דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

נביא זעם אירופי

הצלב הנוצרי וצלב הקרס הנאצי היו בספריו של תומס ברנהרד לשתי הבשורות האיומות של היבשת האירופית. בזעמו נגד "הרוח הגרמנית הפושעת", לא היסס להציע שוב ושוב לגרמנים או לאוסטרים "לארגן התאבדות המונית" כדי לשים קץ לבושה

גלן גולד: הכריח את קהל מאזיניו להאזין מחדש

ליצירות באך. צילום: AFP

תומס ברנהרד, הטובע, תרגמה מגרמנית רחל בר-חיים, בבל, 2006

ב-1989, כאשר תומס ברנהרד נפטר, שמו עדיין לא היה ידוע בישראל, אך באוסטריה ובשאר אירופה – כך אומרים – היה הסופר לאגדה עוד בחייו. למעשה, ברנהרד החזיר לספרות את כוחה האבוד. בזכות סיפוריו וההומור הנואש, שמשייך אותו לעולמם של קפקא ובקט, הוא הצליח לעורר דיונים בקנה-מידה לאומי, כולל התערבותם של הפוליטיקאים ושל הכנסייה האוסטרית האדוקה. לדידם של החוגים השמרניים, אך גם בעיניהם של תומכי המפלגה הסוציאליסטית אשר זכתה בבחירות פעמים רבות בימי חייו של ברנהרד, הוא היה "המסית" בהתגלמותו, והשמצתו הגיעה לממדים עצומים. קורט ולדהיים, שכיהן כקנצלר אוסטריה למרות עברו הנאצי (1991-1986), טען למשל שברנהרד הוא "מקרה עבור המדע, ולא רק עבור המחקר הספרותי". כנקמה, אסר ברנהרד – אשר אהב לומר: "אני רואה עין תחת עין" – בצוואתו על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו, שלא ראו אור בחייו, על אדמת אוסטריה. בין ברנהרד לבין עמו ניטשה אפוא – ועודנה ניטשת – מלחמה עזה, מה שאינו מונע מספריו להימנות כיום עם היצירות בעלות החשיבות המכרעת ביותר שנכתבו במחצית השנייה של המאה העשרים.

ברנהרד היה אדם בודד, כמעט נזירי, שחי מ-1965 בחווה שקטה אשר דלתותיה היו תמיד נעולות ותריסיה מוגפים כדי לסוכך עליו מפני סקרנותם של קוראיו הנלהבים או של ה"עיתונאים הערמומיים", כפי שכינה אותם. הוא תיעב כמובן את התקשורת האוסטרית (והעולמית), אולם הראיונות הנדירים שהעניק באורח יוצא דופן, גילו לציבור אדם שונה לגמרי מהדימוי הצפוי של חובב החיים בטבע. ברנהרד תמיד הגדיר את עצמו כאדם עירוני, ואף זלזל באופנת החזרה לחיי הכפר. ב"הטובע", הרואה עתה אור בעברית בתרגום נאמן ביותר, אשר השכיל לשמור על הנימה המיוחדת של ברנהרד, אנו קוראים: "מי שחי בכפר מיטמטם במשך הזמן בלי לחוש בכך, זמן-מה הוא מאמין שהוא מקורי ושהוא מועיל לבריאותו, אבל חיי הכפר כלל אינם מקוריים, חיי הכפר הם חסרי טעם למי שלא נולד בכפר, למי שלא נולד לחיות בכפר, הם רק מזיקים לבריאות. האנשים שהולכים לכפר קמלים בו, והם מנהלים חיים גרוטסקיים, אם לא גרוע מזה, חיים שתחילתם בטמטום וסופם במוות מגוחך. להמליץ לעירוני ללכת לכפר כדי לשרוד זו נבזות רפואית, חשבתי. כל הדוגמאות של אנשים שעזבו את העיר הגדולה ובאו לכפר כדי להאריך את חייהם ולשפרם הן דוגמאות איומות בלבד, חשבתי" (הטובע).

עם זאת, ברנהרד לא היה האדם השקוע כל-כולו בהיבט האפל של החיים, כפי שקוראיו נוטים לדמיין. במידה מסוימת, ברנהרד אהב לצחוק – אמנם צחוק יבשושי – בייחוד כשנגע בנושאים כבדי-הראש ביותר שבלב ספריו: ה"לכלוך המוסרי" של האוסטרים, ה"אנטישמיות הגרוטסקית" שלהם, שיתוף הפעולה בין המימסד הקתולי לבין הנאצים, הבושה והאשמה שחש אדם בהיותו חלק מהתרבות אשר תמכה בהרס וברצח תעשייתיים. נושאים אלה זוכים לטיפול "אישי" במיוחד ברומנים של ברנהרד. אכן, רובם כוללים פסקה אחת בלבד. נוסף על כך, אין באלפי הדפים שכתב ולוּ גם דיאלוג אחד, והכול קורה מתוך מונולוג לא-נדלה, אובססיבי ומהפנט. לתכנים האלה יש להוסיף את ההתבוננות המעמיקה של ברנהרד בעולם האמנות (מוזיקה, ציור, שירה, תיאטרון, ספרות) והפילוסופיה. כך, שמותיהם של ויטגנשטיין ("אחיינו של ויטגנשטיין", עם עובד, 1996), של המלחין פליקס מנדלסון ("בטון", הקיבוץ המאוחד, 1991), של שופנהאואר ("Ja" ["כן"], 1978; עדיין לא תורגם לעברית), קפקא, מוּזיל ורבים אחרים מלווים את יצירותיו בקביעות. עם זאת, ביקורתיותו הבלתי פוסקת ועמדותיו הרדיקליות לא חסו על המימסדים התרבותיים למיניהם, על תפישות הרואות באמנות שעשוע לעם ואפילו על הסופרים האוסטרים החשובים ביותר (בין השאר, לעג ברנהרד בפומבי לאליאס קנטי בשל קירבתו לקנצלר ברונו קרייסקי, והגדיר באחד מראיונותיו את ספריו של פטר הנדקה כ"מפעל רגשני" נטול כל ערך ספרותי). ב-«Alte meister” ("רבי-האמנים של ימי הקדם", 1985; עדיין לא תורגם לעברית) – ספר, שעל אף זכייתו בפרסים מכובדים בחו"ל, כולל פרס מדיסיס בצרפת, נתפש כאחד השערוריתיים ביותר שבחיבוריו – מתבונן הסופר במבט קטלני בתולדות האמנות במערב.

בשל כל הסיבות האלה, ברנהרד נחשב כיום – כלומר, 17 שנה לאחר מותו – לאחד מנביאי הזעם החשובים ביותר שידעה אירופה בעידן המודרני. בין דמויות אלה, נוהגים לקשור את שמו של ברנהרד לזה של לואי פרדינן סֶלין, ובאמת אי-אפשר להכחיש את הקירבה בין סלין, "המשורר של האפוקליפסה" אשר חקר את ההיסטוריה מן ההיבט של "ההיסטריה הרצחנית" שהתחוללה בה, לבין ברנהרד, שטען כי אל מול "התועבה והניוון" של עולמנו, "דוסטוייבסקי עצמו תיאר את העתיד כאידיליה אווילית". ואולם, כפי שציינו מבקרים רבים, עמדותיהם הפסימיות של ברנהרד וסלין מנוגדות בתכלית לפחות בכל הנוגע לשאלה אחת, והיא השאלה היהודית. כידוע, סלין אינו רק המחבר הגאוני של "מסע אל קצה הלילה"; הוא היה גם ראשון מכחישי השואה (החל מ-1945) ומחברם של פמפלטים אנטישמיים אלימים ביותר, אשר הביאו את הספרות האנטי-יהודית לשיאה. ברנהרד, מצדו, ראה באנטישמיות את נחלת הציביליזציה המערבית-כנסייתית כולה. למעשה, על-פי ברנהרד, האוסטרים והגרמנים הגשימו באופן אולטימטיבי את גורלה של אירופה. הצלב הנוצרי וצלב הקרס הנאצי היו בספריו לשתי הבשורות האיומות של היבשת האירופית. בזעמו נגד "הרוח הגרמנית הפושעת", לא היסס להציע שוב ושוב לגרמנים או לאוסטרים "לארגן התאבדות המונית" כדי לשים קץ לבושה. הוא הגדיר את היידֶגֶר, סמל לעליונותה ההגותית של גרמניה, כ"אדם בעל ראש קיטשי" אשר "מִזעֵר את כל הדברים הגדולים בתרבות עד לממדים הגרמניים". בעיני ברנהרד, ספריו של היידגר אינם אלא "אפיזודה נתעבת בתולדות הפילוסופיה הגרמנית".

באור שונה לחלוטין, ואפילו כאנטיתזה לאותה ה"רוח הגרמנית" השנואה, מציגים ספריו של ברנהרד דמויות יהודיות קוסמופוליטיות וא-פוליטיות, שמתקיימות בשולי החברה האוסטרית-גרמנית הספוגה, על-פי ברנהרד, ירושה קתולית-נאצית. ב-“In der Höhe. Rettungsversuch, Unsinn” ("בגבהים. נסיון הצלה. ללא משמעות"), שנכתב ב-1959 אך התפרסם רק בשנת מותו של ברנהרד, מתואר העולם שלאחר אושוויץ כעולם שאלוהים נטש אותו ושאין עוד טעם לחפש בו משמעות או נחמה. העולם נהרס בשל הרשעות האנושית, אך בכל השכול הזה זוהרות פניה של דמות נשית, "היהודייה", אשר משחקת ברומן תפקיד כפול של הקורבן המוחלט, המנודה מעצם לידתו, ושל העדה האבסולוטית, שראתה כי בני-האדם מסוגלים להעניק לרצח שמות מדעיים ולהפוך את האלימות העיוורת למעשה גבורה. הדמויות היהודיות נוכחות במחזותיו של ברנהרד ("הלדנפלאץ", שוקן, 1999) וברומנים האחרונים שלו. ב"”Auslöschung. Einzerfall ("מחיקה: התפוררות", תרגם אברהם כרמל, שוקן, 1999), לדוגמה, המספר מתמודד על פני יותר מ-500 עמודים עם בעיה אחת ויחידה: כיצד להיטהר מהזוהמה המשפחתית, ומה לעשות עם האחוזה שירש מהוריו ומאחיו לאחר מותם. באחוזה זו נהג אביו לארח בשנות המלחמה את האליטה של המפלגה הנאצית, כולל מאהבה של אשתו, הארכיבישוף ספדוליני, נושא תפקיד רם בוותיקן. שוב מציג ברנהרד ומשמיץ את ה"שילוש הטמא" בין אוסטריה, המימסד הקתולי והנאציזם. ישועתו המוסרית של המספר תבוא כשאייזנברג, רבהּ הראשי של וינה המכונה לאורך הרומן כולו "אחי הרוחני", יסכים לקבל "בשם כל הקהילה היהודית" את הירושה הארורה כדי לעשותה למקום המוקדש לזיכרון, ולפיכך – למרות הכול! – לעדות להמשך החיים.

"הטובע" אינו רומן על גלֶן גוּלד, הפסנתרן התמהוני "שרצה להיות פסנתר" וזכה לשם עולמי כנגן שהכריח את קהל מאזיניו להאזין-מחדש ליצירות לפסנתר בכלל, וליצירותיו של באך בפרט. "הטובע" הוא סיפורה של ידידות טראגית, שמסתיימת בכאב ובמוות. שלושה פסנתרנים צעירים – המספר, חברו ורטהיימר וגלן גוּלד – נפגשים בשנות החמישים במוצארטאום שבעיר זלצבורג, שהגיעו אליה כדי ללמוד אצל ולדימיר הורוביץ הגדול. לנוכח גאוניותו הגמורה, הכמעט "ברוטלית", של גלן גולד, מחליטים השניים האחרים לזנוח את ייעודם המוזיקלי. המספר מקדיש את חייו לכתיבה, וּורטהיימר, שגלן גולד אהב לקרוא לו "הטובע", חי במשך עשרים שנה משותק מחרטה על אמנותו האבודה, עד שתלה את עצמו בפתח ביתה של אחותו. מי שמצפה לגלות כאן עוד ביוגרפיה מני עשרות שכבר נכתבו על גלן גולד, יתאכזב. "הטובע" הוא סיפור על תקוות הרוסות, על הקשר המוזר בין כשרון לכשלון אמנותי, על חיים שמתנהלים בצל הגעגועים ועל האימה שחש האדם הממוצע אל מול ה"גאון". לאורך הספר מעלה המספר בזכרונו את דבריו הנואשים של ורטהיימר: "האמונה שאוכל להיות אמן, לנהל אורח-חיים של אמן, היתה הטעות הגדולה ביותר. אבל גם להימלט מיד למדעי הרוח לא יכולתי, הייתי חייב לבצע את העיקוף הזה דרך האמנות, אמר. אתה חושב שהייתי יכול להיות פסנתרן וירטואוז? שאל אותי, כשאינו מחכה לתשובה כמובן וצוחק צחוק נורא האומר ל ע ו ל ם ל א. אתה כן, אמר, אבל אני לא. היה לך את זה, הוא אמר, הלוא ראיתי את זה, צלילים אחדים שלך והיה לי ברור, אתה כן אבל אני לא. ולגבי גלן, היה ברור כבר מהתחלה שהוא גאון. הגאון האמריקאי-קנדי שלנו. כל אחד מאיתנו נכשל מהסיבה ההפוכה, אמר ורטהיימר. לי לא היה מה להוכיח, יכולתי רק לאבד הכול, אמר. היכולת שלנו היתה מן הסתם אומללותנו, אמר והוסיף מיד: גלן לא חיסל את היכולת שלו, היא הפכה אותו לגאון. כן, אילו לא היינו פוגשים את גלן, אמר ורטהיימר. אילו לשם הורוביץ לא היתה משמעות בעינינו. אילו כלל לא היינו מגיעים לזלצבורג! אמר. בעיר הזאת הבאנו על עצמנו את המוות, כשלמדנו אצל הורוביץ והכרנו את גלן גולד. ידידנו סימל בעבורנו את המוות" (הטובע, עמ' 37).

בשולי הספר ברנהרד לא שוכח לשבץ את ביקורתו החריפה נגד הפוליטיקאים ("הקנצלר הוא אדם שפל וערמומי"; שם, עמ' 132) או נגד אנשי הרוח המערביים: "גם נובליס דיבר דברי הבל רבים, אמר. במדבר אנו צמאים למים, כך נשמעים העקרונות של פסקל, אמר. אם נדייק, נראה שמהטיוטות של הפילוסופים הגדולים ביותר, נותר לנו רק טעם לוואי של אפוריזמים עלובים ביותר, אמר, היינו-הך באיזו פילוסופיה ובאילו פילוסופים מדובר, כשאנו ניגשים לעניין בכל כשרוננו כלומר, בכל כלי המחשבה שלנו, הכול מתפורר, אמר" (שם, עמ' 7).

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 33 של "ארץ אחרת" . להזמנת הגיליון לחצו כאן

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה