדות, בילדים שהלכו לנום את שנתם, בזקנים שתשש כוחם: מסע אלונקות נגמר רק כשהמפקד אומר כך! למה? ככה! כי זו נבואת הענן מול נבואת הבאר, תלות מוחלטת, קפריזית, רצוא ושוב: 'ויידום אהרון'.

נבואת השוטים

בכל דור ודור יש ככל הנראה עימות של נביאי מים מול נביאי אוהל. נביאי המים מנבאים בדיאלוג פורה ונביאי האוהל נותרים סגורים בתוכו. בלי האוהל שלנו במרכז, הם אומרים, כל המחנה יתמוטט כעולם שאיבד את מרכז הכובד. העם ימות בצמא?! מילא… נכה את הסלע במקל עד יזובו מים. ואם יעזו אלו המנבאים כמים לבעבע מול האוהל שלנו, הרי שנלבין אותם כצרעת מושלגת. הלאה לכם נביאי אומות העולם, הם אומרים. כי מציון בלבד תצא תורה – "משה מת במדבר ויהושע כובש את הארץ", כך זה צריך להיות לעולמים. אבל אותם נביאי מים שוטים, שמישהו החליט ש"פסקה נבואתם", עדיין מרטיבים את המדבר בבאר מפעפעת, מקווים בסתר שבארה של מרים המפעפעת בהיחבא במימי הכנרת עוד תצוץ יום אחד ותרטיב את צחיחות המדבר.

דב אלבויים הוא סופר, מרצה ליהדות ובעל תוכנית ראיונות בטלוויזיה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה