דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

צוואה שלא מולאה

יצחק ספיר, נכדו של הרב סלונים מקהילת חברון, נוצר בלבו את כל הזוועות שחוותה הקהילה היהודית בעיר בשבת ח"י באב תרפ"ט, כאילו התרחש היום. לדעתו, עלינו להתייחס בחרדת קודש לדרישות שהציבו שרידי בקהילה בפני השלטונות הבריטיים בעקבות הטבח ולקיימן כלשונן

הילד שלמה, בן השנה, שריד יחיד למשפחתו של א"ד סלונים.

חברון תרפ"ט

ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, הגיעו הרב א"י אורלנסקי ורעייתו לבית חתנם, אליעזר דן סלונים, בחברון. הם התכוננו לחוג בשבת שבע ברכות לבתם הצעירה ולחתנה. חברון נחשבה למקום שקט, ויהודיה בטחו בשכניהם הערבים. מה שעתיד היה להתחולל בעיר לא עלה בדעתם של בני המשפחה. בשבת, ח"י באב, זמן קצר לאחר תפילת מוסף, נרצח הרב, נרצחה אשתו ינטה, נרצחו בתם חנה ובעלה אליעזר דן סלונים. נכדם בן הארבע אהרן נפצע אנושות מידי המרצחים ונפטר בירושלים. מכל המשפחה נותר בחיים רק שלמה בן השנה, שהפורעים חשבוהו למת. הזוג שאך זה נישא לא יכול היה להגיע לחברון, שכן ביום שישי נסגרו הדרכים. מְחולָם היה להם למִספֵּד.

על קהילת חברון העתיקה, בת מאות השנים, עלה הכורת. נרצחו בני משפחות ספרדיות שראשוניהן הגיעו לעיר לפני גירוש ספרד, נרצחו בני הקהילה האשכנזית, חלק ניכר מהם אנשי חב"ד שעלו לעיר במאה הי"ט, נרצחו בני ישיבת חברון שעלתה לעיר בתרפ"ה ונרצחו אורחים שבאו לנפוש באווירהּ הנעים של עיר ההר.

קהילות חברון מנו כשש מאות נפש. שישים ושישה מבני הקהילה נרצחו, עשרות רבות נפצעו, נשים נאנסו, רכוש נשדד והושחת. פליטי חברון הועברו לירושלים. רבני הקהילה עמדו בקשרי מכתבים עם מנהיגי התנועה הציונית, וביקשו מהם לסייע להם במאמציהם לחזור אל העיר. משפחות אחדות אמנם שבו לחברון, אך עם תחילת ה"מרד הערבי הגדול" (1939-1936) נתרוקנה העיר מיושביה היהודים.

חברון היהודית עמדה בשממונה עד שוב בניה אליה לאחר שחרור העיר במלחמת ששת-הימים.

ערביי ארץ-ישראל פרעו באותו שבוע ביהודי צפת, מוצא, באר-טוביה ויישובים נוספים ורצחו אותם, אך מכתה של חברון היתה האנושה מכולן. פרעות תרפ"ט היו לאירוע מכונן בתולדות עם ישראל בארצו ובתולדות יחסי ישראל עם ערביי הארץ.

המילה "מאורעות" היא מילה סטרילית, שאין בה כדי להאיר את שקרה בתרפ"ט ובתרצ"ו-תרצ"ט. מילים העשויות לבטא את מה שהתרחש הן "פרעות", "רצח" ואפשר אף "פוגרום". דומה שאלה שעיצבו אז את דעת הקהל חששו מפני שימוש במילים אלה, שמא יזוהה מה שקרה ביישובי הארץ עם האסונות שהתרגשו על יהודי אירופה בעת ה"סופות בנגב" (1882-1881), בקישינב (1903) ובמקומות רבים אחרים. בין אם מטעם זה או מטעם אחר, מכבסת המילים פעלה ופועלת גם היום כדי לטשטש את האמת שאינה נוחה. מאותה סיבה, במקום לומר שאולמרט "יגרש יהודים ויהרוס יישובים" בוחרים לכנות זאת "התכנסות"; את ירושלים לא "נחלק" לעולם, כי אם "נתחלק" בה.

מי קפא על השמרים?

על שאירע בימים שלפני הרצח בחברון נכתב ב"ספר תולדות ההגנה": "…וכאשר הגיעו בי"ד באב תרפ"ט שני שליחי ההגנה מירושלים… והציעו לסלונים (אליעזר דן) את הברירה לשלוח לחברון פלוגת מגינים (עשרה אנשים עם נשק) שתגן על היהודים […] ענה סלונים לאחר התייעצות עם כמה מנכבדי העיר, יהודים וערבים, כי אין יהודי חברון חוששים לשלומם, מתוך שסומכים הם על יחסם הטוב של הערבים אליהם […] הוא ביקש לא לשלוח שום מגינים לעיר, דבר שיכול להיוודע לערבים ולעורר את זעמם" (ספר תולדות ההגנה, כרך ב', חלק ראשון, תש"ך, עמ' 320).

אמי, מלכה ספיר ע"ה, לבית סלונים, סיפרה שאביה, הרב סלונים, טען עד יומו האחרון כי לא היו דברים מעולם. עודד אבישר כותב ב"ספר חברון": "…באו לעיר בחורים אחדים מן ההגנה בירושלים. לא מובן היה אם היה זה ביקור שגרתי […] או שמא נודעו בירושלים כוונות הרצח של הערבים החברוניים. מכל מקום, הבחורים אמרו כי הם באו 'לרחרח' בעיר ולהיוודע מה נשמע […] אף ביקשו להשאיר את נשקם בבנק לפיקדון, כדי שלא ייתפסו עם נשקם על-ידי משטרת המנדאט" (ספר חברון, כתר, 1970, עמ' 410).

אף אם נקבל את הדברים כפי שהם מובאים ב"ספר תולדות ההגנה", דומה כי היה שם כֶּשֶׁל חמור של חוסר אחריות וחוסר מנהיגות. אם ידעו מפקדי ההגנה את כוונתם של ערביי חברון לפרוע ביהודים, היה עליהם לשלוח כוח מגן לעיר ולא להסתתר בדיעבד מאחורי אי-הסכמתה של הנהגת יהודי חברון.

על קהילת חברון ערב הרצח נכתב ב"ספר תולדות ההגנה": "הקהילה היהודית בחברון היתה הקטנה בארבע 'ערי הקודש'. התגוררו בה קרוב לשש מאות יהודים […] הקהילה קפאה על שמריה ולא לקחה כל חלק בהתפתחותו הכללית של היישוב" (ספר תולדות ההגנה, שם).

פיסקה זו מבטאת יוהרה של אלה שדומה בעיניהם כי רק פועלם חשוב, ומי שאינו נוטל בו חלק הרי הוא קופא על שמריו. ישיבת סלבודקה מליטא, על כמאה וחמישים רבניה, מוריה ותלמידיה, עלתה לחברון בשנת תרפ"ה סמוך לרצח. מדוע עליית הישיבה אינה נחשבת כנטילת חלק בהתפתחותו של היישוב? וכי עצם קיום היישוב היהודי בחברון לא היה משימה לאומית של ממש? אגב, סבי הרב סלונים, יהודי חרדי בכל דרכיו, שקל שקל ציוני (שילם מס חבר לתנועה הציונית; י. ס.). ובבית דודי, א"ד סלונים, היתה תלויה תמונתו של הרצל במקום מרכזי. לא מעטים מבני הקהילה, שמנתה שמונים וחמישה בתי אב בשנת תרפ"א, ספרדים ואשכנזים כאחד, היו ציונים נאמנים ולא ראו כל סתירה בין היותם יהודים חרדים לבין היותם ציונים. במסמך שבידי מודיע סבי, כי כל שוקלי השקל הציוני בחברון בוחרים ברב אוסטרובסקי לציר בקונגרס הציוני בקרלסבד באותה שנה.

המימשל והמשטרה הבריטיים לא נקפו אצבע כדי להגן על יהודי חברון. בימים שקדמו לרציחות סירבו הבריטים לספק נשק ליישובים היהודיים, ואף החרימו נשק מהיישובים שהיה להם רשיון להחזקתו (ועדת החקירה הפרלמנטרית בירושלים, חלק ב', ישיבה 15, עמ' 8-; חלק ג', ישיבה 24, עמ' 8). לעומת זאת, נשקם של הפורעים הערבים הושאר בידם מחשש לסכנה… במקום האחד שקצין משטרה בריטי פעל בו כראוי, מפקד המשטרה סונדרס הורה לו להפסיק את פעילותו (שם, ישיבה 27, עמ' 40-39). קציני משטרה ופקידים בכירים העידו בפני ועדת החקירה, כי הופתעו ממה שאירע. אך בימים שלפני הרציחות התנהלה בכל רחבי הארץ מערכת הסתה מאורגנת היטב נגד היהודים. זו היתה הסתה גלויה ומסיבית, שבמסגרתה נקראו הערבים לטבוח ביהודים. הדברים נאמרו בגלוי, פורסמו בעיתונות הערבית, הושמעו במסגדים ובכל אתר, אך הבריטים לא שמעו, לא ראו ולא ידעו (דו"ח ועדת החקירה, ספר תולדות ההגנה, עמ' 313).

קאפירטה, מפקד משטרת חברון, מעיד וקובע מי אשם בטבח בחברון: "יציאת שני צעירים מפתח ביתם היא שגרמה לטבח. שני אלה נרצחו ליד הבית והרצח עורר את תאוות הדם. אלמלא יצאו אלה, הייתי שולט במצב…" (דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית, חלק א', ישיבה 13, עמ' 91).

האם למדנו להיות אדונים לגורלנו ולא לסמוך על אחרים?

חסידי אומות העולם ורוצחים

היו בין אנשי חברון גיבורים שנלחמו על חייהם ועל חיי יקיריהם. את מלחמתם לחמו בידיים חשופות או בכלי מטבח. מיותר לומר, שלא היה בידם לנצח. לאליעזר דן סלונים היה אקדח. סלונים ניהל את בנק אפ"ק (בנק אנגלו-פלשתינה; י. ס.) בעיר, והיה אהוד על

על קהילת חברון העתיקה, בת מאות השנים, עלה הכורת. נרצחו בני משפחות ספרדיות שראשוניהן הגיעו לעיר לפני גירוש ספרד, נרצחו בני הקהילה האשכנזית, חלק ניכר מהם אנשי חב"ד שעלו לעיר במאה הי"ט, נרצחו בני ישיבת חברון שעלתה לעיר בתרפ"ה ונרצחו אורחים שבאו לנפוש באווירהּ הנעים של עיר ההר. קהילות חברון מנו כשש מאות נפש. שישים ושישה מבני הקהילה נרצחו, עשרות רבות נפצעו, נשים נאנסו, רכוש נשדד והושחת

יהודי חברון וערבייה. בביתו התקבצו עשרות אנשים, בהנחה כי הם בטוחים בתחומיו. כעשרים איש נרצחו שם. אליעזר דן שלף את אקדחו, אך לא עלה בידו לעצור את הרוצחים. אילו היה בידי צעירי חברון היהודים נשק באיכות ובכמות מספיקות, ואילו היו מיומנים בשימוש בו, לא היתה קהילת חברון נכרתת.

בסדום החברונית היו כמה צדיקים. נער ערבי צעיר סיכן את חייו, הגיע לבית מעבידו והזהירו מפני הצפוי ליהודים למחרת. היו בין ערביי חברון שהוציאו יהודים מן העיר לכרמיהם וכך היתה להם נפשם לחלל, והיו אף שהגנו על יהודים בפועל. סיפרה אמי ע"ה מלכה ספיר: "…הופיע פתאום שכננו אבו-שאקר […] והתיישב על מדרגות ביתנו. אחר-כך נקש בדלת ואמר, 'לא לפתוח! רציתי שתדעו שאני כאן. לא אתן לגעת בכם, אל תפתחו את הדלת… יהי אלוהים עימכם. המנוולים הורגים ביהודים […] ואין מי שיעזור, המשטרה עימם…'. הפורעים הגיעו. שמענו אותם נוהמים נהמות רצח… שמענו גם את קולו של אבו-שאקר: 'הסתלקו מכאן! פה לא תיכנסו! פה לא תהרגו!'. אבו-שאקר נאבק יחידי מול הפורעים, השתטח על פתח הבית ליד הדלת וזעק, 'רק על גופתי המתה תעברו!'. […] אחד הפורעים הניף את סכינו, אבו-שאקר נפצע קשה ברגלו והמשיך, 'חתוך, אני לא זז!'" (מתוך: עודד אבישר, "מגילת הדמים", ספר חברון, 1970, עמ' 417).

אכן, כמו בתקופת השואה, היו חסידי אומות העולם גם בחברון. את הרוצחים, את משתפי הפעולה עימם וגם את השותקים יש להעניש; אך חובה לגמול לעושי חסד כמפעלם.

יש בידינו עדויות מצמררות על מעשי הרצח בחברון. גרשון בן-ציון שימש עשרות שנים רוקח בבית-הדסה וטיפל במסירות בחולים ערבים. הרוקח היה נכה, קטוע רגליים. הרוצחים ניקרו את עיניו בסכיניהם, כרתו את ידי אשתו ופצעו אותה אנושות, ניסו לאנוס את בתם ורצחו אותה. את חכם חנוך חסון ואת רעייתו קלרה שרפו הפורעים. את הזקן יצחק אבו-חנה קשרו אל דלת ביתו והתעללו בו עד שנפח את נשמתו; האופה נוח אימרמן נשרף חי מעל פרימוס. רבים נטבחו בסכינים, מעיהם נשפכו, אחרים מוחם רוצץ באלות ובאבנים, בנות נאנסו לעיני אמותיהן ועוללים רוטשו.

שתי דרישות בסיסיות

האם היה זה שגעון רצח חד-פעמי?

שורה ארוכה-ארוכה של חללים שנרצחו באכזריות ובעינויים, וסמלם – ידי המרצחים נוטפות הדם במשטרת רמאללה – הוא סמל הרצחנות הערבית.

לסיום אני מבקש לצטט מתוך תזכיר ששלחו ראשי קהילת חברון אל הנציב העליון הבריטי אחרי הרצח. הסעיף האחרון בו מפרט את דרישות היהודים:

"לשפוט בכל חומר הדין את הרוצחים, האונסים והשודדים, לשלם את כל הנזקים הפרטיים והציבוריים, להחזיר את ספרי התורה וכלי הקודש הנמצאים ולשלם בעד השרופים והאבודים […] למסור ליהודים חלקות אדמה גדולות בסביבות חברון למען הרבות את היישוב היהודי בחברון ובסביבותיה, להבטיח את חיי היהודים, רכושם ומסחרם…".

שתי דרישות אחרונות ובסיסיות אלו, בידינו לקיימן ויפה שעה אחת קודם.

יצחק ספיר הוא מרצה לתנ"ך, תושב"ע ולימודי א"י במכללת אורות באלקנה

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה